(מתוך קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" שיצא לאור בחודש יוני 2021)
הדלת השתנתה. דלת עמידר לבנה ומלוכלכת הוחלפה בפלדלת חומה מבריקה, ללא סימנים מזהים. לרגע גליה לא בטוחה שהיא עומדת במקום הנכון. קשה לה לנשום מהעלייה במדרגות והיא מנסה להסדיר את הנשימה, אבל נשימתה מתקשה להיענות. הדופק שלה מואץ, שלוש הקומות האלה, שפעם הייתה מדלגת אותן בקלילות כמה פעמים ביום, כמעט בלתי אפשריות לה עכשיו.
נשימה עמוקה והיא דופקת בדלת בהיסוס, קצת מקווה שאף אחד לא יענה לה. לאחר שניות ארוכות נפתחת הדלת לכדי רווח צר ואישה זרה עומדת שם. היא בערך בגובה של גליה, לבושה בשמלה דהויה בצבע ירוק ומעל לשמלה סריג אפור בלי שרוולים (בחום הזה!). פניה של האישה מכווצות, עיניה כחולות וקרות וסנטרה רוטט.
"אני יכולה לעזור?" האישה שואלת באדיבות קרה.
"את לא מזהה אותי?" גליה מביטה ברצפה במבוכה, תוהה כמה השתנתה ואם בכלל יש שם תמונות שלה. אולי ההיריון משנה את הכול ואולי השנים, ואולי אין תמונות בכלל, וכמו שהלכו, ככה נמחקו מהמקום הזה.
"אה, את הבת? נכון? שלומדת ב… הונגריה?"
"כן, אני הבת, אני גליה."
האישה פותחת מעט את הדלת, אבל הקיפאון שמקרין גופה כמו חוסם את האפשרות לפתוח אותה לרווחה. גליה צריכה יותר מהחרך הזה כדי להיכנס, עם הבטן־חודש־שישי שלה, והכול לוקח יותר מדי זמן, עד שהאישה מרחיבה את הפתח ומוסיפה "טוב, נו תיכנסי, אני קלרה."
גליה נכנסת, ריח רטיבות קשה מכה באפה ומעלה בה בחילה איומה. היא מתבוננת סביב, הכול מוזר לה מדי. הרהיטים מוכרים ונדמה שכלום לא השתנה, ובכל זאת עמוס יותר וחנוק יותר. הקירות מתקלפים, רטיבות ועובש ירוק־שחור פושטים בתקרה ובקיר המחבר לגינה. המרצפות אותן מרצפות, סדוקות בקצוות, הן רועדות תחת צעדיה. עיניה של האישה מלוות את גליה כשהיא מתבוננת בדירה, מבטה של האישה ממוקד אבל סנטרה הרועד מסגיר אולי רגשות אחרים.
"אפשר לשאול למה באת?" היא שואלת.
"אני לא יודעת… אמרו לי לבוא."
"מי זה אמרו הזה?" קולה חשדני רק מעט יותר ממבטה, אבל גליה מרגישה את מסורבלותה שם בפתח הדלת, עומדת בכניסה, לא מוזמנת לשבת ולא מעיזה לזוז צעד אחד פנימה. המרחב הזה זר, לא משנה שהיא הייתה פה עוד לפני האישה הזו ולא משנה כמה פעמים רצה כאן יחפה אחרי אמבטיה, בורחת וצוחקת, וטאשה הכלבה נובחת אחריה באימהות יתרה.
"אה… העורך דין, וכולם." היא מפחדת להיכנס לעניין הכולם, להגיד באופן גלוי את המילה אימא ליד האישה הזו, לא יודעת מה סיפר על אימא שלה, כמה שיקר וכמה סיפר אמת, מה אמר על אימא שלה, עליה ועל אחותה. בטח לא סיפר לה את האמת, איך היא הייתה יכולה להישאר איתו אם הייתה יודעת? גליה מנסה לזוז צעד אחד לכיוון הסלון, האישה לא עוצרת בעדה, רק נובחת לעברה, "ולשתות את רוצה?"
"תודה."
"תודה כן או תודה לא?"
"כן, תודה. אני כבר לא רגילה לחום הזה בארץ." היא עומדת במרכז הסלון העמוס לעייפה בספרים, ניירות וחפצים ישנים.
