התמונה הזאת? צילמתי אותה בדרך שמחברת את גדות הנהר הרוסי לקבוצת האגמים שבדרום־מזרח פינלנד. צרה ותלולה, אבל הנוף יפה, אגמים, יערות… צעדנו בה כשראינו את הגופה.
הינה, גם אותה צילמתי, רואה איך הוא שוכב עם הפנים באדמה? והזבובים? קשה לראות את זה, אבל כאן, ליד הראש המדמם… האקדח והתיק… מצלמה.
אחר כך אחי הגדול סשה הרים מקל והתקרב לגווייה, ואני הצמדתי אגרוף לפה… ניסיתי לא לצעוק מרוב פחד. הוא הפך את הגווייה במקל וקפץ אחורה. הראש הגדול, שפוצץ בירייה, התדרדר לאט הצידה. היה מאוחר מדי לקרוא לעזרה.
כל הסיפור התחיל לפני פחות משנה וסחף אותנו כמו מפולת שלגים. בנובמבר טסנו לקייב. כשיצאנו מהבית אימא אמרה שזה השטן דוחף אותנו להפגנה הזאת. אימא התנגדה להפגנות באופן גורף מתוך אמונה שעבר זמנן, שאין בכוחן לשנות משהו. היא אמרה שאבא מצטרף אליי כדי שלא אהיה שם לבד, אבל ידעתי שאבא נסע לא רק כדי לשמור עליי, אלא גם כדי לתעד את האירוע. אימא צדקה בדבר אחד: זה באמת היה השטן שדחף אותנו לדרך ההיא.
טסנו יחד – אני, אבא ועוד כמה סטודנטים שלמדו אצלו במגמת צילום באוניברסיטה הממלכתית של סנקט פטרבורג.
תראה את התמונה הזו, אבא צילם, הצטופפנו ככה סביב חביות שהבערנו בהן אש, היינו רטובים ביום ההוא עד לעצמות, הגשם לא הפסיק לרדת אבל אנחנו לא זזנו. אצלנו ברוסיה כבר סגרו את כלי התקשורת וכלאו סטודנטים בבתי הסוהר, אז היה הגיוני לעמוד לצד מדינה שכנה שעוד היה לה סיכוי להיות חלק מהעולם החופשי, לא?
את אלה צילמתי בימים הראשונים. תראה את המפגינים בפרחים כחולים וצהובים, רוקדים כמו להקת פרפרים עם הדגלים שמתעופפים להם מעל הכתפיים. יפה, לא? קראתי שגם פרפרים נוהגים להתקבץ יחד בשביל להגן על עצמם מעכבישים ונמלים. בכל מקרה, בהתחלה כל האירוע הזה דמה יותר לפסטיבל מאשר למחאה.
כאן כבר הגיעו כוחות הברקוט, אתה רואה בתמונה הזאת? אלף קסדות שחורות ומבריקות הקיפו אותנו כמו נמלים. לאף אחד מהמפגינים לא היה במה להגן על עצמו. אז התחילו לשיר את ההמנון, מכיר את המילים? ״לא אבדה עוד אוקראינה, לא חירותה וגם לא ההוד…״ לקח לנו זמן להבין שמוטות הפלסטיק הוחלפו במוטות ברזל.
הינה, את זו אבא צילם, רואה איך הם מכים באלות ברזל בגב הנערה? רואה את הדם שלה על האספלט? הם היכו אותה ככה אחד אחרי השני במשך שעה. משטרת הברקוט? מכונת הרס אדירה ואילמת, דוגמה למה יכול האדם להגיע כשהוא כבר לא בלום על ידי שום סייג פנימי. כאן צילמתי אותם מקרוב, חלקם יפי פנים אפילו, משכילים אולי… בעלי כישרונות… ותראה כאן, צילמתי את אבא עומד מולם ומצלם בלי פחד. אבא שלי, אדם שכולו צימאון לאידיאל וליופי, על רקע החיות הללו.
את אלו צילמנו למחרת, יום אחרי שהם היכו אותנו. קשיש עם מקל הליכה, אימא עם תינוקת, סבתא, כומר, ועוד סטודנטים הגיעו, אתה רואה? רוב האנשים האלה, שתדע, לא הייתה להם אפילו דעה פוליטית, הם רק באו לעזור לנו נגד הברקוט.
ותראה בתמונה הזאת, היא צולמה כבר מאוחר יותר, בינואר. נשבעת לך, היה איזה מינוס עשר מעלות. הכומר הקטן הזה, אתה רואה כאן? הוא היה הולך לחיילי הברקוט ומתחנן שלא יכו באנשים, בסוף הם היכו אותו עד זוב דם. היו לחוצים לחסל את ההפגנה לפני שנציגים מהאיחוד האירופי יגיעו.
ואנחנו? אנחנו החזקנו ידיים. מה עוד יכולנו לעשות? והינה זה ביום ההוא שבו צלצלו לכבודנו הפעמונים.
