מערכה ראשונה – חִי
דמויות
אלף – גבר בשנות החמישים לחייו.
בית – גבר בשנות החמישים לחייו.
חִי – מלאך-שטן-ליצן.
תמונה
חי, בעל כנפיים וזנב, מרכיב אף של ליצן, יושב על כיסא פלסטיק לבן. מתחת לכיסא מונח תיק ג'ימס בונד שחור. הוא יושב זקוף ונושא את מבטו לפנים. אלף ובית, בחליפות שחורות ועניבות צבעוניות, נעים משני צדיו.
אלף: אז הוא הגיע!
בית: הגיע. הנה. (מצביע על המלאך). חיכינו, וחיכינו, וחיכינו, והנה – ממש לנגד העיניים.
אלף סובב את המלאך מבלי לגרוע ממנו את עיניו. שולח יד לעברו, חוזר בו. נאחז בבית.
אלף (נסער): תגיד לי אחת ולתמיד שהוא… (רוכן אל המלאך. מביט בו. שוב שולח יד ושוב חוזר בו. לוחש). שהוא… (חוזר אל בית). אחת ולתמיד! אתה שומע? אחת ולתמיד!
בית מתנער ממנו. ניגש אל המלאך. אוחז בזנבו ומזקיף אותו לנגד עיניו המשתאות של אלף.
אלף (מתקרב, נועץ עיניים): זנב…
בית מלטף את כנפי המלאך.
אלף (כלא מאמין): וזוג כנפיים.
בית מושך באף הליצן.
אלף (בהתלהבות עצומה): אף! יש לו אף. אפילו אף יש לו. הנה אף. (לקהל): זה אף! אתם חוזים באף. מישהו, מתי שהוא, לאורך ההיסטוריה הארוכה של העולם, מישהו הצביע על הדבר הזה באמצע הפרצוף, צחק וצחק, וכשגמר לצחוק נפלט לו – אף. יכול היה לצאת גם גרשווין. יכול היה לקרוא לו דוקו-גרביל-חימינוסובסקי, או צוּ, או ברם, אבל לא, גבירותי ורבותי – אף לא אחד מכל אלה. אף – ודי!
(מתקרב ונועץ את עיניו באף): ממש רואים אותו!
בית: רואים, רואים. רואים ושומעים ומריחים ואפשר אפילו למשמש.
אלף: למשמש?
בית: למשמש.
אלף: עד כדי כך הוא…?
בית: עד כדי כך. ואני אגיד לך יותר מזה, הוא לא הגיע רק כדי ללכת שוב.
אלף: הוא לא?
בית: לא! זה לא… הפעם הוא כמו שאומרים – To stay.
אלף (בועט ברגל הכיסא): זה בשבילו?
בית: אם הוא רוצה. הנה, הוא הגיע, ואם הוא רוצה אז הנה, יש לו כאן כיסא.
אלף: לשבת?
בית (מתיישב על ברכי מלאך): ככה. אתה רואה? הוא בא ואז הוא יושב. זה כיסא. תגיד כיסא.
אלף: כיסא.
בית: עוד. תגיד הרבה כיסא. כיסא כיסא כיסא…
אלף: כיסא כיסא כיסא
יחד: כיסא כיסא כיסא כיסא כיסא (פורצים בצחוק).
בית (נעמד): אומרים הרבה כיסא ואז צוחקים בקול גדול.
אלף: אני מקווה שהוא לא נעלב מזה.
בית: הוא לא אחד שנעלב. וחוץ מזה, אפשר לשאול אותו.
אלף: מתי?
בית: עכשיו. הוא כבר הגיע. איזה שקט הוא הביא איתו. תראה איך הוא (בועט ברגל הכיסא)… רוצה לשבת – יושב. רוצה לקפוץ (קופץ במקום) – קופץ. רוצה שנגיד עוד פעם כיסא?
אלף: הוא… (סובב את המלאך). אז אני מבין שהוא מגיע ככה – עם אף ועם (מרים את הזנב) זנב.
בית: ותיק ג'ימס בונד, וזוג כנפיים.
אלף: ג'ימס?
בית: בונד. (לוחץ את ידו). ג'ימס בונד.
אלף: והוא לא כזה… כמו שאומרים… לא בר חלוף.
בית: לא בר ולא חלוף.
אלף: כיסא.
בית: אני לא יודע אם בשבילך הייתה שווה כל הטרחה הזו.
אלף: אז אני מבין שזהו זה. זה סוף פסוק. הוא פה, יושב, שותק, רגל על רגל. הוא מעשן? אולי נציע לו לשתות?
בית: אתה אדם ספקן.
אלף: אני לא. אני אדם נחרץ מאוד. יש לי זוג עיניים. ורגליים. אני יכול ללכת מכאן אבל אני בוחר להישאר.
בית: ספקן. ספקן ספקן ספקן. תגיד…
יחד (לוחשים): ספקן ספקן ספקן.