"טוב, תשבי", האישה מפנה אליה את הגב בהיסוס וצועדת לכיוון המטבח. גליה זוכרת את השיפוץ ההוא, שבו הם הפכו את המטבח לחדר בשביל אחותה ויצרו מטבח אמריקאי שהיה מאוד אופנתי אז בסוף שנות השמונים, עם לבנים אדומות, וגם הן כהו עם השנים ונראות כבר כמו דם קרוש על הקיר. היא מתיישבת על הספה השחורה ומביטה סביבה. מגע הספה מוכר לה. היא מבינה שזו אותה הספה מאז, ומייד מרימה ממנה את ידה בתחושת אי נוחות. כל התמונות המאיימות עדיין על הקירות, מביטות בה מתוך יותר מדי זוגות עיניים.
האישה חוזרת מהמטבח ומושיטה לה כוס מים מהברז, זו אחת הכוסות מהסט הכחול אשר בחרה עם אימא בפסח אחד לפני הרבה שנים. למרות הכאב שעולה בגרון (הוא תמיד ממוקם אצלה בגרון, תקוע שם, בין הפנים לבין החוץ) גליה גומעת מהמים בשקיקה. תערובת של גועל וגעגוע ממלאת אותה, וקשה לה להכיל את הכול בתוכה. הלחץ הקבוע בשלפוחית השתן מתחיל בלגימה האחרונה והיא כבר מתחרטת ששתתה את כל המים.
האישה ממשיכה לעמוד לא רחוק ממנה, נשענת על הקיר, מספיק רחוקה כדי להיות מרושעת. "אז למה באת? מה פתאום את חוזרת ככה? את רוצה את הדירה?" עיניה כחולות וקרות, אך היא פוכרת את ידיה זו בזו בתנועות חוזרות ורוטטות.
"לא, אני לא רוצה, עורך הדין אמר לי לבוא לדבר איתך על הסידורים, עכשיו כשהוא נפטר…"
"איזה סידורים?" האישה משלבת את ידיה על חזה, כמו מנסה לכבוש את הרטט הסמוי שלהן, "את רוצה לזרוק אותי לרחוב?"
"מה פתאום… לא, אני מבינה שיש לך זכויות על הדירה, את גרה פה כבר כמה שנים."
"אני גרה כאן עשר שנים. מבחינה חוקית אני הבעלים של הדירה!" האישה מרימה מעט את קולה וגליה מתחילה לסגת, "תראי… אני לא רוצה להיכנס איתך לוויכוח על זה," היא מרגישה איך היא כבר לא רגילה לשרבים האלה, הזיעה מצטברת לה בבתי השחי, בין ירכיה ומתחת לבטן הענקית הזו, חנוק לה כאן והיא כבר מתחרטת שבכלל הקשיבה להם ובאה, "בסך הכול באתי לראות אם יש כאן דברים שלנו, מהילדות או משהו, שאת לא צריכה בכלל, ואולי קצת גם לראות את הבית… אם תמכרי אותו או משהו זו ההזדמנות האחרונה שלי לחזור…" קולה נחלש והיא מתחרטת שנחשפה כך מול העיניים האלה, מאיפה באה המילה הזו 'לחזור', לאן לחזור, מה העליבות הזו בתוכה, בועטת כמו העובר ברחם.
שתיקה קצרה דחוסה ביניהן ואז האישה נובחת בפתאומיות, "לראות את הבית את רוצה? אז תראי." והיא מתקדמת במסדרון, שנראה עכשיו כל כך צפוף, לעומת תחושת הרוחב ששמורה ממנו בזיכרונה. במסדרון הזה גליה וקארינה היו משחקות כדורגל, או מתהלכות בו כמו על מסלול דוגמנות ועורכות תחרויות טיפוס לגובה. כששתיהן היו יחפות הן היו מרימות את עצמן עם הידיים על הקירות ובפיסוק גדול מטפסות רגל אחר רגל, טביעות הידיים והרגליים בטח עדיין אי שם בין שכבות הצבע הזול.
גליה ממהרת בקושי רב לקום, חושבת כמה מגוחכת היא נראית עם כל הזיעה הזו. האישה הולכת ישירות לחדר שהיה פעם של גליה ושל קארינה. החדר הפך כנראה לחדר העבודה שלו, כי כולו מלא בניירות ענקיים, צבעים, סמרטוטים מלוכלכים ומאפרות גדושות בסיגריות קמוטות. היא זוכרת איך היה מקמט כל סיגריה במאפרה, מייד לפני שהדליק עוד אחת, תמיד בזעם הכבוש הזה שלו, מועך אותה בין אצבעותיו המצהיבות.
