זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו, לא אכחיש. להתחיל בכל פעם מחדש, להיוולד שוב נקייה, להינתק מהכבלים הדקיקים והנחושים של אמש. זה תמיד אמש. אותן תנועות תמידיות ועגומות, שאני לא זוכרת איפה למדתי. להיפרד מכל מה שנצרב בי אתמול, שלשום, בימים שלפני כן, מקדמת דנא. נטיות שירשתי מהשד יודע מי, שמאפילות על תשוקותיי ושמפעילות אותי בכל צעד ובכל שעל. הדברים שמונעים ממני לתעות ולגלות מחוזות חדשים, מעבר לכל תכנון. למען האמת, אני לא בטוחה אם התקלקלתי או שמא באתי לכאן מקולקלת. אני נזכרת בניינטיז בכל יום ויום. לא פלא, אני יודעת. אלה היו הנעורים שלי. ובכל זאת. בכיתי פעם בגלל השורה ההיא: "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי". שמעתי אותה ברדיו, באוטו. חשבתי שבמקרה שלי, הימים היפים ביותר הם גם האפלים ביותר. המחשבה הזו סגרה עליי ושיתקה אותי כמו לאסו. כמעט חציתי באדום. היה בנעוריי איזה חן גמלוני, אבל גם עלטה גדולה ויונקת. מאחורי מסך האימה והבוז שמעתי לראשונה את קולי.
את הסיפור הזה כדאי להתחיל בנקודה אחרת: לפני כמה חודשים גיליתי שנדב מעביר סדנאות כתיבה בספרייה העירונית. נדב שלי, שלא דיברתי איתו ושלא דיבר איתי למעלה מעשר שנים. בעצם, כבר עשרים. והינה עכשיו הוא מנחה סדנאות כתיבה. חשתי כיצד כתפיי מתקשות מרוב קנאה. אני לא בטוחה אם הלכתי עם הדחף שלי או נגדו כשנרשמתי. לא היה לי מושג איך הוא יגיב כשיראה אותי שם: אם ישמח לקראתי או יכעס. בכל זאת, בני ארבעים. ניסיתי להתלבש למפגש הראשון באופן שיסכם את טעמי בלבוש בשני העשורים שחלפו: הרבה שחור, מעט פרחוני. הייתי אחוזת ציפייה, ואני לא בטוחה אם התרגשתי יותר מאפשרות הכתיבה או מהפגישה המחודשת איתו. לא סיפרתי לאף אחד שנרשמתי, חוץ מאשר לרונית. היא השותפה שלי בסטודיו, והיא צריכה לדעת מתי אני עסוקה. "תמיד חשדתי שאת משוררת", היא אמרה לי, והמילה "חשד" סחררה אותי.
על אף שקיוויתי להקדים התבלבלתי במסדרונות ונכנסתי אחרונה. כשנכנסתי לחדר הכחלחל והטחוב נדב נשך את שפתיו והנהן. אם היה לפרצוף הזה קול, הוא היה נשמע כך: "אין בעיה. הבנתי. אז ככה". אני מצידי התנהגתי כרגיל, או העמדתי פנים כאילו אני מתנהגת כרגיל. הנחתי את המחברת על השולחן והבטתי בו כאילו בפעם הראשונה. "היום לא אשמע אתכם כל כך. בעיקר אתם תשמעו אותי", הוא אמר וצחקק לעצמו, "זו עמדה משונה מעט לפסיכולוג. כחוקר ספרות, זה מורכב יותר: רוב המטופלים שלי מתים, ובכל זאת, נדמה שהם עוד לא אמרו את המילה האחרונה". איש לא חייך חוץ ממני. נדב. נדב שלי. נדב שהיה החבר הכי טוב שלי. נדב שהייתי אמורה לכבוש איתו את העולם. נדב שהתעגל מעט והקריח הרבהושלא הישיר אליי את מבטו אפילו פעם אחת בשעה וחצי שלאחר מכן. ובכל זאת, הייתי מוכנה להישבע שהוא מדבר בעיקר אליי. בסוף הרצאתו המחכימה אך המפוזרת, המשובצת אינספור רפרנסים מכל תחומי הרוח, ניגשתי אליו והוא כחכח כמו חולה שחפת. "אתה בסדר?" שאלתי. נדב נשען על השולחן עם מרפקיו ושיחק באצבעות. זה נראה לא נוח בעליל. הוא אמר שהופתע לראות אותי ושחבל שלא כתבתי לו מייל, ושבכנות, הוא מתלבט אם להמליץ לי על סדנה אחרת. הוא יכול לדאוג שכל הכסף יחזור אליי בהקדם, בלי קנס. "אין צורך", אמרתי וניסיתי להחניק את העלבון, "גם ככה עוד לא שילמתי". "אה", הוא אמר בהפתעה, "אז ידעת שאולי אגיב ככה…״ "אבל למה, בעצם, נדב?" קטעתי אותו, "מה הביג דיל. כולה סדנה". הוא אסף את חפציו. "יולי, זה מצב מוזר, בסדר? לא התראינו המון זמן ועכשיו את פתאום עומדת פה מולי. אבל יודעת מה? תשכחי מזה. נתראה בשבוע הבא. רק עשי לי טובה, תסדירי את התשלום. אל תעשי לי בעיות".
זה קרה מהר משחשבתי: כבר באותו הלילה חלמתי על הפתקים. זה התחיל כמה שבועות אחרי תחילת השנה, בכיתה י״א. בוקר אחד הכיתה נמלאה התלחששויות. כמעט שלא הצלחתי לפלס בהן את הדרך עד לכיסא שלי. בבוקר הזה ובימים הבאים, התלמידים מצאו בזה אחר זה פתקים שונים ומשונים בתיקים, בארנקים ובמגירות שלהם. את חלקם אני זוכרת בעל פה עד היום. את הפתק הראשון מצאה החברה הכי טובה שלי, נורית. כתב היד היה עקום במכוון – כתב יד של מישהו שכתב בידו החלשה, אולי כדי להישאר בלתי מזוהה.
"אני רוצה להכניס את הלשון שלי אל תוך הנחיר שלך. רוצה ברי״ש הרצייה. מחיצת האף תבקש לבלום אותי, מן הסתם, אבל לא אוותר כל כך מהר. אאריך ואצר את לשוני, כמו חוט או תולעת בקצה חכה, ובזהירות נחושה (או נחישות זהירה) אשתחל דרך הקורטקס. אדחוף ואדחוף עד שארגיש את החשמל האונתי. התמדה ורוק הן מילות המפתח. כך נוכל לתקשר בלי מילים. הרווח בינינו יימחק ויהפוך סוף סוף לרווח. נשיר בלי שפה, נרקוד בלי לזוז, ושעון הגאולה יצלצל: חצות". בחלקו התחתון של הדף נכתב במהופך: "גם את תוכלי להגיע כך אליי, אם רק תנסי". ובצד היה כתוב, לאורך: "הסוודר האדום-אדום שלך גורם ללב שלי לרקוד-לרקוד בכלוב החזה כמו שיכור-שיכור".
