מִיכָאֵל / מרים ילן־שטקליס
חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.
וְהוּא הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם
כִּי יָבוֹא אַחַר־הַצָּהֳרַיִם.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.
שִׂמְלָה לָבַשְׁתִּי יָפָה מְאֹד,
וְסִנָּר, בּוֹ רָקוּם אֶפְרוֹחַ וָרֹד.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.
וְהַבֻּבּוֹת כֻּלָּן לִישֹׁן הִשְׁכַּבְתִּי.
חָשַׁבְתִּי: שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה –
שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה –
אוֹתִי וְאֶת מִיכָאֵל.
וּבַחַלּוֹן יָשַׁבְתִּי,
וְהִקְשַׁבְתִּי,
וְחָשַׁבְתִּי –
מִיכָאֵל.
וּבַגְּזוּזְטְרָה עָמַדְתִּי,
וְלֶחָצֵר יָרַדְתִּי,
וְחָרַדְתִּי–
מִיכָאֵל.
וְהוּא לֹא בָּא.
וְהוּא לֹא בָּא,
מִיכָאֵל.
מָחָר אֵלֵךְ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶל הַגַּן,
וְאֵשֵׁב לִי, וְאֶבְכֶּה לִי כָּל הַזְּמַן.
מִיכָאֵל.
אני אדלג ברשותכם על ניתוח השיר (השובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אליי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול). העיקר גלוי לעין, כמו בביטוי האנגלי על הלב שמונח על השרוול, ואפשר להמשיך הלאה לאיור.[1]
"מיכאל" מאת מרים ילן־שטקליס, איור של דוד פולונסקי
דוד פולונסקי, מאייר שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות ישראלי, ולוכד במחי מרחב את "עלילת" הציפייה ואת תמציתה הרגשית.
מבחינת העלילה, האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל החצר, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר מזדחל לעברו), ומזקק בו בזמן גם את כוריאוגרפיית התקווה שאו־טו־טו והינה־הינה הוא כבר מתגלה מעבר לפינה.
אבל זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות, שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין תקווה לאכזבה, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ, על פס צר של ברזל. (לִימבּו,ֹ מן המילה הטווטונית limbus שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהינום בתאולוגיה הקתולית.)
ולא רק המרחב, גם כל הפרטים האחרים מדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית היצאתי־רק־לרגע, שמתארך אומנם ונמתח כמו הציפייה; התקיעות של המבט המקובע, המופנה אל משהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים כי – מי לא בא?), גם האפרוח שמאחורי הסורגים מביט בדריכות לאותו מקום; האבסורד של היאחזות במעקה מבלי לרדת במדרגות; הלאות של הראש המונח על כפות הידיים. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם, וארשת הפנים הנוגה והמשועממת שעוד נותר בה איזה רוך או טעם לוואי של תקווה.
האיור עומד: לא לבלוע ולא להקיא. השיר, לעומת זאת, מלא פעילות. ספרתי: שליש (!) ממילות השיר (עשרים וחמש מתוך שבעים וארבע) הן פעלים.[2] לשם השוואה דגמתי שניים משיריה הנודעים של ילן־שטקליס: "דני גיבור" ו"מעשה בילדה בודדה", שני שירים עצובים כדי לצמצם את ההטיה, ומצאתי שרק כחמישית מן המילים בשירים האלו הן פעלים. שליש זה הרבה יותר מדי, על אחת כמה וכמה בשיר שעיקרו מה שלא קורה, מי שלא בא.
כדי לסכם את השיר די בשני פעלים, הראשון והאחרון: "חיכיתי" ו"אבכה" – עבר ועתיד. כל הפעלים בשיר הם בזמן עבר או עתיד.[3] הגיבורה הקטנה מתרוצצת בין עבר לעתיד בתזזית עקרה, בזבזנית (בצרפתית יש ביטוי קולע – לדווש בתוך כרוב חמוץ). אין הווה בשיר כי ההווה מכאיב מדי, לוהט מדי, כמו הגחלים שמרקידות את הדוב, אי אפשר לשהות בו. "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ," נאמר בספר בראשית.
מרים ילן־שטקליס מותחת את הקו הישיר של הקינה[4] מקצה העבר אל קצה העתיד, ופולונסקי סוטה ממנו. הוא נחלץ לעזרתה של הגיבורה הקטנה ומציב אותה בתוך הווה מתמשך, פְּרֶזֶנְט קוֹנטִינְיוּס, זמן שלא קיים בעברית. וגם מנוחה דלה ומפוקפקת, יחפה על פס מתכת, בלב העינוי של הבין לבין – טובה מלא כלום.
[1] מתוך מרים ילן־שטקליס, "פרח נתתי לנורית", אייר, דוד פולונסקי, כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2005.
[2] וביתר פירוט, תשעה־עשר פעלים בזמן עבר: פעמיים חיכיתי; פעמיים בכיתי; חמש פעמים [לא] בא; לבשתי; השכבתי; פעמיים חשבתי (בבתים שונים); ישבתי; הקשבתי; עמדתי; ירדתי; חרדתי. ועוד שישה פעלים בזמן עתיד: יבוא; [שלא] תדענה; [שלא] תפרענה; אלך; אשב; אבכה.
[3] "אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישראל, אין בה 'הווה' אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד," קובע אחד העם במסה המבריקה שלו, "משה". העם היהודי, הוא אומר, מתנכר להווה המכזיב והמכעיס תמיד, וחי בין ההתרפקות על חזיונות העבר לבין געגוע לאחרית ימים אידיאלית שתתרחש אי אז בעתיד. ולפחות מבחינה דקדוקית – הוא צודק: ההווה, הקרוי גם בינוני, לא מתנהג כמו פועַל: הוא לא משתנה לפי הגוף כמו העבר והעתיד, יש לו רק זכר ונקבה, יחיד ורבים, כמו לשמות תואר ולשמות עצם, וכמותם הוא גם מקבל את ה"א הידיעה (למשל "סוכת דוד הנופלת" או "הנופלים" במערכות ישראל). ב"מיכאל" יש רק הווה אחד, בדמות האפרוח ה"רקום" על הסינר; כפועל הוא כמעט מחוק מרוב שהוא סביל ומוגמר ודומם, כל תנועה נוקזה ממנו.
[4] השיר כולו הוא קינה על מי שאיננו, ומחלת התבניות האנושה שלי, מין סורק פנימי לצורות דומות, מתריעה שהחריזה הדקדוקית, המעט ארכאית, של "שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה – / שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה – " מזכירה את "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה", "פֶּן תַּעֲלֹזְנָה" מקינת דוד על שאול ויהונתן. הגיבורה של ילן־שטקליס מנסה להסתיר את הפגישה הרומנטית מהבובות, כמו שדוד מנסה להסתיר את האסון מבנות האויב; "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים." ואולי גם אצל ילן־שטקליס מתעורר לו בדיעבד החשש מפני שמחה לאיד.