גליה חשה איך הבחילה עולה בה, כמו הריח החמוץ והמוכר. היא קיוותה שהדירה תהיה כבר נקייה מהריח שלו. לא נראה שנשאר שם משהו מהימים שהיא וקארינה חלקו את החדר. מיטת הקומתיים נעלמה, הפוסטרים נתלשו מהקירות ואין זכר למדפי ספרי הילדים או לבית הבובות האיכותי שקיבלו מסבתא, הוא היה עשוי עץ אמיתי והן נאלצו להיפרד ממנו בלילה ההוא כשברחו, כי היה כבד מדי.
"זה החדר שבו הוא צייר," אומרת האישה באדישות, היא מביטה ארוכות בגליה החיוורת, קולה מתרכך, "אני יודעת שצריך לנקות פה, אבל עוד אין לי לב לעשות את זה, עבר אולי חודש, אבל נדמה שכל רגע הוא יחזור…"
גליה מביטה בה בהפתעה, המילים מבלבלות אותה, ויותר מכך, המנגינה של המילים האלה. היא לא ציפתה לגלות שהאישה הזאת ממש אהבה את אביה, זה מוזר פתאום. היא הייתה מבינה אם היא הייתה ממשיכה בגסות הרוח שלה, הרי היא רוצה את הרכוש, בשביל זה הייתה איתו, בשביל הדירה, אולי הרהיטים, אולי הציורים, אבל אהבה? זה לא מתקבל על הדעת. האישה מנערת את ראשה מצד לצד ויוצאת באחת מהחדר, גליה אחריה, היא מובילה אותה לחדר הסמוך, החדר שבו חיו ההורים שלה כשעוד ישנו ביחד. המיטה אותה מיטה, סתורה והפוכה, אפילו את המצעים גליה מזהה, ובטנה מתהפכת. היא ממהרת לצאת משם.
"זהו? נגמר הגרנד טור או שיש עוד משהו שאת רוצה לראות?" שואלת האישה בגסות, כמו לכפר על אנושיותה המבצבצת.
"אני צריכה לשירותים." אומרת גליה בשקט, הלחץ בשלפוחית הולך וגובר והיא מרגישה שעוד רגע היא מתפוצצת, ולמרות שהיא מרגישה שלא תוכל לשאת זאת היא חייבת להיכנס גם לשם.
"טוב, את יודעת איפה זה." מפטירה האישה וממשיכה במסדרון חזרה לסלון. גליה מרגישה קצת הקלה כשהאישה זזה ממנה והיא נכנסת לחדר השירותים הקטן, ומתיישבת על האסלה בכבדות. השתן גועש מתוכה כמו התפרצות של בכי, היא מרגישה שהיא הייתה יכולה לשבת שם לנצח ולהשתין ולהשתין, ולעולם לא ייגמר. היא מנסה לא לנשום, נחנקת תחת סירחון ההזנחה וההתפוררות במקום, אדי השתן החמים שלה ואדי שתן ישנים ומי יודע מה עוד, מבריקים מבין סדקי מרצפות הרצפה.
היא אוחזת בראשה בשתי ידיה, חשה במלוא כובדו את החום הישראלי, את הייאוש, לא מבינה למה בכלל חזרה. היא לא ביקרה בבית מאז גיל שבע־עשרה, כשהן עזבו, ברחו, באישון לילה, כי כבר לא יכלו לסבול את החיים עם אביה. לבית הזה היא לא חזרה מאז. עולה בה געגוע לביתה האמיתי, הבית שהצליחה באופן כמעט פלאי ליצור בעצמה, שעה אחורה מכאן. אלפיים ומאתיים קילומטר מכאן. אור בטח עוד ישן עכשיו, בימי ראשון בבוקר הם תמיד לוקחים את הזמן, אפילו ג'וי מחזיקה הרבה זמן ומתאפקת עד שהיא קופצת להם על המיטה ודוחפת את האף הרטוב שלה לפנים, דוחסת את הראש השעיר שלה מתחת ליד, דורשת ליטוף.
גליה מרימה את מבטה לאט ומול עיניה נגלה לה משהו מוכר. לוח השנה של הכלבים תלוי על דלת השירותים, לוח השנה שלה. הלוח מורכב מצילומים של גזעי כלבים שונים, לכל חודש כלב מגזע אחר. מול עיניה הקוקר ספנייל החום, עם הסרט הסגול, חודש יוני, השנה היא 2004, השנה שבה הן עזבו את הבית.
גליה מורידה את המים ומורידה את לוח השנה מהקיר, זה דורש תלישה חזקה כי נדמה שהמסמר המחליד כבר נטמע בדלת העץ הנפוחה.
