מוריס לביא | 10:22

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי. 

לפני מספר דקות עליתי לקרון הרכבת במחלקה הראשונה. בחרתי במסלול שחקרתי מראש: ברצלונה–סרגוסה. משך הנסיעה הוא שעתיים ושלושים ושתיים דקות. את חיי אסיים בשעה 10:22, לאחר שני־שליש מן הדרך.

למות תחת גלגלי הרכבת לא היתה הבחירה הראשונה. שקלתי כמה אפשרויות.

חניקה נראתה לי דרך יעילה ומהירה, אך עד מהרה פסלתי אותה על הסף. אני לא איש כפיים, אין לי כלי עבודה במגירות וגם לא חבלים. גם סולם או שרפרף אינם בנמצא. כתחליף, חשבתי תחילה להשתמש בעניבת בר־המצווה שלי שעדיין תלויה בארון. מעולם לא למדתי לענוב. העניבה נשארה מיותמת עם הליפוף המקורי שאבא קשר.

"תלמד, אין לדעת איך זה ישרת אותך בעתיד," נהג לומר בזמן שקשר ופרם עד שהעיגול השתחל בקלות מבעד לראשי. לפני העלייה לתורה בבית הכנסת בהמשך הרחוב, אבי העמיד אותי בפני המראה בחדר השינה שלו והתרברב, "עכשיו, אתה גבר."

מאז הראש שלי גדל וספק אם אוכל לתחוב את הגולגולת דרך הפתח הצר. מה גם שאם אבא היה מוצא אותי ככה עם העניבה הוא בטח היה נחנק בעצמו, מדמעות או מבושה. ויתרתי על הרעיון.

מבעד לחלון הרכבת החורף המקפיא צובע את האדמה באפור. אני תוחב את הידיים בכיסי המעיל למרות החמימות בקרון. כפרים ובתים עם גגות רעפים חולפים ביעף. ארובות נובחות עשן סמיך. שדות ומטעי זיתים מרצדים כמו סרט צילום העובר דרך מקרן. לפני דקות ספורות סיימתי את ארוחת הבוקר שהגישה לי דיילת לבושה חצאית אדומה, חיוך רחב על שפתיה. טעמתי מכריך עם קותלי חזיר וביצה מקושקשת. אחר כך שתיתי קפה שחור חזק. השעה 8:22. ספק אם הדיילת הייתה ממשיכה לחייך לו ידעה מה עומד להתרחש בעוד שעתיים.

 

טביעה בים נשמעה אפשרות די קוסמת. גם כל נושא מציאת גופתי על חוף הים לאחר המעשה הסעיר את דמיוני. חוקרי משטרה וצוות מד"א ינסו להתחקות אחר זהותי. האם הגופה שייכת להומלס שמאס בחייו ונכנס למעמקים? או שמא לאיש עסקים שאיבד את כל נכסיו בבורסה, לא יכול היה להביט בעיני אשתו וילדיו וצעד באומץ אל המצולות?

עם תחילת עונת הגשמים יצאתי לריצות בוקר קלות בחוף של קריית חיים. צעדתי בחול והבטתי בגלים הזועמים. טמנתי את הבהונות במים הקפואים, המשכתי פנימה עד גובה הברכיים. רעדתי. החזה העירום שלי נעשה מחוספס, כמו עור ברווז. אך אז חזרתי על עקבותיי והתעטפתי במגבת עם ציורים של ארנבות שקיבלתי מאימא.

נזכרתי. זוג צעיר ואוהב רץ אז בחוף, חלף על פניי כמו זוג הוליוודי, נעלם אל תוך האפור. באותו בוקר הייתי ממשיך הלאה אל המעמקים וטובע לולא בגד ים הספידו הקטן שכיסה את מערומיי. ברגע ההוא, כשהגלים התנפצו על אשכיי, דמיינתי את עצמי שרוע על מיטת ברזל בבית החולים רמב"ם, ריאותיי מלאות מים. אור בוהק צורב אותי. חוקר מקרי המוות גוחן מעליי עם האסיסטנטית שלו, מביט בזין הפצפון והקפוא שלי ומתגלגל מצחוק, "נו, אין פלא שרצה למות."

