״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״
~ וירג׳יניה וולף
היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן שליד החלון. אני שוב מתבלבלת, שוב חושבת שזה יתוש או חֶרֶק קטן, אבל זה שוב מתגלה ככתם. הייתי צריכה כבר לדעת. לזכור שזה כתם. אבל המוח מתעתע בי והיד שלי נשלחת כאילו מעצמה, כדי לבדוק שוב, כמה פעמים כבר בדקתי. הם עשו קשר נגדי, המוח שלי והיד, בוגדים. כשעברנו לכאן כל כך שמחתי שנגור בקומה העשירית. כל החיים שלי גרתי נמוך, קרוב לקרקע, שמעתי את הילדים חוזרים מבית הספר, ואת הגננות מגן הילדים הסמוך גוערות בילדים, שמעתי את קבוצת הנערים שהתגודדה בלילות הקיץ על הספסלים שמתחת לבית ואת משאיות הזבל מוקדם בבוקר. לפעמים, כשהייתי מדברת בטלפון בבית, היו שואלים אותי, מה זה? את בחוץ? נורא רועש אצלך.
הדירה לא הייתה מאוד גדולה, אבל הספיקה לי ולאימא שלי. היה לי חדר משלי, והיה חצי חדר נוסף שכל הזמן החליף את ייעודו. הוא התחיל כמחסן, אבל אימא שלי חשבה שזה בזבוז מקום והחליטה להפוך אותו לחדר תפירה. כשהייתי ילדה, אימא שלי הייתה תופרת לה ולי בגדים, ואני הייתי יושבת על השטיח לידה, מסתכלת במגזינים ישנים, או בוהה בקיר שהיה מכוסה בטפט ישן ומצהיב, עם דוגמת מעוינים שאהבתי לעקוב אחריה בעיניי, מלמטה למעלה, לראות איך הקווים מתכווצים ואז מתרחבים שוב. אחר כך הוספתי לחצי החדר את התחביבים שלי, את חוטי הצמר והרקמה ודפי הציור, ואת הערכות להכנת צמידים ושרשראות. ככל שעבר הזמן אימא שלי תפרה פחות, היא כבר לא יכלה להשתמש טוב כל כך בידיים. כשגדלתי, כל ציוד התפירה שלה נארז לארגזים שסידרנו בפינה, ליד הקיר. הוספנו לחדר ספריות ושולחן כתיבה, הספרים שלה ושלי גלשו כבר מהסלון ומהחדרים, ואימא שלי חשבה שיהיה נחמד אם יהיה חדר ספרייה בבית, שם אוכל ללמוד ולכתוב אם ארצה. סידרנו את הספרים במשך ימים, מתלבטות מה צריך להיות שם יחד ואיך לסדר את הספרים. את שולחן הכתיבה הזמנו מאיזה קטלוג, הוא היה פשוט אבל יפה. הדבקתי עליו מדבקות. כשהן התיישנו והתקלפו הדבקתי עליהן מדבקות חדשות. הכנסנו לשם ספה קטנה, של שני מושבים, שמילאתי בכריות ושמיכות. מצאנו את הפטיפון הישן של אימא שלי, שעדיין עבד, והתחלתי לקנות תקליטים בחנויות יד שנייה. ביליתי שם את כל אחרי הצהריים שלי, את הלילות. לפעמים הייתי נרדמת שם, חושבת אולי לא לצאת משם לעולם, רק להיות בין הכריות ולכתוב ולקרוא לנצח. הייתי קוראת ומעתיקה למחברות קטעים שאהבתי. מתחילה לכתוב עוד ועוד סיפורים אבל לא יודעת איך לסיים אותם. לא סיימתי אפילו סיפור אחד, לא ידעתי איך. בסוף הפסקתי לנסות. הם נערמו במגירה שהדבקתי עליה אותיות דביקות ״סודי ביותר. לא לפתוח״.
גרתי בדירה ההיא כל החיים, לא עזבתי את הבית גם כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כדי לחסוך בהוצאות. רציתי ללמוד ספרות, אבל פחדתי שלא יהיה לי כסף. אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. וכשהתחתנתי עם אלעד, שפגשתי בשנה השנייה לתואר, הוא עבר לגור איתנו שם, כדי שנוכל לחסוך לדירה משלנו. אימא שלי לא התנגדה. לא היה לה דחוף שאצא מהבית, היא אהבה שאני שם. אני בת יחידה ואבא שלי לא היה שם עוד לפני שנולדתי. אני לא רוצה להישאר לבד, היא הייתה אומרת לפעמים, ואני הקשבתי. גם אני לא רציתי שתהיה לבד. אבל היה מתוח עם אלעד בבית. אולי אני לא רגילה שיש גבר בבית, אימא הייתה אומרת לי לפעמים. אבל אם את אוהבת אותו, זה הכי חשוב. היא מתה בשנה שעברה. המחלה שלה הידרדרה פתאום, והסוף הגיע מהר, מפתיע. למה אנחנו תמיד מופתעים מהצפוי. אולי בגלל שאנחנו צריכים לתעתע בעצמנו כל הזמן כדי לחיות, אני חושבת ומחזירה את היד מתחת לשמיכה.
