נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת, קטנה אחת שמפרפרת, ונינה מזמינה אותה לעלות לה על הגב. מצטרפות אלינו עוד הרבה כלבות, נוגעות במים והפרווה שלהן יבשה. אני קטנה וקלה, נינה גבוהה ורחבה, אנחנו צוללות פנימה והזנב שלה נוצה. שאר הכלבות אחרינו, מעלינו, קשה לנו לראות. העפעפיים של נינה תפורים, היא שואגת והפה שלה הופך למקור. במקום צעקה נשפכת לה שלולית. אני רוצה לקרוא לה, תחזרי הביתה נינה, איפה את עכשיו, הביתה, הביתה, הביתה נינה, והפה שלי מתמלא במים ירוקים. אני צועקת בכל זאת, אפילו שמלח, אפילו שים, נינה איפה את, אבל הים מלוכלך ונינה שוחה מהר. רוח אחרת מעלה אותי לאזור בלי צבע, שאר הכלבות נעלמות אל תוך בועה. אני מתעוררת משריטות במיטה.
במקום נינה יושבת עליי פּוּ, חתולה מזן שמן שאימא החליטה לאמץ בשבוע שעבר ומאז היא מעבירה את הלילות דווקא איתי, מעירה אותי בבקרים ונחה לי על האף. נינה עדיין לא חזרה. אני מעיפה את פו בחזרה ומפנה לה את הגב. אנחנו בחדר החדש שלי: קומה תשיעית עם מעלית, נוף לעיר המכוערת שממול. כשהגענו לכאן ראיתי יונה אפורה עפה מעל הגגות. עקבתי אחריה עד שנחבטה בזגוגית החלון שלי ומתה.
שוב לא קמתי לבית הספר בזמן. אימא בטח ישנה. פו מגרגרת בקול, מבקשת שאכניס אותה מתחת לשמיכה. תפסיקי להציק לי, חתולה, אני אומרת לה, והיא מחזירה לי מבט מוזר.
אחרי שהכול נשרף חיפשנו את נינה בכל מקום. ניסינו לחזור הביתה, אבל מצאנו שם במקומו כלי מטבח, תמונות חרוכות, מדבקות של פרחים. גם לא היה אף כלב. נשארו רק חתולות, מחטטות חופרות בתוך פחים שחורים. חשבתי שאני אקרא לנינה בקול ושהיא תקפוץ ותלקק אותי. כשבאנו שום דבר לא קפץ, ובקושי יכולתי לפתוח את הפה. אני חושבת שהיא המשיכה לחפש אותי בעקבות הריח והתבלבלה בדרך. אולי הגיעה למלון וגירשו אותה משם, אולי נתקלה בחתולים וזה שיגע אותה. נינה שונאת חתולים ונובחת כמו אריה כשהיא קולטת אותם, גם מרחוק. אם קורה שהיא מצליחה להשתחרר מהרצועה ולתפוס אחד, היא תכף מנסה לאכול לו את הראש. יום אחד שמנו לה מחסום על הפה. כלומר אימא שמה לה, ואני בכיתי בשקט. לא רציתי שנינה תראה את הדמעות שלי. ידעתי שהיא שנאה את המחסום, אבל הלסת שלה גדולה יותר ממֶלון וזה נהיה מסוכן. אולי פעם היה חתול ששרט אותה חזק, כשהיתה גורה וחלשה, ומאז היא מפחדת שהחתולים יפרקו אותה, אפילו שהיא כבר כלבה גדולה.
מעצבן שמכל החיות אימא החליטה להביא לי דווקא חתולה. היא אמרה שלחתולים קל להסתגל ושאם מישהו ינסה לקחת אותה היא תכף תברח לו, לא כמו נינה. חתולים יודעים לשרוד. הכלבים דומים לנו מדי, הוסיפה בקול מתחרט. חשבתי שזו ממש חוצפה להביא אלינו חתולה, ושעוד יותר רע זה להגיד שנינה לא ברחה ממי שניסו לקחת אותה. על כל דבר אימא שואלת אותי, בודקת אם מספיק נעים לי, מספיק טעים לי, מספיק חם, מספיק מטוגן, אבל את החתולה היא הנחיתה בלי לשאול. רציתי לכעוס אבל פחדתי לעשות לה רע, לאימא.