בית: זה לא כמו כיסא.
אלף: לא. כיסא מצחיק וספקן מטיל ספק בצחוק.
בית: וזה לא מצחיק אותנו.
אלף: אותנו לא.
בית: אתה שוב מדבר בחידות, ברמזים. הוא לא אוהב את זה. לא בשביל זה הוא בא לכאן.
אלף: אז הוא ילך?
בית: זה תלוי.
אלף (שוב נאחז בו. מתחנן): אבל אמרת שלא, שדי, שזה לא תלוי יותר בכלום, שזה לא תלוי במה שאני אגיד או אחשוב או ארגיש או אקווה או ארצה או אחפוץ או אחלום או אלך או אבוא או אשב או אעמוד או אוהב או אשנא או אפחד או אתגבר או אבכה או אצחק או ארעד או אלחש או אצעק או אשתוק או אדע לבטח או אטיל ספק. אמרת שהוא הגיע והוא יישאר כאן לתמיד. לנצח. אמרת או לא אמרת? אמרת או לא אמרת? אמרת או לא אמרת?
בית: אמרתי.
אלף: אז זה לא תלוי יותר בכלום.
בית: אמרתי ועדיין זה תלוי.
אלף (מתנפל עליו): במה? תלוי במה? תגיד לי מיד במה זה עוד תלוי!
בית: אני לא יודע. בוא נשב. (מתיישב על ברכי מלאך). רוצה לשחק מילה קופצת?
אלף: הוא בעניין של מילים?
בית: למה אתה לא שואל אותו?
אלף (מביט סביב): הוא פה?
בית (נד בראשו): אתה אומר מילה ואני מקפיץ לך מילה רודפת.
אלף: אף פעם לא הבנתי את זה.
בית: בלי להבין. מילה שמקפיצה לך מילה רודפת. קדימה.
אלף: מסתורין.
בית: חרא.
אלף: מה?
בית: תמשיך תמשיך…
אלף: כרוב.
בית: תולעת.
אלף: זה כבר יותר…
בית: זה סוף המשחק. אתה ניצחת. (נעמד. שולף פרח מיובש מכיס המעיל ומעניק לו).
אלף מרחרח בו.
בית: רק אל תכרסם את העלים.
אלף (בוחן אותו): אין לו עלים.
בית (מתנפל עליו): אז אין עלים! אז מה? אז אמרו לך לא לאכול את העלים שאתה אומר שאין לו. אתה מסתכל, בוחן, מסיק, ויורק את קליפות המסקנה שלך עלי. יש לך מסקנות כל הזמן. אתה מסיק. (חוטף את הפרח מידו ותולש את עליו הדמיוניים): עלים, עלים, עלים. עלים או אין עלים? (מפזר אותם באוויר) – זו השאלה. (מחזיר לו את הפרח). תריח אותו! נו, תריח אותו כבר לעזאזל!
(אלף משליך את הפרח מידו. הם מתקרבים ומביטים בו בשתיקה).
אלף: טוב שהוא הגיע. עכשיו הכל יהיה אחרת.
בית: הכל. כל מה שהיה עד עכשיו זה כאין וכאפס…
אלף: הכל מתאפס עכשיו.
בית: הוא נקודת האפס.
אלף: הראשית.
שתיקה
בית: אז איך בבית?
אלף: מצוין.
בית: ומחוץ לבית?
אלף: מצוין. הכל מצוין. הבית, העבודה, האישה, הילדים, המאהבת, הכסף, הבריאות, האהבה. הכל. לאן שאני לא מסתכל – מצוין לי. טוב לי. מאושר.
בית (מורה בראשו על המלאך): אז הוא יכול ללכת עכשיו?
אלף ניגש אל המלאך. נועץ בו את עיניו. שולח יד אל פניו, חוזר בו. מרחרח אותו. מלקק את האוויר סביבו. סובב את מקומו ונעמד מולו. חוכך בדעתו. שולח יד וממשמש את פניו.
אלף: יש לי כמה שאלות אליו.
בית: הוא יספק לך תשובות.
אלף (תוך שהוא מוסיף לגעת בפניו ובראשו של המלאך): אלפי שנים של שאלות, של ציפייה, של דם שפוך, של הבל הבלים, וסבל, ותפילות…
בית (שוב מושך באף הליצן. שר בשקט לעצמו): ליצן קטן שלי. אולי תרקוד איתי? אולי? (מרפה ממנו. חדל לשיר). אולי?
שתיקה.
אלף כורע על ברכיו. אוחז ברגלי הכיסא ומתייפח.
בית מלטף את כנפי המלאך.
בית: למשמש. אמרתי למשמש ועכשיו אני מממש את המשמוש.
אלף (בדאגה עמוקה): הבית, העבודה, האישה, הילדים, האהבה, הכסף, הבריאות…
בית (חובט בגב המלאך): מוציא מהכוח אל הפועל.
