היא טבלה בהיסוס רגל במים, לא בטוחה אם הקרירות נעימה לה או לא. האוויר געש מקולות. הצליל הבלתי פוסק של המים הזורמים שניתזו חזרה מגדות הירדן והוטחו באבנים התמזג עם קולות המטיילים האחרים ועם קולות חברותיה, שזירזו אותה להיכנס ולהתיישב על גלגל הגומי השחור. פעם ראשונה שלה באבובים. היא נשמה עמוק ונכנסה.
בתחילת המסלול הזרם היה איטי ורגוע, וגופה התחיל להתרגל לקור. אבל ככל שהתקדמו התגברה מהירותו של הזרם, והחשש שלה גאה יחד עם המים שנשאו אותה. היא השתדלה להאט, נאחזה מדי פעם בגבעולי הקנה שהשתפלו מעברי הנהר והתאמצה להתרחק משיחי הפטל הקוצניים ומהסלעים שחלקם העליון בלט מעל פני המים. הבנות האחרות, חברות מהצבא, כבר התרחקו, ולפחד התווסף העלבון. איך לא שמו לב שהיא נשארה מאחור, למה לא חיכו לה?
היא הביטה בשעון בניסיון לחשב כמה זמן נשאר עד שתגיע אל החניון שבקצה המסלול, ואז מצאה את עצמה נסחפת אל סבך של פטל שהתגבה מעל למים כמו מערה צפופה וחשוכה. במעבר המהיר מן האור הבוהק אל החלל האפלולי לא יכלה לראות דבר. היא צעקה, ניסתה לחזור אחורה ולהיאבק בזרם החזק ממנה, שהצמיד אותה אל הגדה החלקלקה. והיא נבהלה עוד יותר כשהתנגש בה אבוב נוסף שנסחף פנימה, דוחק אותה אל סבך השיחים שמאחוריה. אבל אז נגעה יד בכתפה וקול אמר, בלי לחץ, זה בסדר. תכף נצא מכאן.
הוא נשמע לה צעיר, בערך בגילה. העיניים שלה התחילו להתרגל לחושך, וקולו השקט שיכך את הבהלה שלה עוד לפני שהצליחה להבחין בקווי דמותו. שניהם השתחררו מן הגלגלים השחורים שעליהם ישבו, והיא הרגישה בטוחה יותר כשחשה את קרקעית הנחל מתחת לכפות רגליה. אבל עדיין לא הצליחה להתקדם מול זרם המים החזק.
איך נצא?
הוא לא ענה, רק הושיט לה את ידו, וכשאחזה בה משך אותה אחריו אל מחוץ לסבך, עד למקום שבו יכלו לטפס אל הגדה. היא התיישבה על האדמה הלחה ובחנה את זרועותיה השרוטות.
את כאן לבד?
לא, החברות שלי בהמשך. אנחנו פה בחופשת שחרור.
את בסדר? רוצה שאני אמשיך איתך עד שנפגוש אותן?
היא רצתה לומר שאין צורך, אבל המחשבה על החזרה אל המים, על האפשרות שתיתקל לבד שוב בשיחי הפטל ובסלעים הכריעה, והיא הנהנה. הוא אחז שוב בזרועה ועזר לה לרדת אל המים ולהתיישב על האבוב. הוא נשאר קרוב אליה, ומדי פעם נעצר והמתין לה כשהזרם סחף אותו קדימה. הוא כמו הרגיש שהיא בוחנת אותו מגבו, והיא חייכה אליו חיוך נבוך כשהפנה אליה את ראשו. לקראת סוף המסלול, כשצפו זה ליד זה באיטיות, החליפו ביניהם כמה מילים, שמות, מקום מגורים. היא יכלה לשמוע אותו מחשב בראשו את המרחק ביניהם.
החברות, שישבו בנקודת הסיום סביב שולחן עץ של הקרן הקיימת, רצו לעברה בצהלות שמחה כשראו אותה. הוא התיישב על ספסל אחר וחיכה עד שהשאירה את האבוב שלה איתן וניגשה אליו.
מאחורי שיח עמוס בפרי, שהסתיר אותם מהאנשים סביב, הוא קטף כמה מן הפירות הכהים יותר, השחורים כמעט, והגיש לה. כשנישק אותה היה לפיו טעם של פטל, ועורפו היה חם מן השמש תחת ידה. שפתיה נותרו סגולות מן הפרי גם למחרת.