רגע, אני אמצא לך עוד תמונה, אתה רואה אותם? הפעם האחרונה שכל הפעמונים האלה צלצלו יחד הייתה לפני שבע־מאות שנה, אתה קולט? בפלישת המונגולים לקייב. מי היה מאמין? הם לא צלצלו יחד אפילו כשהמנזר הוחרב במבצע הטיהור התרבותי של סטאלין. אז הסירו להם את כיפות הזהב, וגם את השערים המוזהבים לקחו.
זו התמונה שאני הכי אוהבת. תראה איך העשן הסמיך מהצמיגים מתפשט בינינו לבין הברקוט. כשהוא התפזר לא האמנתי למראה עיניי, אנשים שמעו את הפעמונים והתחילו לרוץ, ככה מהבית, מהעבודה, מהמכונית שהשאירו באמצע הכביש, עזבו הכול ורצו לעזור לנו. בסוף עמדנו שלובי ידיים איזה חמישה־עשר אלף איש והברקוט נסוג. באותו לילה כולם ישבו בקבוצות, דיברו על ענייני המחנה, על ההתנגשויות והפצעים. שאלו אותי אם אני פוחדת. ״אני מפחדת רק שהמצלמה תיפגע.״ שיקרתי, ברור. כל הלילה חשבתי על המוות. כלי רכב חלפו ליד, האוויר נהיה אפור ופיסת השמיים האחרונה שהייתה קצת ערומה החליקה אל תוך העננים. עננים עננים ועוד עננים, לא רואים כאן בתמונות…
זו תמונה של המסמרים, הברקוט חיבר אותם לרימוני הלם כדי להגדיל את מידת הנזק. אבל תראה איזה בריקדות בנינו, אה? קרשים, צמיגים ושקיות שלג, ממש כמו הקומונה הפריזאית, אה?
בתמונה הזו? כן זה סרגי ניגויאן. המשפחה שלו היגרה מארמניה לאוקראינה בשביל עתיד טוב יותר לילדים. אהה… הברקוט ירו בו ברובה ציד – אחד בחזה ואחד בראש. ביום שהוא נרצח עמדתי מאחורי הבריקדה. מימיני, משמאלי שורות של צעירים, הורים, אפילו סבים היו שם. פתאום מישהו צורח: ״אמיתיים, כדורים אמיתיים!״ הרגשתי משהו שורק לי ליד הרקה. מישהו התנדנד ונפל. כולם התחילו לרוץ לאנשהו, ראיתי עוד אנשים נופלים.
מתי נפצעתי? זה היה כבר בימים האחרונים של המחאה. נרדמתי באותו יום בבית החולים שאלתרנו, כבר שכבו שם איזה ארבע מאות פצועים. בצהריים התעוררתי מהיריות. רצתי החוצה וצילמתי את אלו. תראה את הצלפים ככה… מעל גגות הבתים, מכוונים את ההמון הבורח לעבר הכיכר, שם הברקוט כבר השתלט על העמדות הגבוהות, מושלמות לירי. אתה רואה את הענן השחור הזה? הם השליכו רימונים לחדרי הפצועים בבית החולים שלנו.
איזה רופא ממינסק דחף לי תרופות בקרטון להעביר למנזר. בדרך לשם ראיתי את אבא תופס פינה ומסדר את המצלמה, נראה לי שהוא התווכח איתה. משהו כנראה פגע בה והוא התחנן בפניה שתחזור לעצמה, עד שהצליח לתקן את הנזק. אחר כך כיוון את המצלמה על הפצועים, אחר כך על היורים. לא היריות, לא העשן ולא הצרחות מסביב, לא שינו את היציבות שהעניק לגופו. אני זוכרת איך באותן שניות יצאה השמש לרגע וחתכה את העננים באדום. נשבעת לך, הרגשתי כמו בסרט, הכול נראה לי לא אמיתי. אחר כך ראיתי אותו נופל. התחלתי לרוץ ומעדתי על משהו. שורה ארוכה של חיילי ברקוט, כל אחד היכה אותי בתורו עד שאיבדתי את ההכרה. סיפרו לי שאבא ועוד כמה בחורים הצליחו לחלץ אותי משם וגררו אותי לתוך איזה בניין.
התעוררתי עם תחושת צמא עזה. כשניסיתי להפנות את הראש שמתי לב שהוא רטוב מדם. ראיתי את אבא בקדמת הרכב. הוא הסתובב, הושיט אליי את ידו הגדולה וחייך. "אל תדאגי," הוא אמר, "עוד מעט נראה רופא, ותראי מי בא לבקר!" הוא הצביע על אחי סשה, שישב בכיסא הנהג. "המצלמה נפגעה?״ לא יודעת למה, אבל חשבתי שאולי שאלה שכזו תרגיע אותם. אבא אמר משהו, אבל נראה לי שהתעלפתי שוב. ארבעה ימים אחרי, כששכבתי בבית החולים בקייב, הודיעו שהנשיא ינוקוביץ' ברח לרוסיה.
