את "ראשו האבוד של דמאשנו מונטירו" מצאתי אחר צהריים אחד, על ספסל סמוך לגינה ציבורית. סקירה ראשונית העלתה שמצבו אינו שפיר. הפיקוס המתנשא הספיק כבר ליידות בו את פריו הבאוש. אולי חיווה בכך את דעתו על אותו תוצר מעובד שהופק מבני מינו ואולי ביקש למזוג בסיפור משהו מניחוחו החריף. מחיתי מעליו את עיסת הפרי, וטמנתי אותו בתיקי. משהגעתי הביתה בחנתי אותו ביתר עיון. נראה כי זכה, לעת בוקר או בליל אמש, במנת מים אחת לפחות שהרעיפו עליו הממטרות מרחיקות הרקק. כל העסק התבשל בלהטו של יום קיץ עד שהתאדו המים ונעלמו. המפגש החטוף הזה – של הספרות עם נוזל החיים, הלכלוך והחום – חולל עיוות ספרותי מסוג מסוים, אם תרצו, סוג של ריאקציה פיזיו-כימית מתונה. הנחתי אותו על הרצפה וערמתי עליו את כרכי מילון "אבן שושן". מקץ יומיים לא ניכר שיפור במצבו. חיפושים באינטרנט לא הניבו תרופות פלא. סרטון אחד, משל משחזר ספרים יפני קשיש, הדגים אפשרות תיאורטית של הפרדת הכריכה, הסרת הדבק, גיהוצו של כל אחד מהדפים בנפרד, כריכתם מחדש ואז חיתוך נוסף של שוליהם. פרוצדורה מוקפדת ומעוררת השתאות ולחלוטין מעבר ליכולותיי. האומן, האדון אוקנו, שחזר מילון ישן, בן אלף עמודים. קטם את שוליהם המוכתמים בדיו סגולה, והסיר מהם, בתוך כך, גם את ראשי התיבות של אהובת הלקוח מימי בית הספר. הלקוח הנרגש התפעל מן ההישג והעניק את המילון במתנה לבתו (האם תמצא אהוב משלה, שתטביע את שמו, ברגע של חולשה, על דפנות המילון המחודש?). התנחמתי בכך שהדפוס לא נפגע והכתמים לא היו מרובים. עד עכשיו אהבתי את מה שקראתי משל טאבוקי ולכן הייתי סקרן. המפגש המעצב עם המים הוסיף על הקריאה איכויות גיאולוגיות משהו: הכריכה נסדקה; הדפים עטו מעין דוק אבקתי; הסיפור כמו תפח ונוצק מחדש בשכבות גליות, מבנה שהתבקע מחדש עם כל דפדוף. כל דף שנדד משמאל לימין חייב הפעלת כוח, לחיצה על שני חצאי הכרך בכדי ליישב מחדש את המכלול, פעולה שהפיקה בכל פעם שתי נקישות עציות, מעין הדהוד מדומה, תקתוק לא סדיר ואישי לחלוטין, כשל מטרונום נעלם המלווה את הקריאה.
בתוך "ראשו האבוד של דמאשנו מונטירו" גיליתי עלילה רזה משופעת בפרטים, בה שוטטו שתי דמויות צבעוניות – עיתונאי צעיר ועורך דין מבוגר ותימהוני. היא תובלה לכל אורכה בשפע של תבשילי קדירה מקומיים, שהגיבורים השתוקקו או סרבו לאכול. ראשו האבוד של דמאשנו מונטירו נמצא כבר בעמוד 65. משה אותו, מנהר הדורו, דיוקלצ'יאנו, דייג הגוויות. "הוא היה נפוח וסגול, ועין אחת שלו נאכלה על ידי הדגים," כך התרשמנו – המספר, הכתב ואנוכי – מקץ שתי נקישות נוספות, כשהתגלה מונח על צלחת בסלון משפחת הדייג. מכאן ואילך הלך הסיפור והתמסמס לכדי דרמה שגרתית של שחיתות שלטונית והרצאות מקוטעות על הפילוסופיה של המשפט. מן הסתם כגורלו של כל סיפור ובפרט בלשי, מרגע שגז ומתנדף ממנו המסתורין שהיה ספוג בו בתחילתו. נדמה שגם העיתונאי הבין זאת. עוד לפני שהתבררה השתלשלות העניינים עד תומה, התקשה להתרכז בסיקור המשפט המוטה וביכר לשוב לכתיבת מסה על אודות הרומן הפורטוגלי ולנסות ולזכות במלגת מחקר על צנזורה בספרות. עורך הדין העניק לו, כמתנת פרידה, לוח זמנים ישן של רכבות, שוליו מחופים כסף, באמצעותו נהג לערוך מסעות בדמיון בתקופת לימודיו בג'נבה ואשר נכרך מחדש ביד האומן – סדנת סמפיו, פורטו, 1956.