חדר | דורון דונין

מונולוג בחמישה חלקים

ציור: זאב בוגומולני

I
[אור, חדר קטן, על כיסא יושב הדובר, מאחוריו מיטה, בתוכה גבר שוכב עטוף שמיכה]
אתם רואים, אבל לא אני, העפעפיים שלי מרצדים כשהעיניים שלי עצומות, הינה. אני לא מרגיש את זה. ועוד משהו, החניכיים שלי מדממות, ואני לא מרגיש את זה, אני מצחצח שיניים ויורק דם. את זה גם אתם לא רואים, את זה אף אחד לא רואה, אולי רופא השיניים, אבל הוא לא כאן, אז אין איש רואה. אני מולכם, מרצד ומדמם. ובמיטה על ידי, גבר שוכב, אני לא בטוח איך הוא הגיע לשם, אני לא זוכר מתי הפסקתי להסתכל על הקיר, הייתי בטוח שנהייתי הקיר האחר, שמקביל אליו, אל הקיר. אבל כנראה שלא, אני לא זוכר מתי יצאתי מכאן. הגבר הזה עטוף בשמיכה שלי, העיניים שלו עצומות, אני חושב שהוא ישן. והתקרה מעלינו, אני נשבע, זכרתי אותה גבוהה יותר, אני לא משקר, לא ידעתי שתקרה יכולה להתכופף, ולא ידעתי שקיר יכול לזוז. [פאוזה] כן, אני קיר. אני אומנם נראה כאדם, אבל אני לא שונה מקיר. גם קיר נמצא בצד, וגם קיר הוא לא באמת קיר, הוא אוסף של חומרים מחוברים ומודבקים וצבועים שמקיימים חלק מדבר אחד גדול: חדר. [פאוזה] ויש כאן גבר זר, אני לא יודע איך קוראים לו, ולמה הוא שוכב במיטה שלי, ואני אפילו לא מבין למה אני בתחתונים. פעם ראיתם קיר נופל? זה מעניין, זה מזכיר את הים, כי הים כל הזמן נופל, עולה ונופל. תסתכלו עליי, תראו איך אני נופל, כמו הים, אבל אני גם אעלה שוב, ואפול שוב, וזה לא בשליטתי, כי יש רוח, וירח, ותזוזות טקטוניות, תראו, הייתי פעם קיר, עכשיו אני ים, נופל וקם. [פאוזה] הגבר התעורר, כי אני נופל וקם, אתם יודעים, זה מייצר רעש, יש לי קצת משקל, והרצפה שלי לא מספוג, היא מקרמיקה זולה וקצת שבורה, הרי זאת דירה שכורה. [פאוזה] הוא מסתכל עליי, לא אומר מילה, אתם יודעים איך גברים מסתכלים על הים: רואים את הגלים, מנסים לנשום עמוק, שותים משהו קר, מנשנשים, מעשנים, אולי נכנסים, אבל הוא לא ייכנס, הוא עכשיו בתוך השמיכה, וקר. הוא מסתכל עליי, ולי נמאס, ומה עושה ים כשנמאס לו מהמסתכלים עליו? כלום, הוא ים, הוא אוסף של מים מלוחים שקיימים מאז ראשית הדברים. כלום, כי הרי, אין ים, ים זה כמו קיר, כמוני, אוסף של דברים שמתחברים כדי לקום וליפול. אבל עדיין נמאס לי שהוא מסתכל עליי, מתוך השמיכה, במיטה שלי. אז מה עושה אני כשנמאס לו? נכנס למיטה. ושם, גבר זר. [פאוזה] הוא עדיין מסתכל לאיפה שהייתי, ואני בכלל בצד השני, הוא שחום, ואני לבן. אני איתו תחת אותה שמיכה, הוא עירום ואני בתחתונים. מתי הוא הגיע לכאן? [פאוזה] אתם כבר בקושי רואים אותי, אני מכוסה שמיכה, מסתתר מאחורי גבר עירום והפרצוף שלי תקוע בתקרה, ולמען האמת, התקרה עדיפה על הקיר, בעיקר כשאני שוכב. לא כיביתי את האור, אבל גם לא הדלקתי אותו. אני חושב שאני מכיר את הגבר הזה. הוא עכשיו מסתכל עליי, זה גורם לי להרגיש לא בנוח, כי אני מסתכל על התקרה, וזה ידוע, כשאדם מסתכל על התקרה, הוא לא רוצה שגבר עירום יסתכל עליו, הוא רוצה להתעלם מכל דבר שנמצא בסביבה שלו עד שהוא ייפול בתרדמה, זה ידוע. אבל אני לא רוצה לעצום עיניים, כי אז הן ירצדו, ואז הגבר על ידי יחשוב שאני חולם, וגבר עירום ליד גבר חולם זה בעייתי, כי אני מפחד.