*
אולי לא יזכור את מספר הטלפון שלה, חששה. אולי היא לא תזהה אותו, או שהוא לא יזהה אותה? אבל הוא התקשר, וכשהמתינה לו בנקודת המפגש שקבעו היא הרגישה אותו מתקרב עוד לפני שנגע בכתפה. הם ישבו ודיברו ורק כשנזכר שעוד מעט יצא האוטובוס האחרון הם הבחינו שהשמש מזמן שקעה והם יושבים באפלולית. היא אספה אליה את כף ידו, והוא הצטמרר כשאצבעה עברה על המפגש בין הציפורניים שלו לעור המחוספס של קצות האצבעות. כאילו הכרנו כבר פעם, חשבה, בזמנים שאי אפשר לזכור. כאילו כל השנים מאז שנולדתי אני רק מחכה לרגע הזה.
שפות חדשות, נטולות מילים, צמחו ביניהם. צעדים קטנים לתוך עולם המבוגרים. רישיון נהיגה, תחני תמיד עם הפנים ליציאה, אל תשכחי את המפתח. נסיעה ראשונה ביחד לחו"ל, תראה את השלט, איזה שם מוזר יש למקום הזה, בוא ניסע לשם, אז מה אם לא תכננו.
אימא שלו אמרה, תזכור שאתה עוד צעיר. אתה יכול להשיג את מי שתרצה.
השגתי את מי שאני רוצה, ענה. אחר כך, בדירתם, לא התאפק וסיפר לה.
היא צחקה. אבא שלי אמר כבר אחרי הפעם הראשונה שפגש אותך שהוא הולך לקנות חליפה לחתונה שלנו.
טוב, אמר, אז נתחתן. לא ניתן לחליפה שלו להעלות אבק בארון.
*
הם המשיכו לנסוע לאבובים בכל קיץ. בהתחלה הגיעו באוטובוסים, אחר כך במכונית של ההורים, אחר כך במכונית משלהם. כבר היו להם ארגז ציוד, אוהל, שק שינה זוגי וגזייה. הם קנו אבובים ומשאבה שמתחברת לרכב, כדי לא להיות תלויים באתרי השיט. הכול נכנס לתא המטען בסדר הקבוע שיצרה.
באחת הפעמים הגיעו בחבורה גדולה. כשישבו בערב סביב המדורה, אחת מחברותיה מהצבא שהייתה שם בפעם הראשונה שנפגשו הביטה בשניהם במבט ממושך. הוא הבחין במבט הזה.
מה? שאל.
כלום, החברה משכה בכתפיה. רק חשבתי שיש אנשים שהכול בא להם בקלות.
לאף אחד לא בא הכול בקלות, אמר.
בבוקר התעורר לפניה ובישל קפה על הגזייה והם שתו יחד, הרגליים טובלות במים. הוא ידע כבר להמתין ולא לדבר עד שתגמור לשתות, בזמן שהיא אוספת בהיסח הדעת עלים יבשים מן הגדה ואז משחררת אותם מכף ידה ומביטה בהם מתרחקים בזרם. כשנכנסו למים היא נשענה על הגומי השחור והרפתה את גופה, מאפשרת לעצמה להיסחף כמו העלים, ללא התנגדות.
למחרת, כשהעמיסו את הציוד בחזרה למכונית, נעצר לידם רכב ובו זוג אחר. הגבר הכניס בזהירות תינוק קטן למנשא שכרך על גופו. הוא הביט בתינוק ובאביו ואז אמר לה בשקט, בשנה הבאה גם אנחנו פה עם תינוק ככה, מה את אומרת?
והיא ענתה, סגור.
*
הוא בא איתה לכל הבדיקות ושניהם הביטו יחד במסך השחור־לבן. עם חלוף השבועות מה שהיה נקודה קטנה הפך לנקודה גדולה ולמשהו שהתחיל להיות דומה לתינוק. פעימות הלב המהירות נשמעו במוניטור, והרופא שאל אם הם רוצים לדעת את המין. היא אמרה שהיא כבר יודעת שזו בת. בבית כל אחד מהם כתב על פתק רשימה של הצעות לשם, והשם היחיד שהופיע בשני הפתקים היה מָיָה.