אלף (מוסיף לאחוז ברגלי הכיסא. בראש מורכן): קדימה. שיעשה את זה.
בית מסמן בראשו למלאך.
מלאך: חִי
בית: זהו. הוא עשה את זה. לא תוכל להגיד יותר שזה עוד לא קרה.
אלף: רגע.
בית: מה עכשיו?
אלף (מניח לכיסא. זוקף את מבטו אל בית): אני רוצה שהוא יגיד לי משהו.
בית: הוא אמר חִי.
אלף (מתרומם): אני רוצה שהוא יגיד משהו חדש. משהו שאף אחד אף פעם עוד לא אמר.
בית: ומה ייצא לך מזה?
אלף (בתקיפות): שאף אחד, אף פעם, עוד לא שמע!
בית: חִי. זה מה שיש לו להגיד לך.
אלף (תופס את המלאך בכתפיו. מטלטל אותו): משהו! תגיד לי משהו!
מלאך (צועק): חִי. חִי. חִי.
אלף: לא!
הוא מרפה ממנו. ניגש לפרח. מרים אותו מהרצפה. מרחרח בו ומגיש אותו למלאך.
אלף (למלאך): אתה שיר.
מלאך: חִי.
אלף: שיר יפה, ישן, שאף אחד אף פעם לא כתב.
מלאך: חִי.
אלף: שיר של בוב דילן על מלאך שהוא שטן וגם ליצן. או אולי על שטן שהוא מלאך ו…
שתיקה
אלף (מהלך טרוד לרוחב הבמה): זה לא הוא. זה לא הוא, זה לא הוא, זה לא הוא!
בית (לעצמו):
נְדַמֶּה אֶת מַעֲשַׂי לְבַטָּלָה גְּמוּרָה –
לֹא!
נְדַמֶּה אוֹתָם לַעֲקִירָה שֶׁל הַר –
אָז מָה?
בְּאֵין לָהֶם מוֹצָא אֶל הָעוֹלָם
נַעֲשֶׂה אוֹתָם גְּלִידֵי פֶּחָם,
או סְנוּנִיּוֹת.
נֵצֵא לִקְטֹף אֻכְמָנִיּוֹת.
נְדַמֶּה אֶת מַעֲשַׂי דְּגִיגִים שְׁקוּפִים
בִּמְצוּלוֹת שְׁלוּלִית שְׁקוּפָה.
אלף (לבית): תגיד לו שיגאל.
בית: סליחה?
אלף: תגיד לו שיגאל אותי. עכשיו! תגיד לו שיגאל!
המלאך פותח את התיק. שולף כדור שלג.
אלף (לבית): מה זה?
בית: למה אתה לא שואל אותו?
אלף: הוא פה? (מחפש)
בית : אותו! (מצביע על מלאך)
אלף: כי הוא יגיד שזה חִי.
בית: אז זה מה שזה.
אלף: אז שילך לעזאזל! וגם אתה. תלכו שניכם לעזאזל ודי!
המלאך הופך בכדור בידיו. בוחן אותו ומחזיר לתיק. קם. מביט בכיסא. מוזיקה נשמעת. הוא פוסע בזריזות סביב לכיסא, על קצות האצבעות, פורש את כנפיו כמו מנסה לנסוק וקורס אל הרצפה.
אלף: מה זה אומר?
בית: כלום. זה לא אומר כלום.
אלף: זה אומר המון. אתה לא רואה את זה? אתה לא מבין את המשמעות הסמלית העמוקה של זה?
בית: חִי.
אלף: סליחה?
בית: חִי רץ, חִי קפץ, חִי פרש כנפיים ונשכב על הרצפה.
אלף: תפסיק כבר להיות כזה שמוק שמתחכם כאילו שאיזו אמת עמוקה, איזו התבהרות פנימית פשוטה זורחת אצלך. כל זה (מצביע על המלאך השרוע), כל הסימנים האלה רוצים לסמן לך משהו. לצקת מש-מ-עות. (ניגש ובועט קלות בגוף המלאך השרוע). הנה. (מצביע עליו. לקהל): הנה התשובה גבירותי ורבותי! אחת ולתמיד! (לבית): אז אל תגיד לי חִי. מלאך שטן מתמוטט לך מול העיניים, ועוד כדור שלג, ואתה אומר לי חִי?
בית: אתה חושב שחִי זה מחִי חִי חִי?
אלף: סוף סוף אתה מתחיל לתפוס.
מלאך (מחרחר): חִי.
בית: וגם ליצן.
אלף: אמרתי.
בית: לא אמרת. אמרת מלאך, אמרת שטן, ואמרת כדור שלג. ליצן לא אמרת עכשיו.
אלף: וזה חשוב?
בית: תלוי.
אלף: שוב תלוי?
בית: תלוי למי. תלוי על מה אנחנו מדברים עכשיו.
אלף: אני מקבל את הרושם שאנחנו מקפיצים מילים באוויר ומקווים שהן ינחתו מתי שהוא בחזרה.