9:32

הרכבת מחליקה חרישית על המסילה. המיצג הדיגיטלי בקצה הקרון מורה על מהירות מסחררת של 289 קמ"ש. מולי יושבות שתי נזירות לבושות לבן, לראשן מצנפות לבנות. על החזה שלהן תלויים צלבים גדולים, לרגליהן שקיות עמוסות. הלחיים שלהן אדומות, ידיהן שלובות על הכרס כאילו לשמור על הארוחה שזה עתה סיימו. אחת מהן לוטשת בי עיניים, לוחשת באוזן חברתה. אני מחייך, מנסה לחבר משפט אחד או שניים בספרדית. שתיהן חושפות את שיניהן הצחורות, מנסות לקדם שיחת נימוסין.

"אני עומד להרוג את עצמי," אני אומר בעברית. 

שתיהן מטלטלות את הראש.

"אנחנו לא מדברות עברית," אחת מהן עונה בספרדית. 

אני מחייך. איך ידעו שאני דובר עברית? אולי קראו מן הברית הישנה במנזר? או שמדי שבוע הן נתקלות בישראלים שרוצים לשים קץ לכול?

אני עוצם את עיניי. תליתי אז את בגד הים הקטן שלי על חבל דק במרפסת ופיללתי לשמש חורפית. שקלתי לקפוץ מהמרפסת בקומה הרביעית בקריית חיים. לפני חודש טיפסתי על המסילות והעמדתי פנים שאני מתקן שלב שבור בתריס. לא רציתי לעורר את חשדם של השכנים, שגם ככה חשבו אותי למוזר. מלבד "בוקר טוב" ו"שבת שלום" הם לא הרבו לדבר איתי.

הסטתי את תריס ההזזה והבטתי מטה. בתחילה פחד גבהים אחז בי. מעקה הברזל הרעוע נצמד לירכיי, העוגן היחידי שבלם אותי מליפול. ממרום הקומה הבחנתי כמה השכונה מכוערת: ים של דודי שמש על גגות הבניינים הסמוכים, צלחות לוויין חלודות של יס, מנועי מזגנים וצינורות מטפטפים. למטה גלש זבל מפחי האשפה. חתולים נלחמו על עצמות דגים, יללותיהם נשמעו עד אוזניי. לרגע עמדתי בין שמיים לארץ, משתוקק לגמור עם כל הכיעור הזה. פיק ברכיים כופף אותי. אחזתי במעקה בידיים רועדות. לא פחדתי לקפוץ, כן פחדתי מתרחיש היום שאחרי. עם המזל שלי, בטח הייתי מתרסק על המדרכה, שרוע על הקרקע עם עמוד שדרה מרוסק, אך עדיין חי. אינספור ביקורים בביטוח לאומי יעניקו לי 100% נכות, אך מה הלאה? איך אוכל לטפס במדרגות הבניין שקיבל עשרות קנסות מהעירייה? כיסא הגלגלים מיד שרה לא יעבור בפתח החדרים הקטנים. את התחת אצטרך לנגב במגבונים לחים. אהיה חייב לקנות מתנות למטפלת הפיליפינית שלי כדי שלא תברח.

מערכת הכריזה ברכבת מודיעה על מזג האוויר הצפוי בסרגוסה, תחילה בספרדית ואז באנגלית. אימא נהגה לשיר לי בילדותי את השיר "ברד ירד בדרום ספרד הערב", אבל הרכבת הזו שועטת דווקא צפונה, אל התחנה האחרונה עבורי.

לאחר שפסלתי מוות בחניקה, בטביעה ובקפיצה מהמרפסת נסעתי לסבא בזכרון יעקב. חודשים לא ביקרתי אותו. סבא סובל מדמנציה מתקדמת. אימא מבקרת אותו מדי פעם, מביאה לו עוגיות שמזכירות לו את נעוריו בבודפשט. היא מספרת שניצוץ מבליח בעיניו בזמן שהוא לועס אותן, ומייד אחר כך אפלה מוחלטת. דפקתי בדלת, וכשנפתחה הזכרתי למטפלת ההודית שלו ששוחחנו הבוקר וסיכמנו שאגיע לביקור.

