הָאַלְמָנָה וְהַמַּכְשֵּׁפָה | ניקי אלעזר

(מתוך "תום וניסיון", רומן בכתובים)

ל־א'

בשלוש אחר הצהריים כבר דמדומים. שלטי No Smoking בירוק זרחני ניצתים בחטף. עכשיו עליה לזנב באחרוני הממתינים ליד תאי השירותים, לאסוף את הברושורים, המגזינים, העיתונים המפוזרים, לקפל ולהניח על המדפים. עליה לחזור למקומה בכיסא המתקפל שליד הדלת מבלי להתעכב, בעוד האחרות מפנות את עגלות המשקאות והחטיפים, מורות ליישר את גב המושבים ולהיחגר. Fasten your seatbelts, מתריעות המילים התלויות באוויר המשחיר. מפני הבאות הן מתריעות, הבאות שיבואו עכשיו מבלי להמתין לאיש. היא הרי יודעת מהו הבלתי נמנע שיבוא: המטוס הגדול יחדל להיאבק בכוחות שמענישים כל היבריס, ייכנע לאפלה היורדת, למועקת הכבידה, יאבד, יאבד, יאבד גובה, בטנו הכסופה תשקע לאיטה אל הטארמק הרטוב שממתין למטה תמיד, נהר הבטון והאספלט שמחכה מבלי לחדול בסבלנות הדוממים, ים הדוממים הטיטאני שלבסוף הכול הולך אליו והוא אינו הולך לשום מקום.

מבטה נופל על התמונה הכחולה שלרגליה. הוי לווייתן עייף, היא חושבת, לווייתן­־איקרוס, נוסק לרגע־מלא־רהב לשמים, תנופה כולו, נוצץ לבן וזהוב באלפי נטפים באור השמש שמפז את כריכת גיליון הנשיונל ג'אוגרפיק שנשמט מידה ארצה. ועכשיו, שבע־זינוק, שבע־אוויר, מפוכח, משלים עם הכורח לשוב הביתה, לים ארך־הרוח למשובותיו, לחזור למציאות המדיום שאליו שייכים חומריו הגסים, חומרי התהום. געגוע אפל אוחז בגרונה לפתע. לו הונח לה לרגע לשכוח את אובדנה, את זה הייתה מציירת: את השתוקקות החומר המגושם לגובהי איקרוס, את פאסיון כיליון הנפש לאושר. לא לנו האושר. לא בדי־אן־איי. הבשר, האושר. אושר, אדם – הפכים. הפיתוי, ההבטחה, הכמיהה, הושטת היד, הושטת כל הגוף, הצימאון שנפתה לרגע להאמין לנשיקת השמש, קפריזת השמש שמושיטה לחי, שמשתעשעת בפני החמנית הנשואות אליה, שמניחה לכנפי הדונג מַשק אחד לשגות בו בחלום יעוף – אבל כשחידוש פג, הופך יגע, מכוח קללה עלומה או חוקי הטבע כפשוטם, קוצר הרוח, הנשיקה שהופכת לצריבה, לסירוב, לדחייה, להשלכה, להרשעה. את הפראבולה הזאת הייתה רוצה לצייר, את השיכרון ואת ההתפכחות, הגרון שממנו נקרע הקול המורד המקונן המתריס המטיח כלפי שביית חוקי הטבע־האויב, הנהמה החנוקה, אירוע סייסמי שמכה בקרביים, השאגה שמרעידה את חלונות מגדל הפיקוח, את שרוולי האוויר ושלדי העצים הערומים שמחוץ לגדר בנמל התעופה קסטרוּפּ, שבו ינחתו בעוד רגע. והיא, רק במאמץ היא נוחתת מהמקום שאליו שואלת נפשה אל הנמצא שבו היא שבויה. היא כובשת את מה שמפעפע מתחת לעור. לא, זאת כבר לא היא. מאז שנותרה לבדה היא לא מציירת. ובכל זאת היא אינה יכולה שלא להסתחרר ממפל הרסיסים, לבנים וכתומים, שמתיזים גלגלי כן הנחיתה מן המסלול המוצף מים ואורות זרקורים, ונוחתים בשובל שחור בעקבות סנפיר הזנב. עכשיו כבר חמש־עשרה ועשרה סנטרל יורופיאן טיים, ארבע מעלות מעל לאפס, רוח, גשם כחלחל לוחש רחש דק מתמיד על המסלול הלח, על האפודים הצהובים של עובדי השדה שפורקים את המזוודות למסועים, על הנורות הסובבות, כחולות ואדומות, של רכבי התדלוק וכיבוי האש. עוד מעט, במלון, תיטול את המנה היומית, המשככים שיכבו את צריבת הזיכרון. עוד מעט תוכל להשיל את נעלי העקב מעל רגליה הדואבות. אבל עכשיו עליה לקום ולקחת חלק בטקס הפרידה, לחייך חיוך עשוי, לדקלם:

Thank you for flying S.A.S., ladies and gentlemen. Auf Wiedersehen, meine damen und herren, Bienvenu a Copenhague, messieurdames.

מן השרוול שנפתח אל אולמות הנוסעים הנכנסים נושב בפניה אוויר בית נתיבות צונן ומבושם. קולות כריזה עמומים עולים מקרבי הטרמינל, דנדון פעמון וקולות יפהפיים של מי שמתפרנסות מיפי קולן. ועוד בדנית, קולות בלונדיניים של נערות ונשים זהובות ששמן בריט או אנייטה או אסטריד. והיא, מה היא עושה כאן, למרות כחול העיניים, היא, בשיער הקארה השחור והעור השזוף וחבל הטבור שנמשך למקום אחר. ידה מיטיבה את הצעיף שלצווארה, מיישרת את החצאית. בכיסה המכתב מאוֹרִי, ההבטחה שקראה כבר וקראה עד שמשפטים שלמים נחרטו בה כבסכין קהה, המכתב שקימטה ומעכה ודחקה והגלתה לחשכת הכיס:

לְבַסּוֹף נַמְרִיא

מִי יֵדַע אִם אֵיר פְרַאנְס אוֹ סְווִיסְאֵיר

אֲבָל לֹא אֶל־עַל, כִּי זֵכֶר לֹא נִקַּח

מִכָּאן, הַכֹּל נַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

שֶׁבַּמְּעִילִים, לִפְנוֹת בֹּקֶר סַגְרִיר, עֲיֵפִים מְאֹד

נִכְסָפִים לְאַפְלוּלִית בֶּטֶן

הַמָּטוֹס, מַבָּט לֹא מְהִינִים זֶה בַּזּוֹ, פֶּן תִּשָּׁלֵל

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, עַל הַסַּף, הַחֲנִינָה

וְכָל זֶה נֶחֱלָם כִּי אֲנַחְנוּ עֲיֵפִים מְאוֹד וִישֵׁנִים עַכְשָׁו,

מַנִּיחִים לַמָּטוֹס לִגְּמֹא אֶת טִיסַת הַלַּיְלָה הַפִּלְאִית, הֶרְיוֹן הָאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת, הַסִּכּוּי הַנּוֹסָף,

לָצוּף וְלָשׁוּט בְּצוּף הַלִּימְפָה הַסָּמִיךְ הַשָּׁחֹר, לַחֲתֹר בְּמַעֲלֶה

צַוַּאר הָרֶחֶם, נִשָּׂא בַּזְּרָמִים הָאַדִּירִים שֶׁמְּגִנִּים עָלֵינוּ וּפוֹתְרִים אֶת חֲלוֹם הָעוֹלָם לְטוֹבָה

יוֹדְעִים בְּלִי מִלִּים שֶׁהַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה וּבְּטֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן

"נוּחוּ עַכְשָׁו, יְלָדִים", מַלְאָכִים אוֹמְרִים, "שִׁלַּמְתֶּם דַּי".