אחרי שפו הגיעה ונרדמה על הספה, אימא לחשה שזה טוב לריפוי שלנו. שתקתי. מאז מה שקרה כולם אומרים ריפוי כל הזמן. קראתי לחתולה פו כי זה שם פשוט ולא מקורי, שם שלא נקשרים אליו. היא שמנה כמו דובה ומצידי שתיבלע בתוך צנצנת דבש ולא תצא. אני לא מרשה לה לעלות על המיטה שלי, אבל היא לא שואלת אותי. באמצע הלילה אנחנו מתחבקות, מתוך שינה. אני מדמיינת שזו נינה קטנה. בבוקר היא שורטת את הפנים שלי וככה אני מצליחה לקום מהחלומות. לוקח לי רגע להבין מה קורה ולהעיף אותה בחזרה לרצפה.
עכשיו אני אלך לחדר שלי ואת תישני פה, אימא אומרת לי, לוקחת נשימה עמוקה ומכבה את האור. לפני כן חיבקה אותי דקות ארוכות ואני הרגשתי את הלב שלה דוהר. מאז שעזבנו את הבית האמיתי הרבה דברים השתנו: העיניים הירוקות של אימא הפכו ללבנות, ולי צמחו שיני בשר קדמיות, עקומות. אני ישנה יותר משאני ערה, טקס הסיפורים שלנו נגמר. כשאנחנו מנסות להוציא מילים הן מתבלבלות לנו, כאילו מישהו שבר להן את הדבק. אז במקום אנחנו שותקות או מתחבאות עד שנמאס. לפני שעברנו לכאן גרנו בבית מלון בקומה שלישית. לפניו גרנו בבית משלנו עם דשא אמיתי, נדנדה על חבל וארון ממתקים. והיתה גם נינה, כלבת רוח מעורבת לבנה, שהשירה לנו שערות בכל פינה. מצאתי אותה בטיול שעשינו כשהייתי קצת יותר גדולה מתינוקת. היא היתה קטנה וחומה מרוב בוץ ושלוליות. ביקשתי שהיא תמשיך איתנו, והיא באמת המשיכה כל הזמן.
בבית מלון אימא ואני חלקנו חדר אחד עם ריח של מטהר אוויר ונוף למסדרון השני. היתה לנו מיטה גבוהה עם מצעים אפורים וריח של מתכת מהחלון. אחרי שהפסיקו להחליף לנו מצעים אימא קנתה שמיכות כתומות כדי שנרגיש בבית. שנאתי את התבשילים בחדר אוכל ושנאתי את אימא ואמרתי לה שהכול בגללה, למה היא לא הלכה לאיבוד במקום נינה. לפעמים היא היתה מתעלמת, ולפעמים מנשקת את כפות הידיים שלי ואומרת לי נכון, סליחה. אחר כך היא היתה קונה מצרכים בסופר ומוצאת מקום לבשל. הכנו פסטה ופיתות שמנות שרופות בצדדים וניסינו לחלק אותן לעוד ילדים במלון, אבל ההורים שלהם רצו שהם יאכלו דברים מזינים כדי שיבריאו.
כבר ביום הראשון שהגענו לבית המלון, אימא ביקשה ממני שאם משהו לא טעים לי אז שלא אעמיד פנים, ואם מישהו רוצה לחבק אותי בלי שאני רוצה אז שלא אהיה מנומסת. התאמַנּוּ בקול רם כמה פעמים, אמרנו לא לא לא, עד שנמאס. נשארנו צמודות, ישנו ואכלנו יחד. אפילו כשכעסתי עליה היא חיכתה לי ממש מחוץ לחדר שלנו עד שאירגע. רק כשעברנו לדירה החדשה אימא החליטה שלכל אחת יהיה חדר משלה. היא אמרה שזה בשביל שנוכל להתנהג כאילו אנחנו בבית משלנו, בית מפעם, אבל אני חושבת שהיא פשוט נעלבה.