באותו ערב נורית השליכה את הסוודר לפח. היא שקלה לשרוף אותו, אבל פחדה שההורים שלה יתרגזו. היא תמיד הצהירה שהיא ״שונאת דרמות", הצהרה שהיה בה משהו דרמטי כשלעצמו. למחרת היא סיפרה לי שהיא מתכוונת לעשות משהו בנדון. "אני הולכת עם זה למנהלת", היא הכריזה ברוח קרב, "חשבתי על לשונות כל הלילה. חלמתי שהן מטפסות עליי כמו חשופיות". "חכי רגע", אמרתי, "אולי מי שעשה את זה עוד יתוודה. בואי נראה". זה לא קרה. בימים שלאחר מכן בנים ובנות נוספים בכיתה קיבלו פתקים דומים. בפתק שקיבל נדב נכתב: "חלומי העדכני ביותר: להתכווץ לגודל של אגורה, תות שדה ננסי או גרגיר של חול ולהיטמן בילקוטך. בשלב הבא: להישאר שם שנה לפחות ולהתבוסס באבק, בשאריות של חידודים, בקצוות החוטים הפרומים ובפתיתי נסורת. אחר כך: לטפס במעלה גופך ולהיטמע מבלי שתבחין תחת אחת מציפורני ידיך, השחורות להפליא. או-אז נבין סוף סוף זה את זה, אני אותך ואתה אותי, באופן מיידי. כפי שהים מבין את הירח ונעתר לגחמותיו הכמוסות ביותר, מדי לילה ולילה". נדב חשב שזה די משעשע. אני זוכרת באופן חי מאוד את האופן שבו צחק, ואת העובדה שלא הפסיק לדבר על הפתק הזה בימים שלאחר מכן. אבל גם הוא חש איזו אי נוחות, מן הסתם, ולמחרת הוא הגיע לבית הספר עם ציפורניים קצוצות ונקיות. "מעניין מה כל כך מצחיק אותך בזה", אמרתי, "כאילו, זה באמת די מצחיק, אבל נשמע שיש בזה גם אמת". "יולי, יולי. לפעמים אני מרגיש שאני כבר לא מבין אנשים", הוא ענה לי. כאמור, היינו רק בכיתה י"א, והאמירה הזו עשתה עליי רושם. ״יולי, יולי״, הוא חזר ואמר. בדרך הביתה, לבדי, גם אני אמרתי "יולי, יולי", כדי להרגיש איך זה מתגלגל על הלשון.
גרשון, הבחור הגבוה והחסון של הכיתה, שנראה בן שלושים בעינינו הילדותיות, ושקראנו לו "ראשחלול" למרבה הבושה, קיבל פתק סתום עוד יותר. "אתה-אני-גרשון. אני-אתה-גרשון. גרשני, גרשון. רגשני, גרשון. הם גרשוני, גרשון, היישר אליך! הם שגרוני, גרשון, ממני אליך. לא אתנגד ולא אתמרד. ארד ואתיידד עם גופך. אתרדד כמו מפרש של אונייה מנייר ואחרי ההטבעות אל הסל, כשגופך עוד מזיע וחם, תפוח כמו עוגת שזיפים, איפרש על גבך הנוצץ ואתמוסס. אשקע פנימה ללא מחיצה. ללא מחיצה. ללא מחיצה". אני חושבת על הסיומת המשולשת הזו כמעט בכל יום מאז.
גרשון פנה אליי. זו היתה הפעם הראשונה ששוחחנו. שמענו זה את זה מדברים בכיתה בעבר, אבל אף פעם לא דיברנו באופן ישיר, וליבי הלם בעוצמה. "את טובה בספרות, לא?" הוא שאל אותי. "את הרי אומנותית כזאת". לא הצלחתי להבין אם הדברים נאמרו בזלזול או בהערכה, באיבה או מקנאה. "אפשר להגיד", אמרתי, כאילו ביובש. "אני אוהבת לקרוא. הכתיבה דורשת תעוזה". "מעולה, אני צריך שתעזרי לי להבין מה כתוב פה". הוא הגיש לי את הפתק שקיבל. קראתי פעמיים. הוא וידא שאף אחד לא מסתכל. ״מה אתה חושב על זה?״ התעניינתי. "הם רומזים שאני הומו? זה הקטע? הם מאיימים עליי? מה הסיפור פה בעצם?" העמדתי פנים שאני קוראת את הפתק פעם נוספת. "אני חושבת שזה מעין מכתב אהבה", אמרתי בגמגום קל, "קצת בלתי שגרתי, אתה צודק, אבל זה ללא ספק מכתב אהבה". "בסדר. ואת יודעת מי כתב את זה? אולי אחד החברים המוזרים שלך? מה שמו, נדב?"
