ואולי כשיהיה זקן, זקן מאוד, היא תחזור. כשישכב בבית חולים והמטפל לידו, אחרי שנים שכבר

לפני תשע־עשרה שנים חושך, תאורה ובמה, הן היו עולות עליה, אחת אחרי השנייה. אני הייתי

מוזאון גטי, בנוי אבן גיר, מתנשא מעל העיר לוס אנג'לס. הגבעות מסביב שטופות בשמש של

פעם אבד לי כלב. מצאתי אותו חנוק אחרי חמש שעות בתוך המכונית, ותיכף אמרתי לעצמי:

למעשה, אנחנו לא יודעים עליו דבר. גם ממעשה ידיו לא נותר דבר להתפאר בו. רק

״קשה לדעת מה הגיל האמיתי של אנשים היום.״  האישה על הספסל בהחלט לא מסגירה. פנים

אני יושב לצד חלון גדול ופתוח בשעת בוקר מוקדמת, מולי מקלדת שחורה שאבק לכוד בין

את תמיד תרגישי ששכחת משהו. כיבית את הדוד? כן. המזגן בחדר? לא הדלקת. החלון של

בסוף התברר שהיא לא הייתה החיה הנכונה. משהו השתנה והשתבש מאוד, והינה היא כבר לא

אני מאפרת לתוך החור הוורוד במאפרה הזו שקניתי בחנות הירוקה של העישוּנים, והאפר הזה, ככה,

אִיךְ בִּין בשום אופן לא מהאנשים מרי הנפש הללו שדוחפים את הלָאנְג אף שלהם לכל

לפני עשר שנים בערך, כשבעלי גילה על המאהב (חשבתי שאני מסוגלת לשים את השמות שלהם

אחרי השחרור החלטתי לעבור לקיבוץ לעשות מועדפת במדגה. אבא לא אהב את הרעיון והתעקש שאישאר

אני ובעלי משה אחראים על ועד הבית בבניין. אני יודעת מי משלם בזמן, מי מפגר

יש דברים שאתה לא מגיע אליהם. פשוט אין זמן. למשל צביעת חדר ילדים. אתה דוחה

בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו,

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת,

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים

החולצה השחורה, החדשה, זאת שליהי קיבלה ליום ההולדת וקצת כעסה כי ראתה את תג המחיר

(אל: MOA-2010-BLG-477Lb) תושבי הכדור לא ידעו מאיפה זה נחת עליהם. המנהיגים נאלמו. הקבצנים בכיכרות דווקא

זמזום אלים של מקרר נשמע מכיוון המטבח. היא פותחת עיניים נוצצות ומרובות ריסים. היא כל

"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים  וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים

אנחנו הולכות יד ביד בשביל, בדרך אל הגן. "הגן החדש", את קוראת לו, אומרת שאנחנו