בוקר. אימא יוצאת מוקדם, אני קמה באיחור, לוקחת את הכריך שהכינה לי, קולעת לי צמה בעצמי, שמה לפו אוכל בלי להסתכל עליה, יוצאת לכיוון בית הספר החדש. נינה לא איתי ואני מחליטה שיש מסביבי הילה כחולה. צריך לעבור כביש ואז מעבר חצייה, לבדוק לצדדים שלוש פעמים לפחות, גם חמש פעמים לא יזיקו. אפילו שאני גבוהה, תמיד משהו יכול לפתע להגיח. אחר כך יש בית עם שער נחושת שיוצאים ממנו פסלים של איגואנות. אז פונים ימינה, שם עומדות משמרות זה"ב ותמיד מכוניות נוסעות מהר מדי. ההילה כמעט בורחת לי ואני תופסת אותה בקצה. כשאני ממשיכה ללכת ברחוב, נינה לא איתי. מולי חולפת ילדה עם שיער חום שדומה לחברה שלי מפעם ואני נזכרת בסוד האחרון שסיפרה לי. זו לא החברה מפעם. במעבר החצייה עומד איש זקן שנראה כמו הרופא מבית המלון. הוא אומר לי משהו שגורם להילה שלי לצנוח. שתי חתולות חוצות את הכביש ואני חושבת על נינה משתוללת. אני מנסה לתפוס אותה חזק שלא תברח, אבל היא כבר ברחה מזמן. בעוד שתי דקות אגיע לבית הספר. השיער שלי אסוף חזק, שלוש גומיות, שש סיכות בצדדים, צמה צפופה. איגואנות, משמרות זה"ב, מכוניות שנוסעות מהר. בומים של רחוב. חתולות שנבהלות מנינה, נינה שרחוקה ממני. ההילה הלכה לאיבוד.
לילה. נינה לוחשת שנגמרו לה המים. היא מנסה לרוץ מהר ולברוח אבל תמיד יש מישהו שתופס אותה בזמן. היא רואה איש שיורים בו. הוא לא מת, הכדור עובר דרכו, ונינה מלקקת אותו בחור האדום. ההילה שלי הופכת לשחורה. פו שורטת אותי, מעירה מהחלום, נוזפת בי – תתעוררי לך. אני שואלת אותה מה קרה, והיא אומרת לי שאני מעירה אותה: השיניים שלי חורקות ונוקשות, והגב שלי מזיע ומרטיב את המיטה.
לילה נוסף, נינה מגיעה אליי בחלום. היא אומרת שהימים עוברים לאט, וזה מתחיל להיות מפחיד. למה אף אחד לא מוציא אותה לטיול? למה באף חדר אין אור אמיתי? היא מתגעגעת לשמש ולחברות שלה, ובעיקר לא מבינה למה מזיזים אותה כל הזמן ממקום למקום. הילדים של האנשים הקשים משחקים איתה. היא מריחה את הטוב שלהם ומלקקת אותם באף. היא רוצה לבקש מהם לחזור אליי אבל הם לא מדברים עברית, גם לא כלבית. היא יודעת שהם אוהבים אותה, למרות שאסור להם לומר. הפצצות שבחוץ כל כך חזקות ונינה לומדת לא לשמוע בכלל. היא לא מצליחה להגיד לי את זה, אבל דרך העיניים שלה אני יודעת שהיא כבר חירשת. אני שואלת אותה דרך הלב, מה את הכי צריכה, והיא עונה, שתפתחי לי את הדלת. אני מתעוררת.
בוקר טוב, הגיע הזמן לקום. היום אנחנו נחזור הביתה, הביתה, הביתה. פו מדברת אליי וזה לא חלום. החתולה השמנה הפסיקה לגרגר ובמקום יללה יוצאת לה עברית. בזמן האחרון הרבה דברים מוזרים קרו, אז גם לזה אני מתרגלת מהר. הקול שלה מתנגן יפה. כשיוצאות לה מילים ולא יללות היא נשמעת הרבה יותר חכמה. איך נחזור הביתה, אני שואלת אותה, הבית שרוף ונינה לא כאן. עד שנינה לא חוזרת אני לא זזה מפה. פו שואלת אם אפשר ללקק אותי, ואני אומרת לה שהלשון שלה מחוספסת מדי. היא אומרת לי לנסות לא לדאוג מדי, ושיום אחד היא תלמד אותי לשאוג. אני אומרת לה שאני לא רוצה ללמוד כלום. היא אומרת שהיא יכולה לעזור לי להרגיש בבית, אבל אני לא רוצה להרגיש בכלל. היא אומרת לי, באתי לכאן בשביל ריפוי, ריפוי, ריפוי.