אחר כך אני קמה מהמיטה. אני מוציאה את כל הבגדים מהארון. אולי אם לא היו סורגים על החלון, הייתי קושרת את כולם לחבל ארוך ומשתלשלת ממנו למטה. אני עושה שלוש ערמות על המיטה, למרות שכבר סידרתי את הארון לפני חודש, כשהתחיל הקיץ. לשמור. לזרוק. לתקן. אני שמה לב שערמת הלזרוק גבוהה יותר מהאחרות. אבל פתאום אני מואסת בקיפול ובסדר, ואני הודפת את הערמות לרצפה. אני מסתכלת מהחלון, משעינה את הסנטר על אדן החלון. הראש שלי ממוקם בין שני סורגים ישרים לבנים, העיניים שלי בקו ישר עם אחד מרווחי התריס, שדה הראייה שלי ממוסגר, פס מלמעלה ופס מלמטה, פס מימין, פס משמאל. הצטערתי כשעזבנו את הבית של אימא שלי, אבל זה הדבר שצריך היה לעשות בעצם, מה שחיכינו לו וחסכנו לו. אחרי שנים של חיסכון יכולנו לקחת משכנתא ולקנות דירה חדשה. סוף־סוף תוכלי לגור בקומה עשירית וליהנות מהשקט, אלעד היה אומר לי כשאמרתי לו שאולי בכל זאת נישאר, שאני לא יודעת איך אוכל לעזוב, מה רע כל כך בדירה ההיא. אבל אלעד היה נלהב לעזוב, שתהיה לנו דירה רק משלנו, שנוכל להתחיל שם משהו חדש. בסוף מצאנו מה שחיפשנו. דירה חדשה, לבנה וריקה בקומה העשירית. לפעמים, כשמזג האוויר היה טוב, אפשר היה לראות מהחלון פיסה של ים. אלעד כל כך שמח כשעברנו לפה. האמת היא, הוא אמר, אף פעם לא אהבתי לגור שם, עם אימא שלך. האנשים למטה קטנים ושקטים. אני לא שומעת אותם והם לא שומעים אותי.
הוא לא אמר שיחזור. הוא לא אמר כלום. ואם הוא כן יחזור. אני מנסה שוב את הדלת הנעולה. אני בועטת בה כמה בעיטות, ונחבטת בה בכתפי. אני מוצאת סיכת שיער שחורה ודקה ומנסה לדחוף אותה בפתח המנעול. אבל מה שעובד בסיפורים לא עובד לי. שום דבר לא קורה. אתמול רבנו. שוב. הוא שאל אותי עם מי אני מתכתבת כל כך הרבה בטלפון ואמרתי לו שזה לא עניינו. אני יכולה להתכתב עם מי שאני רוצה, אמרתי. הוא כעס, ואני ראיתי את הזעם מבעבע ונבלע בתוכו. הוא לא אמר שום דבר. בהתחלה, קצת אחרי שנפגשנו, הוא היה בודק לי את הטלפון לפעמים, כמעט באגביות, שואל אותי מי זה ומי זאת. אז החלפתי סיסמה ולא גיליתי לו אותה. גם על זה הוא כעס. את מסתירה ממני סודות, הוא אמר. לא, אמרתי. אין לי סודות, אבל יש לי זכות לפרטיות. אתה לא צריך לדעת הכול. ואם יש לי סודות, חשבתי. אדם מותר שיהיו לו סודות. היום בבוקר התעוררתי מאוחר והטלפון שלי לא היה לידי. כשניסיתי לצאת מהחדר, גיליתי שהדלת נעולה. על השידה היו בקבוק מים גדול ושקית במבה.
יש לי מיטה וארון בגדים גדול, שידה ושולחן לילה קטן, ארבעה קירות, רצפה ותקרה. אין לי במה לכתוב. אין לי מה לקרוא. יש לי חלון ופיסת ים. מזג האוויר יפה היום. אני מרימה חולצה אחת מערמת הלזרוק ודוחפת אותה בין הסורגים שעל החלון. היא מתנפנפת קצת ברוח, לא ידעתי כמה רוח תהיה בקומה העשירית, ומתערבלת לה באיטיות למטה. אני ממשיכה גם עם הבגדים האחרים. גם עם אלו של הלתקן. גם עם אלו של הלשמור. הבהלה עולה בי. אני לא יכולה לצאת. אף אחד לא יודע איפה אני.
אני נכנסת למיטה עם שקית הבמבה ומתכסה עד מעבר לראש. אולי אני צריכה לחלק את הבמבה למנות. אני לא יודעת כמה זמן אצטרך להיות כאן. אבל הרעב משתלט עליי והטעם של הבמבה מתוק ומלוח והבמבה נמסה בפה שלי ואני מתמסרת לפעולת האכילה. חם לי מתחת לשמיכה, אבל אני לא יוצאת. אני לא אצא מכאן יותר בחיים. גם אם הוא יבוא. גם אם הוא יבטיח לא לעשות את זה שוב. מעכשיו אהיה רק כאן. אני לא אצא מכאן בחיים. היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן שליד החלון. אני שוב מתבלבלת, שוב חושבת שזה יתוש או חֶרֶק קטן, אבל זה שוב מתגלה ככתם. הייתי צריכה כבר לדעת. לזכור שזה כתם. אבל המוח מתעתע בי והיד שלי נשלחת כאילו מעצמה, כדי לבדוק שוב, כמה פעמים כבר בדקתי. הם עשו קשר נגדי, המוח שלי והיד, בוגדים.