*

אז זהו, שזה העניין, להבין ששילמת מספיק ודי, ולעזאזל הג'יפה. בשבילה הוא סתם ארמוזו, הדילר שלה, אחד מהארץ שהתגלגל כמוה לקופנהגן. אבל הוא, מהתחלה הוא זיהה אותה: דיילת של סאס, דו פייבר טו מי. זאת הזותי, נו, זאת הבחורה שמציירת, פני, שמהמכון קעקועים הזה, אפי־פני. הוא לא מדבר עם קליינטים, אבל אם היה בא לו, את היד היה מראה לה. הבת זונה הייתה שכובה לו על הבטן כמו נקניק אפור צהוב, הציפורניים התארכו והשרירים כל יום נעלמו עוד קצת ונהפכו לשומן לבן מגעיל, והמשקל, המשקל, כמו עשר קילו אנטרקוט מקולקל. הוא ידע בדיוק איפה הגבול בין הבשר החי לבר מינן, שתי סנטימטר מתחת לכתף, איפה שהפסיק לגרד וגם כשהזיע הטיפות זחלו על הבשר כאילו גשם נוזל מבחוץ על הזכוכית בחלון. אבל בשבת, בדיוק כשהועזב מהשיקום, הבין שקיבל מאלוהים עוד הזדמנות ולקח אותה בשתי הידיים, גם בשלמה וגם בשבורה. כי דווקא אז, מה היה פרשת השבוע, בראשית, שאכלו מהעץ ונפתח להם העיניים, ומה ההפטרה, דווקא השופט הזה, אהוד בן־גרא, שופט שופט אמיתי מאלוהים, לא כמו המנייקים שאוכלים שוחד בבית משפט ובאגף השיקום: וַיָּקֶם יְהוָה לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ אֶת־אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא אִישׁ אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ. ככה כתוב, דברי אלוהים חיים, באמת התורה, בספר שופטים. גם לו קרה מה שקרה לו והלכה לו היד, והוא לא החביא אותה, שיזדיינו כולם, תכשיט עשה ממנה: עיטר יד ימינו, עיטר יד ימינו. והוא הבין שזה בדיוק בשבילו הנבואה, שזה לא דפקט, היד, אפילו שהיא לבנה כמו בטן של קרפיון ומקומטת כמו שפתיים אקורדיון של זקנה שלועסת גת: לא דפקט, מסר. כן, מסר. לא אינווליד כמו שאמרו אחרי ששחררו, ובעברית: זרקו אותו מהצבא הנבלות ממשרד הביטחון, שהעורכדינית המחומצנת שהעמידו לו ידעה טוב טוב להוציא מהם כסף אבל לא ידעה שום דבר אחר מהחיים שלה. כי מה אמרו בהפטרה, שמכל העם הזה בחרו, מִכֹּל הָעָם שְׁבַע מֵאוֹת בָּחוּר אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ קֹלֵעַ אֶל־הַשַּׁעֲרָה. בחור, זתומרת נבחר, ההוא שבחרו אותו, קֹלֵעַ אֶל־הַשַּׁעֲרָה, יענו הטובים לטיס, והוא מה היה לו מהטיס מלפני זה, סך הכול נהג 4X4 דפר בתל נוף, ואחרי איזה שבועיים במקסימום כשראו עם מי יש להם עסק כשכמעט נכנס עם הרכב בכנף של אף־15, ואחרי שלושים וחמש יום קבע דפוק בכלא 6 בעוון נהיגה במצב שכרות, אחרי זה שנתיים בבסיס תובלה ביר נבאללה ששם עשה את התאונת שרשרת והלכה לו היד, נמחץ העצב, הלך הבראכיאל תוראסיק פלקסוס המזוין שצריך להזיז אותה להביא איתה אוכל לפה לתפוש איתה שד לזרוק כדור לגרד בראש לנגב ת'תחת, לעשות שתחיה, לא כמו חתיכת בשר מת פגר של עכבר עטין מצומק אלמנה שחורה. וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה, יענו כל נגיעה רעה, אי אפשר לנגוע איתה ולהרגיש משהו, אבל המסר אומר שהפוך: שכן, יוצא שכן, שדווקא כן, והכול אם אתה רק רוצה, בכל הכוח שלך רוצה, ואז הכול, אז הכול לטובה, כי הינה מה קראנו בפרשה וְיִקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אַיֶּכָּה, והוא שמע ויקרא והבין שקראו מלמעלה, ולמי, לו: ארמוזו, אַיֶּכָּה אֶרמוֹזוֹ, זה הסימן ארמוזו, זה הדיבור, אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, אלוהים מחפש אותך, אישית, דחוף, אלוהים בחר, את מי, אותך, אַל תִּירָא עַבְדִּי אֶרמוֹזוֹ אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, הזמן שלך בא עכשיו, עד עכשיו לא ידעת ועכשיו כן, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד עַכְשָׁו: תגדיל ראש, תפוס ביצים, תפתח כנפיים, גם את השבורה, תעוף.