בפינת האוכל לגמתי מהתה ההודי שהכינה לי, רווי בהל, קינמון, ציפורן ופלפל. 

"למה באת?" שאלה בזמן שבחשה במרק עדשים חריף על הכיריים במטבח.

"התגעגעתי," אמרתי. התחלתי לדמוע, לא יודע אם מהבצל המטוגן או מהזיכרונות עם סבא, שהיה לי לאבא יותר מאבא.

כיסיתי את סבא בשמיכה בזמן שבהה בטלוויזיה, וכשהחל לנמנם נכנסתי כגנב אל חדר השינה שלו. באחת המגירות מצאתי את מה שחיפשתי: אקדח ישן עטוף בקטיפה שחורה. סגרתי את הדלת והתיישבתי על המיטה, שוקע במזרן הרך. 

בבית הבליעה נותרו שישה כדורים שסבא הטעין לפני עשרות שנים למקרה שהנאצים יתקיפו את זכרון. ליפפתי את האצבע סביב ההדק וכיוונתי את האקדח אל מנורת הלילה שעל השידה. בשירות הסדיר צה"ל לא אהב אותי. הצהרתי שאני פציפיסט בפני המפקד שלי. פסיכולוגים בחנו אותי. הובאתי בפני שופט צבאי שריתק אותי לבסיס למשך שבועות. אימא ואבא לא באו לבקר הרבה, התביישו בבנם. המשכתי לסרב לשאת נשק ונשפטתי למאסר. בסוף הצבא מאס בי. שחררו אותי כדי שלא אעשה רעש ברשתות החברתיות. אימא ואבא שברו תוכנית חיסכון, לא שכחו להזכיר ששילמו קנסות על פדיון מוקדם, ועזרו לי עם דמי שכירות לדירה מעופשת במרחק חצי שעה מביתם, שיהיו רחוקים מספיק מ"בוגד המדינה".

סובבתי את הצילינדר של האקדח במומחיות שאין לי. המטפלת ההודית אמרה משהו מעבר לדלת הנעולה. "כן, אצטרף לצהריים עם סבא," אמרתי והזדקפתי במיטה. תחבתי את קנה האקדח לתוך הפה ומשכתי את הפטיש באגודל. עצמתי עיניים וספרתי לאחור. התחלתי לגהק. פקחתי עיניים. הקנה הצינורי בתוך פי, טעמו מתכת, דמה לאיבר זקוף ועבה. שלפתי את הקנה החוצה בגועל. רצועות של ריר נזלו על מכנסיי. 

"המרק מוכן, סבא רעב."

קמתי על רגליי, עטפתי את האקדח בקטיפה וטמנתי אותו בחזרה במגירת הנעליים. ריח סוליות העור תקף את נחיריי, הזכיר לי את הימים שצעדנו בשדות של זכרון המשקיפות על בריכות הדגים הסמוכות לים. 

ישבתי לצד סבא, קשרתי סינר סביב צווארו והאכלתי אותו מהנזיד. 

"אם הם יתקיפו, תגן על המדינה שלנו, נכון?… אֶהה…" הוא אמר, מנסה לזכור את שמי.

"אגן ועוד איך אגן," הרגעתי אותו.

לחלוחית כיסתה את עיניו בזמן שליטף אותי ביד עבה.

חזרתי באוטובוס לקריית חיים. לא יכולתי למות באותו יום. 

השדים רדפו אותי בימים שאחרי. בלילות לא ישנתי. בשעות היום, בעבודה שאימא סידרה לי כזבן בחנות רהיטים במרכז הכרמל, נרדמתי על הספות שהייתי אמור למכור.

פוטרתי.

"איך אוכל להסתכל לעליזה בפרצוף?" אימי נזפה בי בטלפון. "היא עשתה לי טובה ותראה איך החזרת לה."