"לא, נדב בחיים לא היה עושה את זה", אמרתי, "הוא לא כותב ככה". "מי לעזאזל כן כותב ככה", גרשון אמר, ״רק מישהו דפוק״. "נקודה טובה", עניתי. "גם נורית קיבלה פתק כזה, לא?" הוא שאל. הופתעתי שהוא מכיר בכלל את שמותינו. ונבהלתי. "איך אתה יודע? היא סיפרה לך?" "מה זה משנה?" הוא שאל בכעס ותלש את הפתק מהידיים שלי. בתחילת השיעור שהתחיל כמה דקות לאחר מכן, הוא נעמד מול הכיתה. המורה ביקשה שיחזור למקומו, והוא פשוט היסה אותה בידו. "רגע, יש לי הודעה״, הוא אמר. הייתי בטוחה שהוא הולך להשתלח בנו כקולקטיב. "מי שכתב את הפתק הזה", אמר והציג את חתיכת הנייר מעל ראשו, "צריך לקבל עזרה". הוא השליך אותו על השולחן של המורה.
שוב הכיתה התלחששה ושוב המורה ניסתה להשתיק אותנו, כרגיל לשווא. כרמלה הרימה את ידה. "המורה, קורה כאן משהו חשוד. אנחנו מקבלים פתקים מוזרים כבר כמה שבועות ואף אחד לא מדבר על זה. מישהו כתב שהוא רוצה לחיות לי על הקרקפת כמו כינה קטנה, למצוץ לי את הדם, להרגיש קרוב אליי. משהו כזה. הוא כתב לי שלא אכפת לו אם השיער שלי מצחין ושומני ושתסרוקת בלי קשרים היא תסרוקת עם שקרים. אה, הוא גם כתב שהאויב הכי גדול שלו הוא המסרק. כמעט הקאתי כשקראתי את זה. מי שמכיר אותי יודע שאני חופפת כל יום". הכיתה צחקה. אלכס אמר: "גם אני קיבלתי פתק, אפילו יותר מגעיל. אני לא יודע אם לספר או לא לספר". כולם נאלמו, כי אלכס לא מרבה לדבר, גם בגלל השפה השסועה וגם כי הקול שלו חלש והעברית קלוקלת. "היה כתוב שם ששפתיים שלי נראה כמו טבור. מי שכתב את הפתק הזה רוצה להכניס לי לבפנים אצבע אחת או חמש ובקיצור את כל אצבעות שלו כדי להרגיש מי אני במת. עד המרפק ואפילו יותר, ככה כתוב".
כולם צעקו או התלחששו ביניהם, רק סיגל שתקה. ידעתי שבפתק שהיא קיבלה נכתב: "כמו פלנטות אבודות בגלקסיה יפהפייה, כך הפצעונים האדומים והעסיסיים שלך, בורות ההורמונים המפעפעים והפועמים, זורחים באור יקרות. מי שיזכה לחקור אותם מקרוב וללטף אותם עם ריסיו, יהיה המאושר באדם". "תסתמו", נורית אמרה לכיתה, "זה נראה לכם כמו בדיחה?" "אני חושב שמי שכתב את הדברים האלה, אין לו שום כוונה רעה״, אמר אלכס, ״אבל ככה לא מדברים, במת. יש דרך אחרת״. מרוב התרגשות, ניסיתי ללחוש משהו לנדב. אבל המורה השתיקה אותי. "שקט שם", היא אמרה, "יולי, גם את קיבלת פתק?" לא עניתי. "בסדר. אדבר על זה עם המחנכת שלכם. זה לא יעבור בשתיקה".