היא הורידה מהאינטרנט רשימות של פריטים שיזדקקו להם אחרי הלידה, כיבסה וקיפלה בגדים קטנים. בלילות הייתה שוכבת במיטה ומדמיינת את התינוקת צפה בפנים, מקשיבה לרחש הדם של אימה, לפעימות ליבה.
ערב אחד, כשישבו לאכול, היא הניחה יד על בטנה וקימטה את מצחה.
מה קרה?
לא יודעת.
הוא הניח את ידו לצד היד שלה.
את מרגישה תנועות?
לא, אמרה. בהלה צפה מתוכה כשהבינה שכבר כמה שעות לא הרגישה שום תנועה.
מגע הג'ל היה קר על בטנה בחדר הבדיקות. המתמר שוטט על העור בחיפוש אחר דופק, אבל המוניטור לא השמיע את הפעימות המהירות, המוכרות. היא החזיקה לו את היד חזק ושניהם לא דיברו בחדר השקט עד שהרופאה אמרה את מה שכבר ידעו. כשהוסיפה שהיא קובעת לה תור לעוד שלושה ימים כדי להפסיק את ההיריון, הוא התפרץ. איך זה יכול להיות. אתם לא תשלחו אותנו עכשיו ככה, עם תינוקת מתה בבטן. הרופאה ניסתה להסביר לו בשקט. יום חמישי היום. עד יום ראשון יהיו פה רק סטאז'רים, בטוח יותר לחכות. הוא לא השתכנע, אבל היא סימנה לו בראש שיפסיק. אולי עד יום ראשון משהו ישתנה, חשבה. אולי יש פה טעות.
בלילה, במיטה, היא משכה את השמיכה מעל שניהם ונצמדה אל גבו. פלגים של אשמה וכעס על עצמה, שלא הצליחה לשמור על התינוקת, עליו, שלא הצליח לשמור על שתיהן, על הגורל, התערבלו עם רגשות שלא יכלה לתת להם שם, והיא לא הצליחה להשקיט אותם, לעשות בהם סדר. אימא שלו התקשרה אליו. היא שמעה את קולה מצידו השני של הקו, מנסה לשכנע אותו שלא ייכנס לחדר הלידה. לה אין ברירה אלא להיות שם, אמרה, אבל אתה לא חייב לראות את זה. הוא ניתק את השיחה.
הרטיבות שכיסתה את ירכיה העירה אותה. הגוף לא הסכים לחכות. בקורס ההכנה ללידה הדגישו שצריך לנסוע לבית החולים בלי דחיות כשיורדים המים. היא לא זכרה למה, אבל עכשיו כבר לא הייתה סיבה למהר. היא קמה מהמיטה בשקט, בלי להעיר אותו, והניחה מגבת על הסדין הרטוב. היא נכנסה להתקלח והכינה את התיק. מברשת שיניים. מברשת שיער. פיג'מה, כפכפים. היא עברה על הרשימה שנתנה להם המדריכה. בגדי תינוק. חיתולים. סלקל. אין צורך.
היא חזרה אל החדר והתיישבה בצד שלה של המיטה, והביטה בו. הוא עדיין ישן, נשימותיו שלוות. ידו האחת הייתה מונחת בשיפולי הכרית שלה, כמו ממתינה לה שתחזור ותשעין עליה את עורפה. היא בחנה את תווי פניו וניסתה להיזכר בצילומי הינקות שבאלבומי הילדות שלו, בצילומים שלה עצמה. אחר כך נגעה ברכות בלחיו, להעיר אותו.
*
בחדר הלידה היא הסתובבה מפינה לפינה, נשענה עליו מדי פעם ואז שוב התרחקה. הוא התרומם במהירות מהכיסא שעמד בפינה בכל פעם שחזרה והתקרבה, החזיק אותה כאילו יוכל במגעו לשאוב ממנה את הכאב אל גופו שלו, והתיישב בחוסר אונים כשהתנתקה ממנו. מבטה היה מופנה אל הרצפה, כדי שלא תצטרך לפגוש את עיניהם של האחרים בחדר. היא פסעה מצד לצד בחדר הקטן, יחפה, מתבוננת בעור החשוף, בקימורי העצמות, בבוהן אחת הרגליים שהתרוממה לרגע כשנעצרה, כל הפרטים המוכרים לה כל כך, על הרקע הזר של חלוק הבד הכחול שביקשו ממנה ללבוש והגיע קצת למטה מברכיה.