מלאך (מחרחר): חִי.
בית (מביט במלאך): אני הייתי הורג אותו.
אלף (מביט יחד אתו): באמת?
בית: זה מה שמצפים מאתנו.
אלף: מי? (נושא עיניים לקהל). אתה מתכוון…
בית: כן… (פוסע לקדמת הבמה). יש ציפייה כזאת… אתה מרגיש את זה? (מטה אוזן לקהל). מן רחש רצח… עונג של אימה. דם – הם דורשים מאתנו! דם – שירווה אצלם את הצמא.
אלף: בוא נעשה את זה! (פונה לעבר המלאך).
בית: רגע! (עוצר אותו). בוא נחכה לחושך.
אלף: ובינתיים?
בית: בינתיים…
הוא מתיישב על הכיסא, שולף את כדור השלג מהתיק ומזמין את א' לשבת על ברכיו. הם הופכים בכדור, מתלטפים ומצחקקים בעונג. החושך יורד לאטו ומכסה את הבמה. נשמעת חריקת כיסא, צחקוק, חבטה, וצעקת חִי אחרונה.
מערכה שנייה – זה זה
דמויות
אלף – מטפס הרים.
בית – צולל לתהומות.
זונה שופטת.
תמונה
על הבמה 2 כיסאות פלסטיק לבנים. בית, בחליפת צוללן, יושב על כיסא. אלף, בבגד מטפס הרים, עומד מולו.
אלף: קלימנג'רו.
בית: אמודאי.
אלף: קלימנ…
בית: די!
בית מתעסק במשקפת הצלילה שלו. משליך אותה בכעס מעליו, קם, מתהלך על הבמה. אלף מתעסק בחבל הטיפוס.
בית: דגת הים. דולפין. סנפיר. כריש כחול. תמנון. מדוזה. מסרקן. דיונון. צלופח וחסחוסן איטי. וזה שלי. שלי. זה חי. חי! אלוהים, במצולות של החיים יש עוד חיים, ועוד, ועוד, ועוד! כמה שלא תרד עמוק. כמה שלא עוד תעמיק. ותעמיק, ותעמיק, ותעמיק. תעמיק לאין חקר, תעמיק לאין פשר ותכלית, ובכל זאת – חיים! (לאלף): ואיזה מגוון. איזה אחו שרמוטה של מגוון אתה מוצא ב… (חוטף את החבל מידו של אלף, כורך אותו בזריזות סביב צווארו ומאיים לחנוק אותו). אתה תקשיב לי עכשיו! אתה שומע? אתה תקשיב לי עד הסוף!
אלף מהנהן בראשו. בית מניח לו.
בית (ממשיך את דבריו): אתה מוצא במצולות העומק של אין סוף המע… (מסמן לאלף שישלים אותו).
אלף (מנסה להבין): מע…
בית: מעמ… (מרים את משקפת הצלילה מהרצפה).
אלף: מעמ…
בית: מעמקים!
שתיקה
בית (מרכיב את משקפי הצלילה. כמו שוחה באוויר): אין סוף מראות. צורות. אורות. ביולו-מינסנסציה. (לאלף): אתה שמעת על זה? שמעת? מלפפון ים. (צוחק). דיונון ערפדי. (כמו מאיים עליו. צוחק. מוסיף לשחות). איזה מגוון, אלוהים! איזה מגוון!
אלף: העיקר שמגוון לך.
בית (מסיר את משקפת הצלילה. ניגש ואוחז בכתפיו): במקום הכי נמוך, אתה מבין? במצולת המצולות של התהום. בקרקעית! (מטלטל אותו). בקרקעית של החיים שלך. שלי. שלנו. (לקהל). שם, דווקא שם, באפילה, בחושך המוחלט, העושר הגדול ביותר – העושר בעין, וגם באלף – של החיים כולם. (פוסע וכמו בוחן את פני האנשים בקהל). אנחנו בוכים מהתרגשות עכשיו? (רועד). אנחנו רועדים מאושר?
אלף מוחא כפיים.
אלף: כל הכבוד! כל הכבוד לאמודאי שצלל וצלל וצלל, ומצא לו שם, במעמקים, מלפפון חסר חוליות וחסילן.
בית שב להרכיב את המשקפת. אלף מסמיך אליו את פניו.
אלף: או שאולי תרצה לספר לנו גם על תולעי הצינור הגדולות?
בית: כל אחד בוחר לו את הצלילים שלו.
אלף (מתנתק ממנו): פעם דיברנו על הזמן. כן, נהגנו לדבר על הדבר הזה, הזמן, אתה זוכר?
בית: עד שגילינו.
אלף: גילינו… מה גילינו?
בית: שאין לנו עוד צליל אחד ראוי להתגבר עליו.
אלף: אז בוא נדבר על…
בית: בוא נדבר על הזונה.