למחרת שקלתי לא להגיע לבית הספר, אבל בבוקר בהיתי בנעליי הצהובות צועדות לשם בכל זאת, נשאבות מאליהן. בשיעור השני, שמתחיל בשעה עשר, נכנסה לכיתה המחנכת שלנו, ראומה. קראנו לה ראומי כי אהבנו אותה מאוד אבל השם שלה היה כבד. "נאווה סיפרה לי על פתקים. אני לא רוצה לערב גורמים חיצוניים, וגם לא נצטרך להגיע לשם. אנחנו הולכים לפתור את זה כאן ועכשיו בכיתה". מעולם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. היה משהו מרשים, מזעזע בעצם, בתחושה שהכעס שלה לא נבע ממקום מקצועי, אלא אישי. זו לא היתה המחנכת שלנו שכעסה עלינו, אלא ראומי. ראומי עצמה. האישה ראומי. בכל נפשה ונחיריה, בשר ודם. ועכשיו כשאני כותבת את זה, אני מבינה שהיא היתה בגילי כיום.
"התלבטתי אם לומר לכם את זה, עד לרגע הזה ממש, אבל אתם יודעים מה? זה באמת עבר כל גבול. גם אני קיבלתי פתק". הכיתה עצרה את נשימתה כיצור אחד. מעין מרבה רגליים שהתרבו לו גם הפיות והעיניים. ראומה שלפה פתק קטן מכיסה, בחנה אותו ולבשה הבעה מאוכזבת. אף אחד לא ציפה שהיא תקריא לנו מה היא קיבלה, ובכל זאת: "ראומי, ראיתיך. ומי את? בדיוק כמוני. נטולת שריון של ממש. אם ניצמד מספיק, נהפוך לחשופית אחת גדולה. לא תהיי יותר שבויה, לא של סיוטייך, לא של גחמותייך ולא של שרטוטי הבריחה. לעולם לא תהיי שוב לבד. ראיתיך, ראומי". ראומי לקחה נשימה עמוקה. נורית קמה בהפגנתיות ויצאה מהכיתה.
מרוב לחץ התחלתי ללעוס בקדחתנות את העט. לעסתי ולעסתי, עד שהתרחש בפי אסון זעיר: צינור הדיו התפוצץ ושטף לי את החך. מעולם לא הרגשתי מרירות כזו. פחדתי שאמות בו במקום. ראומי השגיחה בי בזווית העין וצלפה: "שאף אחד לא יעז לצאת מהכיתה. אף אחד לא זז מפה עד שאנחנו פותרים את זה. שמעתם?" סימנתי לה שאני עומדת להקיא – הצבעתי על החומר הכהה שטפטף לי מצידי הפה – ונמלטתי למסדרון. הגעתי לשירותים ושם פלטתי את הדיו אל הכיור. שטפתי את הפה במים, עוד ועוד מים, מים ועוד מים, אבל הלשון שלי נשארה צבועה. הבטתי במראה: הינה אני. חיוורת, טרוטת עיניים, המומה. פושעת, חוטאת, נערה עמומה. פקידה טרופת דעת וחסרת כל שיקול דעת של חיידק טורף דעת או של פרח טורף דעת או גרוע מכך, פשוט של עצמי. אני שכבר אינה אני ושספק אם אי פעם היתה. שפשפתי בידיי את הלשון עד שלא נותר טעם, תרתי משמע. נותרתי בחוץ בשני השיעורים הבאים ולבסוף חזרתי לשבת במקומי. אף אחד לא דיבר שוב על הפתקים.
בשבוע שלאחר מכן הגעתי לסדנה ראשונה. נדב הביט בי ברכות. לרגע התבלבלתי וחשבתי שאם חלמתי עליו, כנראה שגם הוא חלם עליי. זה נשמע לי הוגן. בכל אופן, הוא נראה מפויס יותר. "תגידי, למה באת לפה בעצם?" הוא אמר, "יש כל כך הרבה סדנאות כתיבה. יש חמישים רק במרכז העיר". "אהבתי את העיצוב של המודעה, ונראה לי שגדלת להיות איש נחמד", אמרתי, "צפיתי בך ביוטיוב. חוץ מזה, זו הספרייה הקבועה שלי כבר שנים, עוד לפני שהחלטת לגנוב לי אותה". "לא השתנית", הוא אמר, ובזמן ששאר המשתתפים נכנסו הוא הוסיף: "וטוב שכך". "בכלל לא התגעגעת אליי?" שאלתי והרגשתי איך אבן ענקית נגולה מעל ליבי, אבל לא מסתלקת עדיין אלא ממריאה ונותרת תלויה מעליו, מאיימת למחוץ אותו בכל רגע. תשובתו השתמעה לשתי פנים: "אני חושב עלייך לעיתים כל כך קרובות, שמוזר לראות אותך כאן". האבן נותרה באוויר.