*

לא, כבר לא נמריא, היא חושבת, כבר לא נעוף. ידה נקמצת בכיסה על הנייר המקומט. היא נזכרת במה שכתב לה אוֹרִי לפני שנים, לפני שאסרה על עצמה להקשיב: גָּלִית לְאַרְצוֹת הַשִּׂמְלָה הַשְּׁחוֹרָה, הַחֹרֶף הָרַב/ כִּמְרַגֶּלֶת, כִּיהוּדִיָּה־עַל־צַוָּאר/ לוּקַחְתְ לִהְיוֹת רוֹאָה־לֹא־נִרְאֵית. היא שולה אותו מהכיס. האותיות נמרחו על הדף הממורטט ולה כבר לא אכפת איך נמסו עד כי אין להבין מה בפיהן. זו אשמת ידה הלחה, היא מכחישה, כן כן, רק היד, לא העיניים. היא משליכה אותו לעגלת האשפה, את הפגר, מושכת את הטרולי ויוצאת אל שרוול הגישה, אל הדרגנוע שלוקח אותה למעלה והחוצה. המנקה מביטה אחריה רגע ואז שבה לשואב האבק ולמברשות.

אבל מי זו השדה הרושפת שחוזרת אליה בריצה, חטופת נשימה, בלי המזוודה השכוחה על המסוע, מי זו שהמנקה אינה מבינה מיהי ומה שואגת סחרחורת הלהבה החיה שנאבקת לחטוף ממנה את שק הפסולת, עד שאת מחסום השפה מנפץ קול איום מפרק סלעים: לא! חורך הקול חור באויר !Nej !Nej אוטם את אוזניה הקול !Nej כהדף דממת פוסט התפוצצות, ולעיניה הקמות נוקבות את האוזון השחור הרותח אותיות מלובנות, יוקדות בכתום זרחני, שאין המנקה יודעת מה הן שואגות איבדתי או אבדתי, והיא קופאת מולה כשהיא נוברת נשרפת בין עטיפות החטיפים הקליפות המגבונים קופסאות הסיגריות הריקות שאריות הבמבה המסטיק שקיות התה, באצבעות רומצות בין בדלי הסיגריות הטישו המוכתם בליפסטיק כוסות הנייר המעוכות הצלופן הקרוע, בידיים מפוחמות בין המפיות המקומטות הפקקים הסכו"ם החד־פעמי גומי הלעיסה הלעוס, הפסולת שעליה ויתרו כבר אלה שהמריאו פעם ועכשיו נחתו כבר ירדו כבר שכחו כבר, !Nej, לא הנטרפת, שמחפשת בקדחת את הדף המרוט, שמצילה אותו שלי! שלי! גואלת מקלע כף היעה שלי! מטמיון האשפה, מפי מגרסת הנייר שאין בו עוד חפץ שלי מיישרת אותו מבלי לקרוא את המילים שהיא יודעת לשיר בעל פה, מטהרת שלה אוֹרִי שלה, טומנת בכיס הפנימי, השמאלי, בז'קט, כיס הלב הפנימי מכל פנים, שלה צמוד לשד המתנשם בוער ואיננו אֻכָּל.