אלף: על הזונה, כן. אמרת שהזמנת שופטת.
בית: אני אקרא לה.
אלף: לך, לך תקרא לה. פעם אחת ולתמיד שתבוא לכאן זונה בדמות שופטת.
נכנסת אישה מבוגרת, עוטה גלימה שחורה ונועלת נעלי עקב. ניגשת, בוחנת את פניהם, מלטפת את ישבנו של מטפס ואת מבושיו של חברו הצולל. מתיישבת ומביטה בהם.
בית: ואת…?
זונה: זונה. (חושפת רגל מבעד לגלימה).
אלף: אז את תזני עכשיו?
זונה: זונה שם תואר. אבל זניתי בעבר ועוד אזנה כהוגן בעתיד.
בית (נוגע ברגלה החשופה): מתי את בדיוק זונה ומתי את בדיוק שופטת?
זונה (פושקת רגליים): אני זונה בת זונה. אני בת זונה של זונה. ועכשיו (מכסה את הרגליים בגלימה) – שופטת.
אלף: את על הרצף?
זונה: טראנסג'אדג'ית.
בית: טראנסג'אדג'ית. מה נעשה עם טראנס משהו עכשיו? (בכעס): אנחנו צריכים קצה, את מבינה? כזה – או כזה? זה זה או שזה לא זה? (זועק): אנחנו צריכים שמישהו יגיד כבר מה זה הדבר הזה!
זונה קמה. מתחילה לקפוץ במקום.
בית (מצביע עליה): מה זה?
אלף: זונה קופצת.
בית: אתה בטוח?
אלף (מצטרף לקפיצתה): הנה, לנגד העיניים.
בית: אתה בטוח שהקפיצה לא מקפיצה ממנה את הזונה שבה?
אלף: אתה מתכוון ש…?
בית (רותח): אני מתכוון לזה שזונה שופטת לא קופצת! (מאיים להכות אותה). לא קופצת!
היא מושיטה את ידיה אל אלף והם מוסיפים לקפוץ יחד ולצחקק באושר. בית סובב אותם פעם אחת ומתיישב על הכיסא. הם חדלים לקפוץ. מוסיפים להחזיק ידיים. מביטים בו.
בית (לקהל):
"בשעת סכנה מלפפון הים נחצה לשניים:
אני אחד שלו הוא מפקיר טרף לעולם,
עם השני הוא נמלט.
מתפצל לפתע לאובדן וישע,
לקנס ופרס, למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון הים נפערת תהום
ששתי גדותיה מיד זרות.
בגדה האחת מוות, בשנייה חיים.
כאן ייאוש, שם תקווה.
אם יש מאזנים, הכפות אינן מתנודדות.
אם יש צדק, הנה הוא.
למות במידת ההכרח, בלי להגזים.
לצמוח כנדרש, מן השארית שנצלה."[1]
שתיקה. אלף שומט את ידי זונה. מוחא כפיים לבית.
אלף (לזונה): נו זונה, מה יש לך להגיד על זה? איפה את מול כל היופי העילאי הזה? (מורה בראשו על בית): פסגת הרוח (מצביע על זונה): מול תהומות הגוף. חרפת הבשר מול נזר השירה העילאית.
זונה: עילאי אמרת כבר.
אלף: אז מה? אני אגיד עילאי כמה שמתחשק לי. עילאי עילאי עילאי עיל…
בית: די!
אלף: זונה לא תגיד לי מה להגיד ומה לא להגיד! ובטח לא כשמדובר במשהו עילאי.
זונה מתיישבת לצד בית. הוא מניח את ראשו על כתפה ומיילל.
אלף (לזונה): מה עכשיו?
זונה: עכשיו מניחים את הראש על החזה של הזונה ומתייפחים.
אלף: על מה?
זונה: על מה שרוצים. בדרך כלל כשמביאים זונה אז היא חושפת איזה שקר שבו אתם, (לקהל): כולכם דרך אגב, חיים.
בית חדל להתייפח. מרים את ראשו. זונה שוב חושפת רגל מבעד לגלימה.
זונה (לאלף): מי אתה?
אלף: מטפס הרים.
זונה (לבית): ואדוני?
בית: צולל לתהומות.
זונה: אז מי מתחיל?
שניהם (מצביעים זה על זה): הוא.
זונה (חולצת נעל ושולחת את רגלה החשופה לפנים. לאלף): קדימה – טפס!
הוא ממהר לכרוע על ברכיו, חורץ לשון ומטפס איתה מכף רגלה עד מעלה הירך. היא מכסה את ראשו בגלימה, מפשילה את ראשה לאחור וצוחקת בהנאה גסה.
בית: את נהנית?
זונה: הנאה זנותית. בזויה וחריפה מאין כמותה.