בסוף המפגש הראשון נדב ביקש שנכתוב וידוי שאורכו עמוד. למפגש השני הגעתי עם דף מודפס, אבל החלטתי שלא אתנדב לקרוא אלא אם יבקש ממני באופן מפורש. לפעמים אני חוצה את הגבול בקלות רבה מדי, בלי שאני בכלל שמה לב, והחלטתי שעדיף שאקח הפעם מרווח ביטחון. מישהי קראה וידוי אפולוגטי על כך שהיא מקווה שהכלב הקשיש שלה ימות, ולא הצליחה להימנע מלהוסיף ״בנסיבות טובות, כמובן״, פעם או פעמיים בכל פסקה. הקבוצה כחכחה עצמה לדעת, ונדב פנה ישירות אליי. "יולי, אני רואה שהגעת לפה עם דפים מודפסים". "דף אחד", תיקנתי, "כמו שביקשת. אתה רוצה שאקרא?" "נשמח אם תקראי לנו", הוא ענה. גיחכתי. "אה, כולכם תשמחו?"
ואז קראתי. "אני רוצה להיות דובון מים. אותו היפופוטם צמיגי ונפוח, שגודלו כגודלו של אקלטרון בערך, ושחומק מכל עין בלתי מזוינת. כך אוכל להיסחף הנה והנה, במרק הגדול וההומה שבו נגזר עלינו לשחות יחדיו. אנשים יבואו וילכו, יטבלו ויתנערו, ואני אשוטט ביניהם מבלי שהם בכלל ידעו. גם אם הם ירגישו בי, הם לא ידעו מי ומה אני בדיוק. הם יחשבו שאלה המים עצמם או אותותיה האילמים של השמש או הרצון הטוב והכמוס של היקום בכבודו ובעצמו. ואני מצידי אבקר ואיפלט מתוך הנקבוביות שלהם, ואזכה לחוש אותם מבפנים, הכי קרוב לאופן שבו הם חשים את עצמם. אתיישב בין שיניהם בזמן התפילה, אתכסה בשמיכת עפעפיהם בשעת השינה ולא אזיק אף פעם לאף אחד, בי נשבעתי. אשאיר הכול מסודר להפליא ובדרכי הדובית אגיש את תרומתי הצנועה לחברה״. כשקראתי את המילים האחרונות קולי כבר רעד, והשתדלתי שלא ייסדק. "וואו", אמרה מישהי, ״קשוח״. חברתה, שישבה לידה, אמרה: "כן, ממש. תודה שקראת את זה. בעיניי זה ממש אמיץ". "תודה", אמרתי להן. אבל אז הראשונה קלקלה הכול ואמרה: "בובה שלי. מסכנה", ושתיהן צחקקו בחביבות. מישהי אחרת ניסתה להניח יד על הכתף שלי, אבל התחמקתי. סימנתי ״תודה״ בתנועת ראש קטנה.
לא כולם אהבו את זה. מישהי אחרת, עטוית צעיף משי יוקרתי, עם משקפי שמש על מצחה, שילבה ידיה ודיברה בקול נמוך ובדיקציה מושלמת: "אוקיי, אז בלי לפגוע, זה היה דוחה. זה לא אמור לפגוע בך, כי ברור שידעת שזה דוחה, גם לפי איך שזה כתוב וגם לפי איך שקראת את זה. ואני באמת מתנצלת, כן? אבל בשבילי זה פשוט היה יותר מדי. זה בכלל לא עניין של אומץ, לדעתי, זה פשוט חוסר טעם וחוסר התחשבות. אני לא מבינה למה להתבטא ככה. יש פה אנשים שזה יכול לעשות להם ממש רע. לי זה הזכיר דברים פחות נעימים, נגיד ככה. בשבילי זה היה פולשני ואלים אפילו". הבטחתי לעצמי שלא אבכה. גם אליה הצלחתי לחייך, חיוך גדול אפילו יותר. "תודה", אמרתי לה בלי קול. במקום מסוים, אי שם באזור שטרם מופה בנפש שלי, בירכתי על כך שבכלל היה אכפת לה.