*

שיכור הוא יצא מבית הכנסת, שיכור, שעות הלך על שפת הים ולא ידע מה לעשות עם עצמו בתור עיטר יד ימינו ופתאום נזכר ששמע וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב ושקט גדול ירד עליו וַיִּשְׁלַח אֶת־יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ, שקט גדול, והוא שלח את יד שמאל לסלולרי ובמקש קיצור לספ, ההוא מחבורת הכרם, ספ, אני צריך לראות אותך דחוף, כי מעכשיו ידע מה התפקיד שלו בחיים ואיך שיוצאת שבת הוא צריך להתחיל תכף על המקום: העולם מלא בטן והבטן מלא פַּרְשְׁדֹנָה והוא וספ ינקו את העולם מהמסריחים שמשתמשים, אוברדוז אוברדוז יתנו להם אחד אחד, כמו אהוד בן־גרא הגיבור הצדיק, שטיהר את העם מֵהַסְּחְלֶה, שהלך לשמן הרשע עם החרב וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ, וַיָּבֹא גַם־הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, כן כן עד הביוב הפרשדונה הג'יפה. ידע ידע, ובכל זאת משהו לא הרגיש לו שלם. הינה אהוד, הוא עיטר את יד ימינו, והוא, הוא מה? גירד לו גירוד כזה כאילו ביד המתה שאי אפשר לגרד כי היא לא מרגישה כלום אבל בראש היא דווקא מגרדת, ובשביל להשתיק את הגירוד הלך לחמארה ביפו לשתות כמו שצריך ופתאום ראה תלוי על יד החמארה שלט "סטודיו אפי ופני קעקועים" ונפתח גם לו העיניים והוא נזכר מה ששמע עוד אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי, והכול נהיה בן רגע שלם במושלמות הכי מושלמת וירד עליו שלום ונפל לו האסימון והבין והעיז פעם אחת בחיים להגיד לספ לחכות, כי זה ההשלמה, מה שאמרו לו שעוד צריך לעשות כדי שבאמת יהיה עיטר יד ימינו: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר, כן כן, כותונות אור, אל תירא עבדי ארמוזו, כותונות אור, כותונות אור. ובמוצש, תכף אחרי ההבדלה נעמד בדלת וחיכה שיפתחו לו את המקום הזה, האפי־פני.

*

במיניבוס שאוסף מן השדה היא פונה אל החלון, היא והאחרים, מתכנסים עייפים, איש לנפשו. הקרינו סרט פולני בטיסה שרק את סופו הספיקה לראות. Miłość, אמרה הפולנייה היפה לחייל האמריקאי שלא ידע מילה בפולנית. Kochać, אמרה אל גבו במיטה, והוא גם אחרי שפנה לא הבין. והיא־שם, האחרת, ניסתה שוב, כמו המתופף ב"וזרח השמש" שכך, אמר המינגווי, דיבר אליו התוף שלו, -, –!, —! ואם הוא, המתופף החי, הבין את התוף החי, אם, הרי שהאפשרות קיימת, אם אתה חי, אם רק תקשיב. תקשיב! אמרה, -!!, —!!! אמרה בכל כוחה היא־כאן, שכמוהו אינה יודעת מילה פולנית ושהבינה כל מילה שאמרה היא־שם, תקשיב! תרגמה לו בלב, תקשיב בלב, זה מה שהיא אומרת לך עכשיו. מה היא אומרת לך שאתה לא יודע בעצמך. אל תחמיץ, תציל חי מפי הטורף. חירש אחד, עיוור אחד, אוויל. לפחות אתם אם לא אוֹרִי אם לא היא.