אחרי זמן ממושך, כשהתעייפה, השתכנעה לעלות על המיטה. כשהכאב הלך והתגבר והם חזרו ואמרו שכדאי עכשיו, שאחר כך היא עלולה להתחרט, הסכימה לאפידורל, רק שיפסיקו לפנות אליה. היא שכבה על הצד ועצמה את עיניה וניסתה לדבר אל התינוקת, לקרוא לה בשמה.
החדר התמלא באנשים: המיילדת, רופא נשים, רופאת ילדים. מוזר איך שכולם מחכים לתינוקת מתה, חשבה. הם הגביהו וילון בד ירוק מעל לבטן שלה וממנו ביקשו שיישאר ליד ראשה. את בפתיחה מלאה, אמרו, וסוף סוף השתרר בחדר שקט, שהופר רק כשאמרו, ללחוץ עכשיו, לא ללחוץ עכשיו. היא שמעה אותם אומרים שאין ברירה, שחייבים לעשות חתך, ותכף אחר כך הרגישה איך התינוקת עוברת בתוכה, ולמרות שניסתה להחזיק אותה בפנים, רק עוד קצת, הגוף שלה דחף אותה החוצה. והיא שאלה, זהו? והם הנהנו.
הם שאלו אם היא רוצה להחזיק את התינוקת והיא הסתכלה עליו והוא אמר, מה שתחליטי. היא אמרה שכן, והם הניחו אותה עליה. הגוף הקטן היה חם, וזה בלבל אותה לרגע. היא בחנה אותה. הראש שלה היה חלק משיער כמעט לחלוטין, והעיניים עצומות. היא תהתה אם הם עצמו לה אותן או שנולדה ככה. היא אף פעם לא תדע מה היה צבע העיניים שלה, חשבה. פניה של התינוקת היו קפואים בהבעה שנעצרה רגע לפני שהפכה לאדם. הפה היה פתוח מעט, והשפתיים כהות מאוד, כמו פטל בשל.
ידו האחת הייתה כרוכה סביב כתפיה, ובידו השנייה, שנראתה לה גדולה מאוד, הוא אחז באצבעות הזעירות. שלושתם נשארו ככה עד שהגוף של התינוקת איבד מחומו וצבע העור שלה השתנה. הם אמרו לה שצריך להיפרד. הוא התחיל לבכות. משונה, חשבה, זו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו בוכה, והצליל נשמע לה זר.
*
כשחזרו הביתה נרדמה במהירות אף שהשמש עדיין לא שקעה, והתעוררה בבוקר, שדיה נוּקשים וכואבים. היא לא החליפה תחבושת לפני שהלכה לישון, והסדין שפרש כשהחליף מצעים היה עכשיו מוכתם בדם. היא שפשפה את הכתמים באמבטיה והביטה במים המאדימים נשטפים אל פתח הניקוז. השעות עברו והכאב בשדיים הלך והתגבר. הוא הסתובב סביבה בחוסר אונים, ושאל אם תרצה שיתקשר למישהו להתייעץ.
למי, שאלה, והמילה הקצרה נשמעה כמו אמירה, לא כמו שאלה. לא היה לה כוח אפילו לשנות את הטון השטוח בהברה השנייה.
לאימא שלך, לאחותי, לאימא שלי?
היא הנידה בראשה לשלילה. הן ישאלו מה שלומה ויבקשו לדבר איתה. הוא פתח את המחשב ואחרי כמה דקות אמר, כתוב כאן שכדאי לנסות לשחרר את החלב מתחת למים חמים, ולשתות חליטות נענע ומרווה. אני אצא לקנות לך, בסדר?
היא הנהנה.
מתחת לזרם במקלחת היא לחצה על השדיים, מתעלמת מן הכאב, עד שהחלב התחיל לטפטף. דם ודמעות, חלב ומים, הכול זרם מתוכה ועליה. היא נגעה בבטן שלה, הריקה והרפויה, ומעכה אותה בכפות ידיה פנימה, בכוח.