"מה דעתך?" שאלתי את נדב. הוא הביט בתקרה ואז ישירות בעיניי. "אני חושב שזה מאוד חשוף", הוא אמר, "ואפשר להרגיש שזה יצא מהלב". "אוקיי, ומבחינה ספרותית?" הקשיתי. "מבחינה ספרותית זה בהחלט יוצא דופן ויש בזה עוקץ". "עוקץ", אמרתי. "תעשו לי טובה", אמרה הבחורה עם משקפי השמש. "בנות, תראו", נדב התערב, "אני מאוד משתדל לעשות את ההפרדה בין שני המקצועות שלי, אוקיי? פסיכולוג וחוקר ספרות או מבקר ספרות או מה שזה לא יהיה. אבל אני לא הראשון ולא האחרון שמדלג בין שני התחומים האלה, ואני מניח שיש לזה סיבה. אני חושב שזה נפלא שאת נותנת דרור לתחושות הכמוסות האלה, שאנחנו משתדלים לקבור. האם זה מגעיל? ברור שזה מגעיל. זה איום ונורא. אבל האם אין לנו דחפים מגעילים? האם היינו רוצים לחיות בעולם, בראש ובראשונה עולם ספרותי, שבו יולי לא יכולה להשמיע טקסט כזה? וכמובן, צריך לומר, יש טקסטים דוחים יותר. אם מישהו פה נבהל, שיקרא את לוטראמון, למשל״. התרגשתי מהאופן שבו התרעם כשהגן עליי. עטוית המשי ניסתה לומר משהו, אבל נדב המשיך. ״השאלה היא מה קורה אחרי הרגע הזה, יולי. אחרי הווידוי. איפה נכנסים הריכוך, האיפוק, הנרטיב, הסובלימציה. מתי ואיך השפה הופכת לספרות. אבל אני חושב שזאת התחלה מבטיחה מאוד ואני שמח שאת חלק מהסדנה הזאת. ושאת סוף סוף כותבת". הודיתי לו, אבל בעבע בי גם דחף להגן על עצמי, כרגיל. ״רק אזכיר שהמשימה היתה לכתוב וידוי, וזה מה שעשיתי". "כן, ברור", הוא מלמל.
כשהגיע הקיץ רונית ואני החלטנו להעביר את הסטודיו שלנו לחלל גדול יותר. רכשנו עוד ארבעה אובניים חשמליים, קילפנו ושייפנו את הקירות כך שאפשר יהיה לראות את הבטון החשוף, מעצבת הפנים שלנו קראה לזה "הבשר הקירי". גירדנו בקושי רב את הפרקט השחוק ומצאנו תחתיו מרצפות יפהפיות, כתומות־ירקרקות. בימים הראשונים יצא לי לשהות שם הרבה לבדי. רונית טסה עם בן זוגה ועם הילד לאיטליה. ישבתי על הרצפה ותהיתי מי ומה אוכל להיות, ביום שיקרה לי מה שעשוי לקרות. זה היה נעים ומופשט בדיוק כמו שזה נשמע. לא הצלחתי לחשוב במושגים מוצקים יותר. הכול נראה אפשרי ונוזלי במידה שווה.