נינה נובחת במאורה. היא מספרת לי שהתחילה לרקוד, אז שמו אותה בתוך מערה נפרדת כדי שלא תפריע לאחרים לישון. אין איתה כלבות נוספות, ולאנשים הרעים קשה שלא להתאהב בה. הם מביאים לה דגים, מלטפים לה את הגב התחתון ליד הזנב, איפה שהיא הכי אוהבת, ואפילו מרשים לה לעשות קקי בתוך הבית. פעם אחת נתנו לה לרוץ לים, היא ממש אוהבת אותו, את הים, ובגלל שהיא כלבה אחראית היא גם ידעה לחזור אל תוך המערה ולהיות בשקט. בכלל, כל הזמן צריך ללחוש, ונינה כל כך אוהבת לשיר. אז היא נובחת אל תוך הכרית ומשקשקת את הבטן־גב שלה במקום, מותירה אחריה פרוסות שיער לבנות, שיישארו להם. תכף החורף מגיע ולבני האדם אין מספיק כיסוי שישמור עליהם חמים.
פו מעירה אותי מסיוטים, מקשיבה לי, לא נבהלת, מדברת אליי בעברית טובה. היא אומרת שאם נהיה מספיק זמן יחד היא תוכל לעזור לי להתגבר. כשהיא אומרת את המילה להתגבר אני מאמינה לה, יש לה טון שעושה לי להרגיש בטוח. אני מחליטה לא לספר לאימא. היא בטח תיבהל מזה, וסבתא לא כאן כדי להגיד לה שככה זה, יש חתולים שקופצים מהגג ויש חתולים שמדברים ובמקרה אנחנו מצאנו אחת כזאת. פו ואני מסתדרות לבדנו. היא מעירה אותי בלילה, אני נותנת לה להישאר על המיטה. היא מציעה לי תרגילים, מחממת אותי. אני זוכרת איך היא התקרבה אליי בלילה כשהיה קר ודברים שניסתה ללחוש לי לתוך החלום. פעם אחת צעקתי והיא גרגרה לי באוזן. אחר כך לחשה, נינה מוסרת לקיקה. התעוררתי. חיבקתי אותה והיא חיממה לי את הריאות. פו מוצאת חן בעיניי.
אולי נצא לטיול, למה את אף פעם לא באה איתי לטיול, נינה תמיד הוציאה אותנו, אני מתלוננת לפו מתוך השמיכה. אני לא צריכה ללכת לידך כשאני מטיילת, פו משוויצה, כשאני מטיילת אני רוצה להיות חופשייה. אולי תוציאי את עצמך, היא מציעה. לפני שאני צוללת בחזרה אל השינה, פו נותנת לי לק בעין ומצווה: אם את רוצה לצאת תגידי את זה. היא מרימה את הקול, וכמעט יוצאת לה נביחה של כלבה כשהיא קוראת – נמרה אמיתית רצה לטיול בעצמה! אחת שתיים שלוש! רוצי! ואני תכף מצייתת לה, ורצה.
עם הפיג'מה ושאריות החלומות בעיניים, אני לא אומרת שלום לאימא, מדלגת את המדרגות מהר, רצה יחפה על המדרכה והכביש, עוקפת בית ספר, גן, מכוניות, גבעות, ירידות, מכולות, מגיעה לעיר השנייה, רצה כמו נינה, כמו נמרה אל הגורים שלה, יש לי מדורה בבטן והיא עוזרת לי לברוח. אני רואה מרחוק את הים, אני ממשיכה, אני מתקרבת, השער אל נינה סגור, נשברות לי הברכיים, נגמר לי האוויר, אני מוצאת את השער, נכנסת בו ונתקעת בקיר. אני חוזרת לחדר, נופלת על המיטה, פו מחכה לי, מלקקת אותי במקומות ששורפים.
לילה. נינה ואני נפגשות בחושך. הפה שלה אטום והעיניים שלה צהובות. היא מנסה לבכות אבל אסור לה. מסביבה יש אנשים שלבושים בבלונים שחורים. היא מנסה לכרסם את הדלת עם הציפורניים שלה אבל הן הופכות לחלב ונשפכות.
היי, את שומעת אותי? נינה נובחת חלש.
אני רואה אותה מטושטש. נינה, אני רוצה אותך עכשיו.
בוקר חדש. אני קמה בזמן, הולכת לבית הספר. יש שער, יש מתכת. פו אמרה לי, תרגישי את כפות הרגליים שלך. אני מורידה נעליים והולכת יחפה על האספלט. אם מישהו ירדוף אחריי אני אוריד את התיק ואטוס מהר. פו אמרה לי, יהיה בסדר, והקול שלה היה חם. ילדים אחרים בדרך לבית הספר, אני נזכרת בבתי ספר מפעם, בכפר לא היה כביש, וכאן אימא נותנת לי לחצות לבד כאילו שהעולם הוא מקום בטוח.