היא לא שמעה את דלת הדירה נפתחת, או את קולו מעבר לדלת, כששאל אם היא בסדר. היא לא הביטה בו גם כשנכנס איתה אל מתחת לזרם, לבוש בבגדיו, וחיבק אותה, ואז סגר את הברז ועטף אותה במגבת והבכי שלה נפסק. היא יצאה איתו אל החדר והניחה לו לעזור לה להתלבש. הוא נשכב לידה במיטה ושניהם נשארו ערים, מבלי לדבר, גם כשמבחוץ כבר לא נשמעו קולות של מכוניות נוסעות בכביש.
אחרי כמה ימים הוא חזר לעבודה, אבל היא עדיין הייתה בחופשת לידה. אנשים הגיעו אל הבית וניסו לנחם.
אתם עוד צעירים, בשנה הבאה יהיה לכם תינוק אחר.
כנראה שהגיע הזמן שלה ללכת.
איזה אסון, איזה אסון. זו הייתה צריכה להיות נכדה ראשונה בצד שלו, ועכשיו…
שאני אכין מרק? אתם צריכים משהו?
אם זה היה קורה חודש אחרי הלידה היה יותר קשה.
לקחת איזו תרופה בהיריון?
גם מישהי מהעבודה שלי עברה את זה, ועכשיו יש לה ארבעה ילדים.
בלילה העירו אותו קולות חנוקים שהשמיעה מתוך שינה. היא טלטלה את ראשה כשליטף אותה ולחש לה באוזן מילים מרגיעות, ואז נרתעה והתעוררה. היה חשוך ולא ראיתי כלום, ניסתה להסביר. היא זכרה את הרעש הבלתי פוסק ששמעה, ועד כמה היה לה קשה לנשום, ואיך הייתה לבד, כל כך לבד, עד שהעיר אותה.
הוא שקע חזרה בשינה לפניה, והיא שכבה בחושך וניסתה להתאים את קצב נשימותיה לשלו. זה לא רק חלום, חשבה.
*
כל מה שנזל מתוכה הלך והתייבש. הימים נעשו חמים, והוא הציע שייסעו לירדן. עכשיו, לפני שמתחילה החופשה ומגיעים כל – הוא השתתק לרגע – כל האנשים. אם נצא באמצע השבוע בטח נהיה שם לבד. היא הסכימה.
הם הגיעו לפני הצהריים. מגרש החניה היה ריק, והאוהל שלהם, שהקים בנקודה הקבועה, המוכרת, היה היחיד בחניון הלילה. היא נשכבה על המחצלת מחוץ לאוהל והסתכלה למעלה. היא ניסתה לנחש בן כמה האקליפטוס הגבוה שהצל עליהם וכמה שנים עוד ימשיך לצמוח.
כשהחשיך, התכרבלו שניהם יחד בשק השינה. כמו שני תינוקות ברחם אחד, חשבה. גופו התקרב אל שלה, אבל היא הרגישה כאב חד בצלקת שהותיר הלהב בגופה, רקמה אלכסונית צרה, הנוקשות שלה בולטת מעל פני הבשר הרך. היא עצרה אותו וניסתה לגעת בו, בתנועות מהוססות. העור החלק, הדק, העלה בזיכרונה את מגע עורה של התינוקת, והיא סובבה את גבה אליו, מניחה לו לחבק אותה. הוא אמר, אני חושב לעשות קעקוע של השם שלה. והיא חשבה, לי כבר יש.
בלילה רעדה האדמה. הם התעוררו, מבולבלים מן התחושה הלא מוכרת. היא שכבה ללא תנועה, ללא פחד. האוהל קרס עליהם, והם המתינו עוד כמה דקות עד שקמו והרימו את המוטות ונעצו את היתדות מחדש. אחר כך, בחשכה, היא הקשיבה לקול המים שאיננו נפסק ודמיינה את עצמה נבלעת בקרקע הכבדה, הלחה. היא יכלה לראות איך הגוף שלה מתפורר ומתמזג עם האדמה, שולח שורשי עפר אל התינוקת, והשורשים נושאים איתם זרמים בלתי נראים של חלב ודם.