בסוף המפגש האחרון של הסדנה ניגשתי לנדב. "אתה צריך לזוז או שיש לך רגע?" "יש לי איזה רגע". היססתי. "חשבתי שכבר עברנו את זה", הוא ריכך. "צודק", אמרתי ושאלתי אם ירצה לבקר מתישהו בסטודיו שלי. ״כן״, הוא ענה, "מחר״. ואכן, למחרת בצהריים כבר ישבנו על שני שרפרפים והכנתי לו קפה במכונת האספרסו. בחרתי עבורו את הקפסולה המוזהבת. "איזה יופי שיש לך מקום משלך", הוא אמר. "כן, כבר היה לנו מקום אחד, אבל עכשיו זה מרגיש אמיתי". וכמעט בלי הפוגה המשכתי: ״תגיד, אתה זוכר שהתפוצץ לי עט בפה?" "ברור. זה היה בתקופה של הפתקים, לא?"
עמדתי להתעלף. במקום לדבר נעמדתי, הרמתי את כוס המים מהרצפה, הנחתי אותה על הכיסא, שתיתי מעט, זזתי מצד לצד כאילו נרדמה לי הרגל, הורדתי את הכוס ושוב התיישבתי. "את יודעת שאחרי שיצאת מהכיתה ראומה התחילה לבכות? אני חושב שלא דיברנו על זה אף פעם. את יודעת מה היא אמרה לנו? 'ברור שמי שעשה את זה מלא באהבה. בואו ננסה לזכור את זה'". "וואו", אמרתי, "בבקשה תספר לי הכול. אני מרגישה כל כך לבד עם הזיכרון המשונה הזה". "הייתי בטוח שיעבירו אותך כיתה או שיעיפו אותך מהבית ספר, או לכל הפחות שידברו עם ההורים שלך. ממש הופתעתי שזה עבר כמו כלום". "וכולם הבינו מי כתב אותם?" שאלתי. "מי שהיה צריך להבין, הבין", נדב אמר, "אבל מה זה משנה עכשיו? עבר כל כך הרבה זמן. זה באמת עדיין מעסיק אותך?"
העיניים שלי הפכו לשתי טפטפות. "דיברת על זה פעם עם נורית?" שאלתי. "את כנראה לא זוכרת, אבל נורית הפסיקה לדבר איתי לא הרבה אחרי שהיא הפסיקה לדבר איתך, ובי"ב כל הכיתה כבר התפרקה לגמרי. "כולנו עשינו דברים מטופשים", נדב אמר, "מה היינו? ילדים. ומה רצינו? שמישהו יראה אותנו". "לא הרגשתי שזה מטופש, נדב. קיוויתי שיקרה משהו. לא יודעת מה", אמרתי. "יולי, זה היה דפוק. דפוק מאוד, אפילו. אבל את יודעת מה? לפחות היה מעניין לכמה שבועות, בלב המדבר". "עכשיו אתה סתם מגזים", אמרתי מבעד לנזלת. "בחיים לא אשכח את הפרצוף של גרשון", הוא אמר.
אחרי שהוא הלך, החלטתי לחנוך את המקום. הפשלתי שרוולים והכנתי מאפרה, כחימום, ואחר כך כד גדול. היה ברור לי שאחרי השרֵפה, זה יהיה אחד הכדים המושלמים והיפים שיצרתי אי פעם. או כך לפחות קיוויתי. בינתיים הרחוב הלך והחשיך. נעלתי את הסטודיו ויצאתי החוצה ולפתע גאתה בי איזו נחת מזהירה ומשוללת גבולות. האושר התפשט בתוכי כמו שטף דם, ואז הרחיב את התחושות ואת הרגשות שלי מעבר לגופי, והאנשים ברחוב נראו לי ראויים לכל חסד ונטולי כל אשם. רציתי לספר להם על השפה של אלכס ועל הבכי של ראומה ועל כל מה שקרה בסדנה של נדב, כולל צעיף המשי הרך והצבעוני של המבקרת הנחרצת שלי, ולמשוך אותם בידיים ולהביא אותם לסטודיו שלי כדי להראות להם את הכד. כל כך רציתי שהוא יהיה כבר אפוי, עגול ושלם, כדי שאוכל לרסק אותו לאלף חתיכות ולהושיט אותן במתנה.