גּוּף חָלָב מָתוֹק נִמְזָג לַחֲלוֹם.  לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַבּוּשָׁה.  אָהַבְתִּי אוֹתוֹ פַּעַם וְעַכְשָׁו לֹא עוֹד

בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני

אֲנִי בָּאָה אֵלַיִךְ מִן הַטְּקָסִים הָאֵלּוּ  אֲשֶׁר בַּשְּׂדֵרָה קַשְׂקַשִּׂים מִסְתַּמְּנִים בְּשׁוּלֵי כַּפּוֹתַי, מִפְרְקֵי יָדַי –

שמן על בד, 40×60 ס"מ    

* בָּעֲרָבִים דֹּק טַל מְכַסֶּה אֶת הַמַּכְתְּשִׁים הַגְּדוֹלִים וְכָל מָה שֶׁנָּמוּךְ מִן הָאָרֶץ נִפְקָח מֵעַצְמוֹ

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי

1. בְּכָל יוֹם, כְּשֶׁאַתְּ מִתְמַתַּחַת וּמַשִּׁילָה אֶת הַחֲלוֹמוֹת  הֶעָתִיד מַבִּיט בָּנוּ, אָסוּר לְהַבִּיט בְּעֵינָיו –

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות

אֲנִי שׁוֹמַעַת גְּנִיחַת אַבִּירִים שֶׁלֹּא צָלְחוּ אֶת הַיָּם נֵבֶל סִירֶנוֹת מִצְטַלְצֵל – אַתָּה וַאֲנִי אֲבוּדִים

אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה

מִתַּחַת לְשִׁכְבוֹת הַטַּחַב שָׁכַן פַּעַם יֹפִי. עוֹד הָיִינוּ יַחַד, אַתְּ וַאֲנִי, וְהָאָח הַהוּא, הַשָּׁכוּחַ, דִּנְדּוּן

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון

* אֲנִי קוֹנָה סְפָרִים עַל זִקְנָה וּמָוֶת.   הַזְּמַן נִסְגָּר ומִתְרַחֵב גָּמִישׁ וְנִבְהָל    פַּעַם

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו,

בית אל, אוקטובר 2023

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת,

רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על

יָמִים מֵעַכְשָׁו נִוָּתֵר שְׁנַיִם  בְּחֶלְקַת אֲדָמָה יְבֵשָׁה וּפְרוּשָׂה מִמִּדּוֹתֵינוּ, נֶפֶשׁ תִּפְחַת לְמִדַּת הָעֲרִיסָה.   נִפְתַּח

שמן על קנבס, 20×30 ס"מ

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~

שמן על בד, 70×40 ס"מ

מבעד לַזגוגית הגשם עצר כדי לפנות את המקום לסוף הלילה. רק אגל בודד נותר תלוי

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים

* לָמוּת בְּךָ וּלְהִקָּבֵר מִתַּחַת לְעֵץ הָאַלּוֹן שֶׁבֶּחָזֶה שֶׁלְּךָ וְלֹא לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר אֶת הָרַעַשׁ הַדּוֹחֵק