בית: וזה זה? ברגע זה את יודעת בוודאות גמורה שזה בדיוק בדיוק – זה? (לקהל): הכל מראה את זה. הכל מצביע על זה. (היא גונחת והוא מצביע עליה בשתי ידיו). כל רעד קל, כל נים, כל זים, כל מה שמפכה בה, כל גל שככה בבשרה חולף, סומר, כמו חשמל. כל לחלוחית, כל אנחה, כל רטט של זימה, כל ויברציה שלה זועקת בגופה ברגע זה ממש: זה זה! זה זה! זה זה!
אלף: זהו זה! (שולף את ראשו מבין רגליה). הגעתי עד לפסגה ושם עצרתי וחיכיתי עם הלשון בחוץ כמו כלב מיוחם.
זונה: ו…?
אלף: חוויתי הארה.
זונה (לבית): קדימה – צלול!
בית מתכוון לצלול אל בין רגליה אך אלף עוצר בעדו.
בית: מה קרה?
אלף: הארה.
שניהם: שמענו.
אלף (בזעם): מה שמעתם? מה שמעתם? לא שמעתם כלום. לא שמעתם כלום על ההארה שלי. כלום! כלום לא שמעתם!
זונה (מכסה את רגלה בגלימה): זהו. (נעמדת). נפל הפור!
שניהם: נפל?
זונה: פור.
הם נלפתים זה בזה. מביטים בה באימה. היא סובבת אותם. קופצת. חדלה. חובשת את משקפת הצלילה. לוקחת בידה את חבל הטיפוס. הם נאחזים בו. מתרוממים. היא מושכת בצד אחד והם בצד השני תוך צעקות: זה-זה. זה-זה. זה-זה. הם גוברים עליה, מושכים אותה אליהם, אבל ממש לפני שהיא מגיעה למקומם, היא משחררת את החבל והם נופלים על גבם.
מסך
מערכה שלישית – גלינג-גלאנג
דמויות
אלף
בית
תמונה
על הבמה עריסת תינוק וכיסא פלסטיק לבן. בית לובש מכנס ברמודה משובץ, חולצה ירוקה, וז'קט קיצי צהוב. הוא יושב על הכיסא, מעשן סיגריה אלקטרונית, וקורא במגזין קומיקס. אלף עם אותה חליפה ועניבה מהמערכה הראשונה, אולם הפעם הוא מרכיב מנשא לתינוק על גופו וחיתול לבן על הכתף. הוא נע לרוחב הבמה ומדבר.
אלף: זה שינה אצלנו את הכל. הכל! כל מה שהיה לפני כבר לא קיים אחרי. כל מה שחשבנו והרגשנו וידענו ורצינו, הכל הפוך עכשיו. הפוך! היה בור וראו – איננו עוד. היו שאלות וראו – איננן עוד. היו לילות וראו – (שר): היו לילות, אני אותם עד סוף ימי… בין לילה, אתה קולט את זה? בין לילה. אומרים לך אין והופ – יש לך את זה. בין הופ כזה. הופ (מקפץ), והחיים הלכו לעזא… ועל סף הדלת עומד לו אושר, הדבר הזה, הטרנספורמציה הגדולה של החיים שלך, כל מה שהיית, כל מה שהתעסקת וחפרת וחפרת בעצמך במין קטנוניות כזאת, קטנוניות זולה ונברנית של חולד מערות, אם יש דבר כזה, ועדיין, אפילו שאין זה מה שאתה הופך את עצמך להיות. (לבית): אתה מבין? חולד! זה מה שאתה עם העיתון הקטנוני הזה שלך, עם הציניות הזאת, עם הסרקזם, עם האירוניה הדקה מתחת לשפם שאין לך, עם הוויד, וויד וויד וויד, (בלעג): איפה מתארגנים היום? מתארגנים… אפשר לחשוב, כל אוסף ההתחכמויות שלך, הרמזים, האידיוסינקרטיות של אנשים כמוך, האנקדוטה, החיפוש האינסופי שלכם אחרי מה? אחרי מה, תגיד לי? אחרי הנאות חושים, בריחה, בריחה ממה בדיוק? טמטום חושים, זה מה שאתם, לא הנאות, טמטום, זה מה שאתה עם העיתון הצבעוני הזה שלך, לבוש כמו ליצן, בדיחה, בדיחה ממה בדיוק? מהחיים? ממה אתם חושבים שאתם עושים בדיחה כזאת גדולה אם לא מעצמכם, מהחיים הריקים, העצובים, אפופי העשן שלכם?
שתיקה
בית: ועל המוות עוד לא אמרנו כלום היום.
אלף: אני לא רוצה לדבר על המוות.
בית: פעם היינו מדברים על המוות.
אלף: פעם, כן…
בית: אתמול.
אלף: אתמול זה אתמול. היום אני…
בית: ועל הזמן.
אלף: מה איתו?
בית: תגיד אתה.
אלף: אין לי מה להגיד על הזמן. הוא חולף ואיתו חולף הכל. נדמה לי שזה בערך מסכם את זה.
בית: את מה?
