יבוא ויצוא | מאיה גולדשטיין

לא תכננתי להירדם ככה סתם באמצע החיים. רק יצאתי לרגע לגינה כדי לנשום אוויר, אבל היה כל כך נעים בחוץ, השמש ליטפה, ונדבי ממילא גם ככה תקוע מול המחשב כל הזמן, כך שהחלטתי להתיישב רק לכמה דקות, ובזמן הזה עיניי כנראה נעצמו כמו מאליהן וגופי נמס לו לתוך המושב. לפני שנרדמתי עוד העפתי מבט אל הבית שמעבר לגדר – קוטג׳ מפואר שנמצא כבר זמן מה בתהליכי בנייה. הגינה כבר מוכנה, העצים שהגיעו שדופים ונעריים הצמיחו ענפים ועלים, וכך גם השיחים הפורחים המציצים מבעד לגדר המסורגת. ואפילו הבית, לפחות מבחוץ, נראה גמור, ובכל זאת איש עדיין לא מתגורר בו, והוא עומד ריק ועזוב, מחכה.

את השכן עצמו פגשתי פעמים בודדות. הפעם הראשונה הייתה בחורף לפני שנה וחצי, כשעברנו לגור כאן. הייתי אז קצת מדוכדכת, לא רציתי לעבור דירה בכלל, אבל לא הייתה לי ברירה. קצת לפני כן פוטרתי מהעבודה שלי. הבוס אמר ״צמצומים״ אבל אני שמעתי ״את לא טובה מספיק. את לא צעירה מספיק.״ כך או כך, חוזה השכירות לבית שגרנו בו עמד להסתיים, ובעלי לחץ שנעבור לגור קרוב לעבודה שלו, כי הוא דווקא מספיק טוב ועבודה אפשר לחפש מכל מקום. השעה הייתה שבע בערב, בדיוק גמרתי לפרוק כמה ארגזים, יצאתי לרגע לעשן, ופתאום הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. הבטתי לאחור ושם הוא היה, עומד מעבר לגדר ומחייך. הוא הציג את עצמו בתור בעל הבית ואני התפלאתי כי לא ככה דמיינתי אותו, את השכן העתידי בעל הטירה בת שלוש הקומות, העטופה בפיגומים שהזכירו לי באותו רגע גשר על שיניים של מתבגר. בטח לא בשנות השלושים לחייו, בטח לא כזה חתיך.

ברגע הראשון קצת התבלבלתי. לא ידעתי מה לעשות עם הג׳וינט, חשבתי שאולי אני צריכה לנסות להסתיר אותו איכשהו, אבל כשהוא שאל ״אני מפריע עם השאכטה של סוף היום?״ חייכתי ואמרתי, ״מה אתה עומד שם, בוא תיכנס.״ הוא דילג בקלילות מעל לגדר אל תוך הגינה שלנו והתקרב אליי, מלווה בעננת אפטרשייב. בדרך כלל אני נגעלת מריח של אפטרשייב אבל שלו היה נעים וכשהוא התיישב לידי בסופו של דבר, חשבתי גם שהוא נראה לי מוכר, רק שלא ידעתי למקם בדיוק מאיפה.

״חתיכת ארמון אתה בונה כאן,״ אמרתי לו בהתפעלות.

"אני עובד עם אבא שלי בעסק של יבוא ויצוא, והולך לנו די טוב," הסביר, כמעט מתנצל.

"אבל בינתיים אני גר בבית של אמא שלי, ובזמן האחרון זה נהיה קצת צפוף." 

"בבית של אמא שלך?"

"ההורים שלי גרושים."

הוא סיפר לי שהוריו רבים מעל לראש שלו כל הזמן, ואני סיפרתי לו שאני מכירה את ההרגשה. היה בו משהו מעורר נינוחות. האופן שבו הקשיב, הפתיחות שבה דיבר על עצמו, או שאולי זה היה בכלל הג׳וינט שחלקנו, הזרמים הנעימים שהרגשתי בכל פעם שאצבעותיו נגעו בשלי.

ישבנו יחד חצי שעה בערך, אולי אפילו שעה, והוא סיפר לי על התוכניות שלו לבית ההולך ונבנה: מרתף יינות, חדר קולנוע פרטי, בריכה… הוא אמר שיזמין אותי לבקר מתישהו ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מתרווחת באולם הקולנוע הביתי מול איזה סרט טוב.