במרץ חזרנו הביתה. אני זוכרת שהיה לי קשה להסתכל על התמונות שצילמתי בהפגנה, סטודנטים סוחבים ציוד ותרופות, החצר האחורית של המנזר עם הגופות, משקפיים שבורים של סטודנט הרוג, סבתא עם שקיות של אוכל למפגינים, דגל האיחוד על קיר שרוף, כלי ניתוח כסופים של הרופא ממינסק… כאן בתמונה הזו, אתה רואה? תראה את פס האור המבריק שמציץ בין חולצת הכפתורים המוכתמת בדם של אבא לטריקו הלבנה שהוא לבש מתחת. חיוּת משונה יש לפנים שלו בתמונה הזו, לא? נראה כאילו מת שקם לתחייה.
אחרי קייב אבא חזר לעשן. היה יושב בחדר העבודה שלו במשך שעות בלי לומר מילה. בדלי הסיגריות מילאו לאט לאט את כל המאפרות בבית, וכמה מהם היו זרוקים לפעמים על הרצפה. במחשבה לאחור ידעתי שנעשה לו משהו שאי אפשר לתקן, אבל נראה לי שהוא, שאהב את החיים…
במאי אבא לקח חופש מהעבודה ויצא לטיול באזור אגם סאימה. ״לנקות את הראש,״ הוא אמר. כשהוא לא חזר אימא יצאה מדעתה. היא האשימה אותי. ״כל המילים המפוצצות שלך,״ הייתה צועקת עליי, "חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, דיקטטורה, שמיקטטורה! אלו רק מילים ברוח, ואבא הוא חי! אמיתי! מה את מנסה להוכיח? עבר זמנה של הפרטיזניות! עבר!״
בסוף סשה הצליח לאתר את הנייד שלו. קרוב לפינלנד, לא רחוק מהבקתות שהיה אמור לשכון בהן במהלך החופשה. נסענו רק שנינו, בלי אימא. ברגע מסוים הדרך נהייתה צרה מדי אז המשכנו ברגל, חצי שעה עד שמצאנו את הגופה.
סשה הצטלב, לא יודעת למה, הוא היה אתאיסט גמור. אחר כך רץ ליער להקיא. שמעתי אותו בוכה. אני לא יכולתי, לא לבכות, לא להקיא ולא לחשוב, רק הרמתי את המצלמה שהציצה מהתיק של אבא.
בכל פעם שאני מנסה להבין אני לא יודעת מה לחשוב. כנראה היה משהו תובעני יותר בסיפור הזה בשבילו.
במצלמה שלו? תמונות שהוא צילם בשבוע הזה, לפני שהוא… גשרים דקים מעל לנחלים בדרכים מיוערות, חופי אגמים, צללים מבולי עץ על כרי דשא וכאלה… המצלמה כבתה לי אז באמצע. ידעתי שאבא מחזיק סוללה ספייר בתיק, הוא לא שינה ממנהגו גם אז. כשפתחתי את הכיס להוציא את הסוללה נפלה משם התמונה הזאת, הינה, הבאתי אותה… אתה רואה? זו אני בת חמש. אימא צילמה אותה. היינו בטיול בסוצ׳י וטיפסתי על עץ גבוה, שלא יכולתי לרדת ממנו. אבא רץ אליי, הושיט את ידיו הגדולות… כמה רחוקה הייתי מהחיוך של אבא ומשמחת החיים של אז.
אתה יודע, הרבה פעמים אני מדמיינת איך אבא עמד שם במקום ההוא היכן שהתאספו אחר כך הזבובים, איך הסתכל על התמונה הזאת שהוא לקח איתו לטיול, או על הנוף שנשקף משם, מנסה למצוא בהם איזה כוח נגד הזיכרונות שהרסו אותו. אבל הנוף שם, אתה מבין… נוף צפוני כזה, שקט בשלל צבעיו הכחולים והירוקים, ואילו העבר והעתיד של אבא נשקפו אליו מהמזרח האדום, מארץ מלאה קריאות לעזרה וצללים מכוערים. אני מדמיינת איך הוא הסתכל במרחק השקוף שלאט לאט האדים מהשמש השוקעת, על שאריות השלג שנותרו על ההרים הרחוקים ועוד מעט אמורים היו להפוך למים. אולי התיישב לצד העץ והדליק לעצמו סיגריה אחרונה. וכשהטעין את האקדח, מחשבות איטיות, כמו מעוף של ציפורי לילה, משכו בשקט את החוט שחיבר בין נשימותיו לחופי העבר, ואז הכול התפוגג, תוך שנייה, בהבזק אחד של יריית כדור.