אלף: את הדיבור האינסופי שלנו על הזמן ועל המוות ועל כל דבר אחר שאין לנו מה לעשות לגביו.
בית: בוא נדבר על תיאטרון.
אלף: על אהבה.
בית: על בורחס.
אלף: בוא נשתוק.
שתיקה.
אלף (ניגש לעריסה. מציץ. מנדנד אותה. תוחב את שתי ידיו): קיצי קיצי קיצי… מוץ מוץ מוץ… גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג. (חוזר ונעמד מול בית).
בית: גלינג גלאנג?
אלף: אתה לא מבין בזה.
בית: אני לילדים שלי אף פעם לא השמעתי גלינג-גלאנג.
אלף: מה השמעת?
בית: רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן
אלף: זה לא נחשב.
בית: למה?
אלף: כי… (בזעם) אתה הורס לי את הכל! אני עם שתי רגליים חזק בתוך האדמה עכשיו. אוחז בשתי ידיים של בשר ודם בנתח עסיסי של ממשות, ואתה בא ומפורר לי את זה. אתה… זה שינה אצלנו את הכל. הכל! החיבור הזה בין דם לדם – בצינורות. חבל הטבור של העולם אל תוך הקישקע. כאן! (תוחב ידיים אל בטנו)
אתה מבין? פיפי וקקי וכאב ובכי וצרחות. וריח… (ניגש ומסניף את פנים העריסה) – אח איזה ריח!
הבאת אותו – וזהו! הוא יצא. יצא וביטל את האבסורד. (פורץ בצחוק פרוע). כמה מגוחך… כמה פאתטי… כמה אידיוטית היומרה הזו. (בזעם) אתה מסוגל לרגע (חוטף מידו את העיתון) להפסיק לקרוא?
בית: מתי צמחה לה שן?
אלף: לו.
בית: סליחה?
אלף: לו. לא לה. לו. מתי צמחה לו שן?
בית: היה פעם תיאטרון כזה.
אלף: נכון.
בית: לי לה לו.
שרים:
אלף: לילה לילה הרוח גוברת
בית: לילה לילה הומה הצמרת
אלף: לילה לילה רק את מחכה
בית: נומי נומי הדרך ריקה
יחד: נומי נומי הדרך ריקה.
אלף: זה לא קשור.
בית: לא. זה לא. זה…
יחד: לי. לה. לו. (צוחקים. בית מניח מידו את העיתון).
בית: מתי נסתלק מכאן?
אלף: לאן?
בית: מה זה משנה?
אלף קם. פוסע. אוחז את ראשו וצורח לשמיים.
בית: מה זה אומר?
אלף: זה בדיוק מה שזה.
בית: אין דבר כזה. בשום מקום בעולם, בתבל, ביקום כולו, אין דבר כזה זה בדיוק מה שזה.
אלף: בתבל?
בית: למה לא?
אלף: כי אתה לא ממליח דג מלוח!
בית (בשקט, לעצמו): בשום מקום בעולם, בתבל, ביקום כולו… אתה צודק. ועדיין.
אלף: יש לנו תכניות לגביו.
בית (חוזר ללחוש): בעולם, בתבל, ביקום כולו…
אלף: יש לנו דאגות, שמחות, מוצצים, סימילאק, בייביסנס, גזים, לול, בקבוקים לחטא, וחיתולים מלאים… מלאים! (מטלטל את בית בכתפיו), מ-ל-אים!
בית: בוא נדבר על מלפפון הים.
אלף: דיברנו כבר.
בית: מתי?
אלף: לפני שתי מערכות.
בית: זה שינה אצלנו את הכל. הכל. כל מה שהיה לפני כבר לא קיים אחרי. כל מה שחשבנו והרגשנו וידענו ורצינו, הכל הפוך עכשיו. הפוך! היה בור וראו – איננו עוד. היו שאלות וראו – איננן עוד. היו לילות וראו…
אלף: מה אתה עושה?
בית: משנן.
אלף: אבל זה שלי.
בית: מה זה משנה?
אלף: זה שלי! אתה משנן את הלילות שלי. את השאלות. את החיים שלי!
בית (בפאתוס): היו שאלות – וראו…
אלף: מספיק עם זה!
קול בכי של תינוק
בית: הערת אותה.
אלף: אותו. (ניגש אל העריסה, מנדנד אותה, תוחב את ידו): קוצי קוצי קוצי. מוצי מוצי מוצי. גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג.
התינוק מוסיף לבכות
בית: גלינג-גלאנג לא עובד.
אלף שולף את בובת התינוק המכוסה מהעריסה, מצמיד אותו אל חזהו ורץ איתו לרוחב הבמה.
בית: מה זה אומר?
אלף (תוך כדי ריצה): הם נרגעים בתנועה. כל המערכות האלו שלהם, הראייה, השמע, המטבוליזם, העיכול, מערכת כלי הדם והנשימה, בלוטת התריס, הלימפה, יותרת המוח, והאצטרובל – כולם נרגעים מיד ככה, בריצת פתע מטורפת לרוחב הבמה.