קצת אחרי שהלך הבנתי למה הוא נראה לי מוכר. הוא נראה בול כמו גיא אלפסי מהשכונה שלי כשהייתי ילדה. גיא שהיה הנשיקה הראשונה שלי בגיל שלוש־עשרה, נשענים על הקיר של הבית המשותף שגדלנו בו, הלב עומד להתפוצץ מהתרגשות, כל הגוף בוער בתשוקת בוסר, מקווים שאף אחד לא יבוא ויתפוס אותנו על חם. אלא שגיא אלפסי שהתפוגג מחיי כשהוריי התגרשו ועברנו דירה, הפך, כפי שראיתי בפייסבוק, לנהג מונית שמן ומקריח.

מאוחר יותר בערב כשבעלי חזר מהעבודה אבל עדיין ישב על הספה עם הלפטופ על הברכיים, סיפרתי לו בקצרה על המפגש עם השכן.

״יבוא ויצוא? כל הכסף הזה מיבוא ויצוא?״ עיניו נותרו נעוצות במחשב.

״עובדה! הוא אפילו הסביר שהוא בקושי מגיע לראות איך מתקדמת הבנייה כי הוא טס לחוץ לארץ בענייני עבודה כל הזמן.״

״אם הוא כזה מצליח, בטוח נמצא עליו משהו בגוגל,״ אמר בעלי, אבל לא מצא כלום.

״אולי הוא פשוט בן אדם שאוהב לשמור על הפרטיות שלו,״ אמרתי מתוך צורך בלתי נשלט להגן עליו, ״תתפלא. יש עדיין כמה כאלה.״

יצא לי לראות אותו אחר כך עוד כמה פעמים, בדרך כלל דרך חלון המטבח שלנו, המשקיף על הכניסה לבית שלו. הוא היה מגיע עם כל מיני אנשי מקצוע – רצפים, מסגרים, חשמלאים, גנן. לא פעם הייתי צריכה לקרוא להם כדי שיזיזו את המכוניות שלהם שחסמו את החניה שלנו וייתנו לי לצאת או להיכנס. באחת מאותן הפעמים הוא ישב לבד על המדרגה ליד הדלת וחיוך גדול האיר את פניו כששאל, ״באת במיוחד בשבילי?״ כשאמרתי שבאתי כי שוב חוסמים לי את החניה הוא התנצל מלא פעמים והציע שנחליף מספרי טלפון, כדי שאוכל להתקשר אליו אם תהיה איזו בעיה. אחר כך הוא הראה לי את הריצוף החדש בסלון בהתלהבות של ילד שקיבל במתנה סט חדש של לגו, וכשהלכתי משם הוא נופף לי לשלום וחייך את החיוך של גיא אלפסי. חייכתי אליו בחזרה והרגשתי איך בת השלוש־עשרה שבתוכי מסמיקה. בשלב מסוים שמתי לב שאני מחכה לו שיגיע, מתלבשת יפה כדי לשטוף כלים, מטפלת ארוכות בעציץ שעל אדן החלון. יום אחד הוא דפק אצלנו בדלת והגיש לי מארז גדול של ממתקים, מאלה שקונים בדיוטי־פרי, ואמר, ״חשבתי עליך.״ לבעלי הסברתי שזה בטח כדי לפצות אותנו על אי הנוחות עם החניה והאבק.

הזמן עבר מהר. עונות התחלפו, חורף, אביב, קיץ, ופתאום שמתי לב שהעבודה על בית השכן נעצרה. אנשי מקצוע חדלו לבוא, המקום הפך שומם, ואני חזרתי להיות אישה מובטלת ומוזנחת בגיל העמידה ששוטפת כלים בטרנינג. חשבתי שהוא בטח נסע שוב לעבוד בחוץ לארץ, או שאולי אפילו התחתן ונסע לירח דבש. בעלי אמר שייתכן שהוא נתקע עם אישורי בנייה או עם בעיות בתזרים המזומנים, ואני הוספתי שזה בזבוז בלתי נתפס. בית כזה גדול ויפה עומד לו ככה סתם, ללא שימוש.