[חושך]
II
[אור, הדובר קופץ מהמיטה בחוסר שקט]
אני חייב לפתוח פה את הכול, חנוק, אין אוויר. מי סגר את החלונות? אני לא זוכר שסגרתי, אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שסגרתי, למען האמת אני משאיר את הכול פתוח כל הזמן, אולי ככה הגבר הזה נכנס לפה. [פאוזה] הוא עדיין עירום, והוא עדיין מסתכל עליי, זה כל כך מוזר. אני לא חוזר למיטה, אפילו שקר לי, אני ממשיך לעמוד ליד החלון הפתוח שנושב עליי רוח קרה והופך אותי לאט־לאט לפסל קפוא. אני לא חוזר למיטה, אפילו שחם שם, יש שם גבר עירום שמסתכל עליי. אני לא מתכוון לשאול לשמו, אני גם לא מתכוון לשאול איך הגיע, אני אתעלם מהקיום שלו עד שייעלם בעצמו. [בצעקה] זה מעצבן אותי! אני שומע כל כך הרבה מילים! והן לא שלי! "למה אתה מפחד מהגבר הזה", "הוא עירום ואתה בתחתונים כי שכבתם", סתמו את הפה שלכן חבורה של חטטניות מסריחות טיפשות וחסרות כלום! [צעקה חזקה יותר] אהה! הינה, הוא מחייך, טיפש, אני לא מדבר איתו, אני לא מתקרב אליו, ואתן, תפסיקו להישמע! "ממה אתה בורח?", "משעמם לי", "מתי זה ייגמר", "למה הם לא שוכבים, אני רוצָה לראות סקס", די! אתן מגעילות אותי, תפסיק לחייך! מה זה, כולם פה עליי, ואני על יד החלון, וקר לי. אתן מנצלות אותי, רואות את העפעפיים שלי מרצדים כשהם עצומים, את הדם שלי מהפה. ואתן חושבות אני משתגע, או חולם, אז אתן מה שבאלכן, ככה, אני מתעלם מכן. [פאוזה] טוב, אני אנשק אותו, הינה, אני אגע בו, הוא מפסיק לחייך, הגוף שלו שעיר, הידיים שלו לא נעימות לי על הפנים, הוא לא מדבר אליי, המבט שלו מטופש, זאת המיטה שלי, מאיפה הגעת אליי?
[חושך]
III
[אור, שמיכה עוטפת לחלוטין את הגבר, ולדובר רק הראש בחוץ]
אנחנו מתחת לשמיכה עכשיו, שנינו עירומים, הלכתי רחוק מדי, אני לא יודע איך לחזור. הוא נרדם, שוב, אני חושב שאקרא לו נוגה, בסופו של דבר הוא קצת עדין. ואתן מרוצות עכשיו אני מקווה, אם לא, אני אלך לישון, אני יודע שאתן רוצות שאמשיך, אם לא, אז אני בכלל רחוק מדי, ואין לי לאן ללכת. [פאוזה] הוא התעורר, והוא רוצה לגעת בי, מתחכך בי, מלטף. [פאוזה] נוגה מוזר לי. הוא לא מדבר, ואתן צועקות עליי. הגוף של נוגה לא מקומר, השיער שלו קצר, הישבן מוצק. עכשיו זה מעניין אתכן, היד הגדולה שלו על הלחי השקטה שלי, השפתיים שלו על הישבן הקשה שלי. עכשיו זה מעניין אתכן, הזין הקשיח שלו על הבטן הרכה שלי. האצבעות שלו זזות לי על כל הגוף, אוחזות ומשחררות, הלשון שלו מרטיבה אותי, ואני, אני שוכב, כמו פסל, כמו הים, כמו קיר, כמו אדם. בזמן שאתן שמחות, בזמן שהוא בשלו. [פאוזה]
אני מביט על הציור שמעל המיטה שלי, וחשוך לי מכדי לראות, אבל מספיק לי לזכור: את הנהר, האישה שרוחצת את הבגדים, הכנסייה, ההרים, הגיגית האפורה, העננים הלבנים והשמיים בתכלת, זה כל כך יפה מעל העצים. ואני לא יפה מעל נוגה. ונוגה לא יפה תחתיי. ואתן לא באמת רואות שום דבר. השמיכה הזאת. הייתי רוצה להיות יפה מעל, או יפה מתחת, או יפה מסביב. ציורים לא מדברים אף פעם, אין מילים בצבעים, אין מילים בקווים, אין מילים באוויר שסובב אותנו. ונוגה, אני מצטער, אבל אתה גס עליי, אין בך רכות, וגם אם הייתה בך רכות, כדי לאהוב אותי אתה צריך להתקשח, והגסות דוחה אותי. אני שומע אתכן, כן, אתן צודקות, זה לא באמת משנה, רטוב או זקוף. נוגה, אני מצטער, אבל אני רוצה לרקוד, עם אישה.