והיא, באפס כוח, היא שתלויה באוויר ואינה יודעת לנחות, היא, אחרי שביקשה עד כלות הכוח ולא נמצא לה, ולא נמצא גם כשנמלטה אל הבדים והצבעים ואפילו מן הבד אל העור המקועקע כי אולי בבשר שהוא עוטף יימצא לב, יימצא מזור, ולו סם שכחה, ולשווא, והיא, מה יציל את לחיה שלה הטבועה בזגוגית חלון המיניבוס. כִּמְרַגֶּלֶת, לואטות המילים באוזניה, כִּיהוּדִיָּה־עַל־צַוָּאר: רחוב אחרי רחוב, חיים, זרם בלתי פוסק, נובע בכוח בל ייאמן מאותם מעמקים שאין להם שיעור, שהיא יודעת מה הם ושאינה יודעת לכנות בשם, המעמקים שמהם נוסק הלווייתן. מה יטביע, מה ישכיח, האם הבריזה שנושאת ריחות עשן וערפל, האם אורות רציף הים, התרנים והצפירות, המלגזות שחולפות בקול תסיסה על המזחים, שבשבות הרוח הנישאות, הכיכר הרחבה, מדרגות השיש שמעפילות אל הארמון הרם, המזרקה עם הדולפינים והסילפידות, הטירה העתיקה שמניפה מגדל לשחקים, חמדת גני טיבולי, הקולונאדות והפאסאז'ים, ניאון השלטים מעל מועדוני הלילה והבארים, קליידוסקופ הפרסומות שמרצדות במרומי בתי הכלבו הענקיים, שלל האורות שמשתקפים במדרכות הרטובות מגשם, דלתות פאבים נפתחות לרחובות הרטובים ופולטות החוצה לבה, בירה מקציפה, אושר נעורים שוצף, בחורים עם פחיות הייניקן וקרלסברג, נערות בטי־שירטס וחרוזים בשיער חולפות כנהר גואה במעברי החצייה, אופניים לאלפים שוטפים על אבני המרצפת, נושאים ילדים עם ילקוטי גב ובקבוקי מים מינרליים וזקנים ותיירים לשעה ונשים יפות שיופיין כלאחר יד, באסים של מועדונים מתערבים בעושר החי, הרווה של המוזיקה שממריאה מחלונות אולם הקונצרטים, האקרובטים ויורקי האש ונגני הגיטרה והכובע לרגליהם על המדרכה, חליפות ערב ושמלות נשף וג'ינסים וקפושונים והבזקי נורות ואשדות צלילים וריחות אקזוטיים והבטחות הפלאים שממתינים בקרן הרחוב הבאה. הכול מעבר לחלון המיניבוס, הכול לא לה. לֻקַּחְתְּ לִהְיוֹת רוֹאָה־לֹא־נִרְאֵית. והרי לכן היא כאן, לכן לכאן נמלטה, כי הרי כאן התחיל הכול, בקולנוע חן, בכיתה ג', כשהושיבו אותה לידו, כאן, בוונדרפול קופנהגן של דני קיי, ההבטחה של האנשים שמחייכים תמיד, המאושרים, ההבטחה לחיי ברבורים נפלאים, הרגע שבו נולדה ומצאה אותו לידה, מבטיח, בלי מילים: מאושרים.