היא יוצאת לסלון. האישה יושבת על הספה בברכיים צמודות, כוס בין ידיה, פניה מתוחות.
"חשבתי שטבעת."
"לא. טוב, אני זזה."
"מה יש לך שם?" שואלת האישה בחשדנות, מניחה את הכוס על שולחן הסלון הנמוך וקמה להתקרב לגליה.
"לוח השנה שלי, עם הכלבים."
"אה, זה שלך? לא יודעת ממתי זה בכלל." היא צוחקת בקול גבוה וצורמני.
גליה חושבת שהיא יודעת בדיוק ממתי, והיא ניגשת לדלת. האישה מתקדמת אחריה, במהירות מפתיעה, "וזהו? זה כל מה שאת לוקחת?"
"כן."
"את לא רוצה מהתמונות שלו? הציורים? את יודעת שהוא זכה בתחרות בקנדה? אולי אחת מהמיניאטורות?" קולה נסדק בנואשות פתאומית והיא שולחת את היד לפַנים, מנסה להגיע לדלת לפני שגליה תצא ממנה. הן עומדות זו מול זו בחלל הכניסה הצפוף.
"הציורים שלו אף פעם לא ממש עניינו אותי!" אומרת גליה, קולה נסער, "בערך כמו שאנחנו לא עניינו אותו." האוויר החמוץ הזה וריח הגוף המזדקן של האישה תופס לה את כל הנשימה, אבל מעבר לבחילה שמלווה אותה מהרגע שנכנסה בדלת היא גם רוצה לומר עוד כל מיני דברים לאישה הזאת, והיא לא מבינה למה.
"לא מדברים ככה על מישהו מת, איך אימא שלך חינכה אותך!"
הן שותקות האחת כלפי השנייה, גליה מביטה בה ארוכות ובאופן בלתי צפוי מתעוררים בתוכה רחמים אל האישה הזקנה והמרירה הזו, שבחרה לחיות עם אביה, האיש שלא יודע לאהוב.
"טוב," היא אומרת, ידה נלחצת כלפי הידית. האישה מתקרבת אליה, הבעה מתחננת עולה על פניה, ידיה מתמלאות חיים משל עצמן והן זזות, מפרכסות כמו תולעים ברעד בלתי נשלט, "את תבואי שוב? אולי את רוצה לראות את הגינה? לא נכנסנו לשם…"
"לא, תודה."
גליה יוצאת אל חדר המדרגות ומדליקה אוטומטית את האור, ידה הימנית מכירה היטב את הדרך אל המתג שהאיר והחשיך שנים רבות מחייה. האישה מחזיקה את הדלת אחריה ולא סוגרת, "תקשיבי רגע, אל תלכי גליה, רגע…"
גליה נעצרת ומסתובבת אליה, לוח השנה מתחת לזרועה, "מה?"
"אף אחד לא חייב לך אהבה, שתדעי!" קולה סדוק ופריך, ויש בו גוון מוכר של בכי חנוק, "גם לא הוא!"
גליה מהססת עוד רגע, היא מתבוננת בלוח השנה, מניפה אותו קצת לעברה ושולחת מבט לאחור אל האישה, "ובכל זאת." היא אומרת, קצת בקול וקצת רק לעצמה.
היא יורדת במדרגות, הדלת שנטרקת מאחוריה לוקחת אותה לשם, לערב ההוא. הוא היה במפגש בגלריה והן יצאו בשיירה מהבית, בפעם האחרונה, אימא, קארינה והיא, משאירות מאחוריהן בלב כבד את טאשה הכלבה המזדקנת, כי לא ידעו לאן הן הולכות. לפי התכנון זה היה רק סידור זמני אצל חברה של אימא, ולא היה בו מקום גם לטאשה.
גליה יוצאת מכניסת הבניין, נראה כי בינתיים קצת התפוגג החום המהביל של הקיץ, ומשב רוח ירושלמי קליל מרענן את נשימתה. היא מגיעה לחניה וצועדת לכיוון הרכב השכור המבהיק בלובנו, ידהּ המחזיקה את לוח השנה קצת רועדת. גליה פותחת את האוטו, הריח של החדש פוגש אותה כשהיא מתכוונת להתיישב. היא נעצרת לרגע, ואז משליכה את לוח השנה על הכסא שלידה ומתניעה את הרכב. הקוקר ספנייל המוכר עם הסרט הסגול מאז נחבט לאחור כשהיא לוחצת בכוח על דוושת הגז ונוסעת משם.