"טוב שסבא לא יודע מה עלה בגורל הנכד שלו," הצטרף אבא לחגיגה.

גמרתי בליבי לסיים את הכול עוד באותו היום. התלבשתי, דילגתי במדרגות המובילות לכניסה המסריחה ומשם לקחתי אוטובוס לעתלית, לתחנה האחרונה של רכבת העמק. 

בתחילה רציתי למות ברכבת העמק, אותה רכבת עתיקה מהמאה הקודמת, שמתה וקמה לתחייה כמו עוף החול, שבה לגדולתה בעשור האחרון. בכרטיס הרב־קו שלי נותרו 34 שקלים, מספיק לנסיעה אחת מעתלית לבית שאן. תכננתי לקפוץ מהחלון בתחנת מרכז השמונה, אבל אז דמיינתי רכבת משא חורקת במסלול הנגדי מירדן לנמל חיפה. בזמן שאקפוץ אל המסילה נהג הקטר יפגע בי, יעיף אותי השמיימה. משם גופי יוטח אל קיר התחנה, יידבק אליו, ואז יזלוג מטה כמו דמות מסרטים מצוירים של דיסני. בעיתונים ידווחו על "תאונה" או "התאבדות", עיתונאי סקרן יחשוף את מיני ואת גילי, יפרסם נתונים על מקרי התאבדות בשכבת הגיל שלי ויצביע על המצב בארץ כסיבה עיקרית. קורא אחד יגיב בלשון: "טוב שמת, המניאק. שיתק את הצפון לארבע שעות. בגללו פספסתי ריאיון למשרת הייטק במרכז". קורא אחר יכתוב שמדובר ב"ערבוש מסריח שהחליט להתאבד ועל הדרך לעשות פיגוע". מי צריך תגובות שליליות כאלה? אי אפשר למות בנימה חיובית יותר? 

כאן בספרד אוכל למות באלמוניות מבורכת ובמצפון שקט, ברכבת אירופית, אלגנטית, עם מושבים נוחים, תאורה מחמיאה ובלי רעש של טלפונים וגרירה של אופניים חשמליים. עוד כמה דקות אשים קץ לכול בארץ ניכר. אך זוהי גם ארץ מוכרת. ארבע מאות שנה לפני שסבא הגיע לבודפשט נטעה משפחתי את שורשיה בחבל סרגוסה. משם בני המשפחה התפזרו ברחבי אירופה, אמריקה הדרומית, צפון אפריקה וישראל.

"כרטיסים, כרטיסים."

זו הפעם השנייה שבודקים אם הנוסעים שילמו. שמעתי שבספרד המצב לא משהו. לא יודע אם ה־24 אירו ששילמתי יצילו להם את הכלכלה. אני תוחב את היד לכיס המעיל ומראה לכרטיסן את הכרטיס שהדפסתי במלון אתמול. הוא מעביר סורק על הנייר, קורא את הברקוד, בוחן אותי ואומר משהו לנזירות. הן צוחקות. "סי, טרה סנטה," אחת אומרת בחצי לגלוג. כן, אני רוצה לומר להן, באתי מ"ארץ הקודש", אך אני מביט בשעון — בעוד ארבע דקות העולם שלכן עומד להתהפך. גם ישו לא יעזור לכן.

הכרטיסן עובר לנוסעים אחרים בקרון. אותה דיילת עם מדים אדומים מופיעה שוב, הפעם עם עגלת מזנון על גלגלים. היא מציעה לי משקה קר או חם וגם פריטטה עשויה תפוחי אדמה וביצים. 

לוע שחור בולע את הרכבת. נכנסנו למנהרה. האורות בקרון נעשים בוהקים. צללים מרצדים על פני הנוסעים. רעש הגלגלים מעצים. הקטר צורח. תינוק בוכה. מזוודה נופלת מן המדף. הנזירות אוחזות את הצלבים הגדולים העשויים כסף. אני קם ממושבי, נוגס בפריטטה, מנגב את פי במפית הראויה למחלקה ראשונה. 