נעשיתי חסרת מנוחה. התהלכתי בין החדרים, פתחתי חלונות, סגרתי אותם, הצצתי מבעד לווילונות. פעם אפילו אזרתי אומץ ושלחתי לו הודעת טקסט, אבל הוא לא ענה, ולרגע תהיתי אם אולי פירשתי לא נכון את הדברים. ערב אחד, כשיצאתי למרפסת לעשן, היה נדמה לי שראיתי אור נדלק לרגע באחד החדרים, ואז כבה. יצאתי לרחוב וראיתי שהשער בבית השכן סגור, ואף מכונית לא חונה בחניה. חשבתי שאולי רק דמיינתי, שאולי זה סימן שאני חייבת להרגיע קצת עם העישונים או אולי דווקא להגביר את המינון.

מוקדם בבוקר למוחרת נכנסתי לחדר של נדבי כדי להעיר אותו לשעת אפס. ניגשתי לחלון והצצתי מבעד למסך הגלילה הלבן אל ביתו של השכן. היה נדמה לי שראיתי תנועה, צל חולף. הזזתי עוד קצת את הווילון כדי לשפר את עמדת ההצצה שלי, אבל ראיתי רק את השתקפותי המטושטשת באחד מחלונותיו המאובקים. האור שחדר מבחוץ הציק לנדב. ישנוני הוא מלמל, ״חלמתי עכשיו חלום כל כך מוזר…״ שאלתי אותו על מה חלם. ״את היית שם, אימא. את היית בבית של השכן.״ ישבתי לידו וליטפתי אותו כמו שהייתי מלטפת אותו פעם, כשהיה קטן. אמרתי לו שזה רק חלום.

בימים שבאו לאחר מכן קרו עוד כל מיני דברים משונים בבית הסמוך. חלון שיכולתי להישבע שהיה סגור יום אחד, היה פתוח באורח פלא ביום שלמוחרת, ואילו בערב אור קטן ריצד באחד החדרים. שאלתי את נדב אם גם הוא ראה שם משהו, אבל הוא אמר שלא, וגם בעלי הצטרף ואמר שהוא לא שם לב לשום דבר מיוחד חוץ מלעובדה שאני מעשנת את כל המשכורת שהוא מרוויח, והתחיל לרמוז ש״אולי כדאי שנסתכל קצת יותר פנימה וקצת פחות החוצה.״ רטנתי, אבל ידעתי שיש צדק בדבריו, אם כי לפעמים, בלי שליטה, הייתה חומקת לי איזו הצצה, ממש כפי שקרה כשנרדמתי בגינה.

קשה לומר כמה זמן ישנתי. נדמה לי שלא יותר מדי, ובכל זאת, התעוררתי מסוחררת קצת. הזדקפתי לישיבה, העיניים כבר הלכו באוטומט אל בית השכן, אפילו שידעתי שבטח אין משהו חדש לראות, ושגם ככה אני לא אמורה, ובכל זאת הבחנתי שהחלון בקומה השנייה פתוח. קמתי והתרוממתי על קצות האצבעות. סוככתי על עיניי, אור השמש יכול לתעתע. אבל לא. זה לא היה תעתוע. משהו שם זז. טסתי הביתה, עליתי לחדרו של נדב וגללתי את הווילון. בשעה שעיניי התרגלו לאור המסנוור, דמותו התחילה להתבהר. לא טעיתי – זה היה הוא, השכן. מבעד לחלון הפתוח ראיתי בבירור את גופו. צווארו היה נתון בלולאה שהשתלשלה מהתקרה, ראשו שמוט ועיניו פקוחות, נטולות הבעה. שמעתי מישהי צורחת כמו מטורפת. רק אחרי כמה דקות הבנתי שזאת אני.

כעבור כמה ימים בעלי הראה לי את הידיעה הקצרה באתר כלכליסט. ״המנוח, שנחשד לפני מספר חודשים בעבירות מרמה והונאה בסכומי עתק, נמצא תלוי בביתו, לאחר שככל הנראה הסתתר שם במשך תקופה ארוכה.״ ״יבוא ויצוא, אה?״ הוא גיחך.

הבית של השכן עוד יעמוד שומם כמה חודשים, וגם אם אראה לפעמים צל חולף, או אור מרצד באחד מהחלונות, לא אגיד על כך דבר לאיש.