*

היי אחי, אני אפי, אמר המקעקע כשנכנס ל"אפי־פני קעקועים", מה בשבילך? וראו שלא היה לו חתיכת עור שלא הייתה דלוקה, הידיים והרגליים ואפילו הקרחת הקטנה שמלפני הקוקו, הכול היה משחק וידאו מצויר בצורות בוערות באש, בגד של צבעים, כותונות אור, נצנוצים וברקים שיצאו ממנו, כאילו הוא בעצמו שלט ניאון או מהשבט שראה בנשיונל ג'אוגרפיק, בטלוויזיה, זולו, מאורי, אנא עארף, בתור לא בנאדם אלא חיה מהאגדות שהיו קוראים לו כשהיה קטן, כמו הכרובים, השרפים והחיות מרכבה שראה יחזקאל הנביא בסוטול שלו. מאחורה היה לו כזה צילום רנטגן צבעוני, עצמות שבורות ובשר קרוע וגב של נמר ענקי שחור עם פסים צהובים אדומים שטורף את המעיים שלו, וכתובתTyger! Tyger! Burning bright / in the forests of the night / What immortal hand or eye / Could frame thy fearful symmetry? ומהחזה שלו התפרץ הלוע של הנמר כולו דם כמו המפלצת מהנוסע השמיני ומסביב טִיגְרִיס! טִיגְרִיס! אֵשׁ עָטָה / בִּיעָרוֹת לֵיל עֲלָטָה / מִי חַיעַד אֲשֶׁר בָּרָא / תוֹאַם חֲבַרְבָּר נוֹרָא, והתמונה והמילים קפצו לו לפרצוף והוא ידע שזהו ואמר זה מה שאני רוצה אחי, גמני רוצה להיות חיה מהאגדות, יד הנפץ, וינֶטוּ, יד אלוהים, מאראדונה, את זה תביא לי, את זה תקעקע לי מסביב לגוף, לזרוע, ליד.

ותגיד, יצא לו פתאום, מי צייר לך את הציור הבנזונה הזה? וההוא הצביע בסנטר, זותי שמה, פני קוראים לה, אל תראה שהיא כאילו מאמי, בגלל שיש לה איך אומרים ידיים מזהב, בשביל זה הכנסתי אותה שותפה ב"אפי־פני".

אהה, זאת זותי, הידיים מזהב, זיהה איך שבאה לקנות פעם ראשונה, והינה היום שובפם פה הפרצוף תשעה באב שלה. עליו אי אפשר לעבוד: מתחת לתחפושת של הדיילת אוויר, עאלק, ג'אנקית, מסטולה כמו כל האחרים. איך יכול להיות, את זה הוא לא מבין, איך יכול להיות שהיא זאת שציירה לו את הנמר, והיא בעצמה טרף. על הטרף בא לו להכניס לה סטירה, אבל הרי היא זאת שפתחה לנמר את החזה, את הצלעות, את הלב, הרי היא זאת שפתחה לו בעצמו את השער. איך את לא רואה, איך את בעצמך לא נכנסת, היה אומר לה, אם היה מדבר איתה. אם. סתכלי, היה אומר לה, סתכלי, בידיים שלי סתכלי: את היד שדומה יותר לרגל הקרושה אני לא יכול להזיז ובקושי מרגיש אותה. דָּלְדַלֶה, בלי כל מה שהאוקטן שלו גבוה יותר מדי, שהאחוז אלכוהול שלו שורף יותר מדי, שהצבעים שלו רועשים יותר מדי או מלהפך, מסממים מרוב עדינות עד שאתה צף קל כמו שקית פלסטיק ריקה, שוקע כמו סוכר בקפה, מתחלב כמו מים בעארק, מתערבל ערבולים כמו צוף צבעוני שנכנס בהתחלה בהיסוס עיגולים עיגולים בסודה, כמו קבצן, בחצי רגל בדלת, לא לתפוש יותר מדי מקום, ופתאום כמו שאתה בתוך בחורה והעור של שתיכם מתנסמס אחד בשני. כל הדברים שבשבילהם שווה לחיות. למרות הג'יפה. בלי גבול, היה אומר לה. זכרי, זה העיקר, בלי גבול. עזבי אושר־שמושר. תגדילי ראש, תפסי ביצים, פתחי כנפיים. לא במתוק, אוּחְתִי, בחזק, כמו הנמר שציירת לי. סתכלי עליי, איך אחרי שמתה לי האלמנה נולדה הַמַּכְשֵּׁפָה.