שתיקה
בית: לאחרונה אני מעדיף ענבים שחורים על ירוקים.
אלף עוצר. התינוק נרגע. הוא משכיב אותו בזהירות רבה בעריסה.
בית: ובין השחורים אני מעדיף עם גרעינים על פני האחרים.
אלף: האחרים הם ענבים שחורים בלי גרעינים.
בית: לא בהכרח.
אלף: פעם יכולנו להמשיך ככה שעות על גבי שעות.
בית: לא בהכרח.
אלף: להתפלסף.
בית: עכשיו אין לך עוד צורך בזה.
אלף: לא. עכשיו הכאוס הכללי הוא כאוס, אבל בתוך העריסה יש פיפי כל שעה ופה להאכיל כל שעתיים.
בית: הכל דופק אצלך עכשיו. מתקתק.
אלף: שים לב! (הוא תולש את החיתול מעל הכתף ומציג אותו בפני בית).
בית: חיתול!
הפעולות הבאות נעשות על ידי השניים בהתלהבות גדולה. הם נהנים מהמשחק, מצחקקים, מרבים לנוע ולקפץ. אלף קושר את החיתול לעיניו.
בית: כיסוי עיניים!
אלף עונד את החיתול לצווארו.
בית: עניבה!
אלף מטפס על הכיסא. מושך את החיתול אל על.
בית: חבל תלייה!
אלף מזנק מהכיסא, מתיר את החיתול מצווארו ומגיש קצה אחד שלו לבית. הם מושכים ונעים במעגל.
בית: משיכת חבל!
אלף קושר את החיתול לירכו.
בית: חסם עורקים!
אלף מותח את החיתול בשתי ידיו מעל ראשו, מתנודד ושר: You'll never walk alone.
בית: אנפילד! (מצביע על שניהם). נגד ארסנל!
אלף תוחב את החיתול אל פיו ושולף אותו משם באיטיות כמו קוסם.
בית: קוסם!
אלף מחזיר את החיתול אל הכתף.
אלף: אז זהו.
בית: זהו זה.
אלף: הסבל הזה אחת ולתמיד – נגמר!
בית: חד וחלק! חיתול – ודי!
אלף: קקי, פיפי, ויאללה (משליך את החיתול מעליו) – לכביסה!
שתיקה
בית ניגש לעריסה. מציץ לתוכה, מתרחק. שוב ניגש ומציץ.
אלף: מה אתה רואה?
בית: היא תמיד ככה?
אלף: הוא. מה זה ככה? מה הוא עושה?
בית: היא עוצמת את העיניים ומקמצת את האצבעות לאגרופים קטנים.
בית חוזר למקומו. פורש לנגד עיניו את העיתון. אלף ניגש לעריסה. מביט לתוכה.
אלף (עיניו בעריסה עדיין): הוא היה חולה.
שתיקה
אלף (לבית): הגוף שלו פרכס. פניו הכחילו. הוא התקשה לנשום.
בית מוריד את העיתון. מביט בו.
אלף: הגיע אלינו רופא. משמש בו. מדד לו את החום.
בית: כן, רופא מודד. זה ידוע. הוא קובע מי יחיה ומי ימות.
אלף: הוא באמת עמד למות. חילוף החומרים שלו עמד מלכת. הנשימה שלו הייתה כבדה מאוד.
בית: אם יש רופא אפשר למות בשקט. כן. (חוזר לפרוש את העיתון). יש מי שמכריע. מי שלוקח על עצמו את מלוא האחריות.
אלף: כל הלילה עמדנו כאן. השגחנו. קינחנו את המצח הקטן והלוהט. נתנו לו לשתות. נדנדנו את העריסה, והתפללנו.
בית: אתה התחלת לעשות המון דברים לאחרונה.
אלף: החיים שלי מלאים עכשיו. חיוניים. מתנדנדים בין הקצוות.
בית: זהו. (מקפל את העיתון. מנפנף בו). עד למילה האחרונה! אני אלך עכשיו. (מתרומם). אתה… (מצביע על העריסה בראשו).
אלף: יבוא רופא.
בית: הוא כבר יקבע.
אלף: יקבע גם את מותו.
שתיקה
בית: גש אליו, גש. הוא שוב בוכה החמוד.
דממה
אלף: באמת?
בית: אתה לא שומע? אוי, הוא חמוד. אוי, איזה בכי. אוי הוא כזה… כזה בוכה חמוד.
אלף (ניגש לעריסה, רוכן): קוצי מוצי. מוצי קוצי. מי פה בוכה? מי פה בוכה, חמוד?
בית (לוחש): גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג.
אלף (מצטרף אליו. יחד): גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג, גלינג-גלאנג.
מסך
[1] ויסלבה שימבורסקה