10:21

בעוד פחות מדקה אחזור אל המקורות. אני ניגש בנונשלנטיות אל החלון הגדול שממול. את שיעורי הבית עשיתי. בעוד ארבעים שניות, בתוך המנהרה, תעבור ממול רכבת מן החדישות ביותר, במהירות של 315 קמ"ש. זהו הזמן לקפוץ אל הנודע והבלתי נודע. אני תולש את פטיש הפלדה האדום ממתקן החירום. הכרטיסן קורא לעברי בספרדית ובאנגלית. אני מתעלם. הנזירות קמות בתדהמה, נתקלות בשקיות שלרגליהן. 

"סנטו קריסטו," הן זועקות.

אני רץ לעבר חלון המילוט, פטיש הפלדה בידי. אני הולם בזכוכית. הדיילת באדום דוחפת לעברי את עגלת המזנון במטרה להפיל אותי. העגלה פוגעת בידית אחד המושבים. פחיות קולה עפות לכל עבר. אני הולם שוב בזכוכית. היא מסרבת להישבר. יתר הנוסעים קמים ורצים לעברי, מועדים ורומסים את הכרטיסן. אני מניף את הפטיש לאחור כדי למקסם את עוצמת החבטה. אני הולם. הזכוכית מתנפצת לרסיסים. רוח זועפת פולשת לקרון. השיער שלי מתבדר. אני אוחז בדופן הקרון, מביט הצידה. המצנפות הלבנות של הנזירות עפות לכל עבר כמו בלונים ששוחרר מהם האוויר. הרוח נעשית אלימה, בוחשת בנוסעים כמו מערבל בטון. הרכבת דוהרת. אחת מהנזירות נשאבת אל הפתח השחור. הפלג העליון של גופה נעלם במנהרה. אני מזנק לעברה, אוחז בכפות רגליה. צפירה צורמת בוקעת מתוך המנהרה. פנסי הרכבת ממול שופכים אור לבן על השחור. 

11 שניות. 

אני לופת את קרסוליה של הנזירה ומושך אותה פנימה. היא מתמוטטת על רצפת השטיח ונאנקת. הצלב על חזהּ נעלם. הנזירה השנייה מתפללת בקול. הכרטיסן זוחל לעברי על ארבע, פרצופו מבועת.

"לא הגעתי עד ספרד כדי לחיות," אני צועק.

4 שניות.

אני מטפס דרך פתח החלון, רגל אחת כבר בחוץ. ידיי זבות דם.

"עצור!"

הכרטיסן צועק לעברי בספרדית. "עצור!"

עוד שנייה או שתיים ואני בנקודת אל־חזור.

הרכבת נבלמת בחריקת בלמים. גיצי אש ניתזים מן המסילה הלוהטת. גופי נזרק בחזרה אל פנים הקרון. ראשי נחבל באחד המושבים. דם ניגר על חולצתי. תיקים, סלים, מזוודות ונוסעים מתגלגלים קדימה. אני נועץ מבט בכרטיסן. ידו עדיין אוחזת במעצור החירום, עיניו פעורות, לסתו שמוטה.

הרכבת ממול חולפת כקליע, שוטפת את הקרון באור חיוור. הדיילת באדום מטפסת על ערמות תיקים וכשהיא רואה את ידיי האדומות ואת החתך האדום במצחי היא מייבבת חרישית. הנזירות, שערן פרוע, צולבות את עצמן וממלמלות. 

עלטה עוטפת מחדש את המנהרה. הרוח נמוגה.

אני קם בכבדות. אף אחד לא עוצר בעדי. אני משליך את כרטיס הנסיעה על הרצפה ומטפס דרך מה שהיה פעם חלון ברכבת ספרדית אלגנטית. אני קופץ. רגליי נוחתות על המסילה. אוויר קר ולח אופף אותי. נורות אדומות מהבהבות על קירות קמורים. צפירות עולות ויורדות של כבאי אש או עזרה ראשונה נשמעות מרחוק. אני צועד בחשֵׁכה לעבר אור יום בקצה המנהרה, מדדה ומדלג על אדני הרכבת אל סרגוסה, אל שורשיי.