בלילות נינה מבקשת, בואי נברח, בואי נברח, ואז מתנפלת עליי וצובטת אותי קרוב ללב. אני מתעוררת והיא נעלמת, אז אני עוצמת את העיניים חזק, שוב פעם, מנסה לחזור. השיניים שלה נופלות ונשארת לה לסת סגולה. אני קוראת לפו מתוך שינה, בואי נברח. נינה מדווחת שירו לצדדים ושהיא לא יודעת אם פספסו אותה בטעות או בכוונה. אני אומרת לעצמי, תדברי כלבית, תדברי נמרית, גם בתוך הלב, שלא יזהו בצד של מי את נופלת. נינה אומרת שנגמר לה האוויר ואז נובחת עליי, זה רק חלום, זה.
היי, את שומעת אותי? נינה קוראת לי בעיניים עצומות.
אני לא רואה אותה אבל אני יודעת שהיא שם.
נינה, אני רוצה אותך עכשיו.
אני מתעוררת במיטה החדשה. נינה עדיין לא כאן. פו לא מגרדת אותי. אין הרבה זמן, פו, קדימה. מה עושות עכשיו? היא מלקקת לעצמה את הרגליים, אין לי הרבה ברירות ואני משחזרת את התנועות של פו. אם אעשה כמוה אולי תדבוק בי חוכמה חייתית. לֶק בידיים, לק בכל מרפק. פו מרעידה לעצמה את הזנב, אני מזיזה את הבטן, ופו שואלת אם אני מוכנה. אין הרבה זמן לבזבז, היא מסכימה איתי. איפה נינה? קדימה, פו, תני לי מה שיש. מה כבר יש לי להפסיד. יותר גרוע כבר לא יהיה. ואז פו מתחילה לבכות. אני מתבלבלת, מחכה שפו תמשיך, לא מבינה אם גם היא נשברת או שזה חלק מהלימוד. הבכי שלה גובר. היא מייללת, מוציאה קולות, יורדות לה דמעות שמנות. בלי ממש לדעת איך זה קורה, אני עושה כמוה. גם אני מתחילה לבכות. ואימא שלי ששומעת אותי נכנסת לחדר ורואה. בלי להוסיף מילה, תכף ומייד גם היא בוכה. היא אפילו לא מנסה לבדוק מה איתי, המים פשוט פורצים לה. היא מייבבת בקולות שעוד לא הכרתי, וגם אני מוציאה קולות חדשים, אחרים. יש לנו כישרון לבכי, מסתבר. אנחנו בוכות כל כך חזק עד שהשכנות מקומה שמינית עולות אלינו. הן רואות אותנו, שמות ידיים על הפנים, מייללות בכל הכוח. ואז שכנות אחרות מצטרפות, מכל הקומות. בניין שלם של בוכות, כל האימהות, כל הילדות. לפעמים צועקות ולפעמים שרות, כל הזמן המים ממשיכים לרדת. מרוב שכולנו בוכות אף אחת לא שמה לב שיש איתנו חתולה מדברת שהתחילה את כל הסיפור הזה.
בסופו של דבר סיימנו לבכות אחרי שבוע. זה היה מתי שהתחיל הגשם והים בחר להתקרב גם כן. היו כל כך הרבה מים שמרוב הרטיבות לכל הצדדים נהיה קר והם ניסו להמשיך להילחם בקור עד שנמאס, והפסיקו. אנשים התחילו לחזור והבניין התמלא בגברים. גם הם נדבקו ובכו. ואפילו שהרבה אנשים מתו, נינה שמעה את היללות שלנו מהקצה השני של הארץ. ראיתי אותה דרך החלון, קומה תשיעית, אחרי שהפסקתי להסתכל על השמיים ובהיתי במדרכה. מתוך האפור היא הציצה אליי, לבנה ויפה. אני לא זוכרת מה קרה, אם רצתי כל הדרך למטה במדרגות או שהיא טיפסה עד אליי ונכנסה מהחלון. בלילה כבר ישנו יחד. הופתעתי לגלות שנינה חיבבה את פו, ואפילו הסכימה לה להיכנס מתחת לשמיכה. ישנו הרבה, אולי כמה שנים. היה צריך הרבה זמן כדי לשכוח את כל מה שקרה.