[חושך]
IV
[אור, הגבר כבר לא בבמה, הדובר לבדו במרכז החדר, נשמעת מוזיקה קלאסית]
במרכז החדר, ליד המיטה, אני שומע את פרנץ ליסט, והוא פסנתרן, אני רוקד לבד, כי אין פה אישה, ונוגה נפגע ממני, הלך, כי לא מגיע לו, אתן צודקות. [פאוזה] אני מעדיף לבד, איתכן, תצעקו עליי ואני ארקוד. אני שומע את המוזיקה, אבל אתן שותקות, למה עכשיו אתן שותקות? כי הוא הלך? כי לא נתתי לו להישאר, כי החלון פתוח וקר, כי הקיר מכוער, כי התקרה נמוכה מדי, כי הרצפה מלוכלכת?! אני רוקד יפה מאוד, למה אתן שותקות, תאמרו משהו, אל תפנו את הגב. למה רק כשהוא כאן. אני מסתובב יפה, זונות, מכוערות, מטומטמות, יפהפיות, מקסימות, עדינות. עוברות ושבות, עונדות עגילים ארוכים. אין לכן שרירים, אין לכן עצמות לחיים בולטות, אני מדבר אליכן, הֵי! [פאוזה] אתן יודעות מה, אני לא מפחד מכן, אם אתן לא רוצות אותי אני אהיה אתן, הינה, אני לובש שמלה עכשיו, יש לי עגילים יפים עכשיו, אני עדינה יותר ממים. אני יפה, ואני מדברת, אני יפה, ואני גם שותקת. אני לא צריכה אותךָ ילד בתחתונים, לך תפחד מגברים עירומים, לך תדבר על קירות, תקרות, חלונות. אני לא צריכה אותך. אני אסגור את החלון, כי קר. אני אדליק את האור, כי חשוך. אני אדע לדבר על מלאכים, על מפלי מים, על אנפות, על צבעי העננים בגשם, על העצים בסתיו, על הפרחים באביב, על האנשים שסובבים סביבי, על הצחוק של כולם, על האמת הפשוטה, על טירוף הסופות, על כל הדברים אדע לדבר. [פאוזה] ואפילו, בלחש אני אומרת, אפילו, אדע, את שידעת פעמים כה מועטות כאדם קצת יותר גדול, אני אדע להוריד דמעות, להחליק מים על סלע יבש. אני אדע להרטיב את שפתיי האדומות בדמעות, ואני אנשק למי שארצה, ארטיב אותו בכולי, מתוכי, עד שישכח מאין בא, ואיך בא, ולמה בא, ועכשיו ישכב כאן, במיטה, ולא יֵדע מאין, ולמה, ומתי, ואיך.
[חושך]
V
[אור, הדובר יושב על המיטה, הגבר נכנס לאט לבמה]
אבל יש בעיה אחת, אני בסוף צריכה להתפשט, להיות עירומה, להוריד את השמלה, ואת העגילים, ולשכב במיטה, ואז כשאני אעשה את זה, אני אהפוך לגבר עירום וגס. ואז כבר לא אהיה אחת מכן, ואתן תצעקו עליי מרחוק, ואני אשכב לי עירום, ויגיע אליי נוגה בתחתונים, ויֵשב על כיסא, ואני אביט, והוא ידבר, ואני רק ארצה לשתוק, אנסה להירדם, אבל העפעפיים שלי ירצדו, והחניכיים שלי ידממו, והשמלה שלי תהיה שמוטה על הרצפה, ונוגה ירים אותה, ואני אדע שזה לא מספיק, אבל שום דבר לא מספיק, אז אסתכל עליו רוקד, בשמלה, בזמן שאתן מסתכלות ומדברות, ואני, אתנשק איתו, כי נמאס, נוגה, אני אוהב אותך, נוגה, רק תלבש את השמלה ואני שלך, אל תוריד אותה, נסתדר, גבר לבוש שמלה וגבר עירום זה שילוב נפלא, אולי היחיד שיכול להיות, בוא נרקוד נוגה [השניים רוקדים לצלילי מוזיקה גוברת] בזמן שהן צועקות עלינו, צוהלות, מרוצות, אני ואתה נוגה, נהיה יפים יותר מהכול, מהים, מהקיר, מהתקרה, מהחלון, מהן. אני ואתה נוגה, זה כמו חדר שמורכב רק מעצמו, לא משום דבר אחר, אני ואתה יחד זה שלם אחד, אפילו לא נפרד, מהות אחת, שיכולה לרצות ולקוות, אני ואתה נוגה, זה כל מה שאי אפשר לצפות, אני ואתה נוגה, זה השלמות שחדר אחד יכול להיות. בוא נרקוד נוגה, אל תוריד את השמלה, ואתן, אל תפסיקו לדבר, ואני, אני צמא.
[חושך]
[סוף]