זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין ערמות מאובקות של ליטוגרפיות והדפסים. ״חשבתי שאולי תאהבי,״ הוא אמר, ״זה קולביאנסקי.״
לא היה לי מושג מה זה קולביאנסקי. לקחתי את הציור המאובק וסובבתי אותו ימינה ושמאלה כדי לתפוס את האור. "מהאוסף של סבא?" שאלתי.
"כן," הוא חייך אליי חיוך עצוב. האוסף של סבא היה תמיד נוכחות פיזית משמעותית בחייו, דוחק את האוויר החוצה מכל חדר שבו נתלה.
זה היה ציור בצבעי גיר, של ים. הגוונים לא היו חזקים, יותר השמש של מונק מהשמש של ואן גוך, והים סער. ציור קטן, לא ממוסגר, לא אהוב, שחיכה עשורים דחוק באחורי אחת מהתיקיות הישנות שבהן החזיקו את האוסף של סבא. אחד שלא טרחו אפילו לשמר, צנוע במידותיו, בגווניו, אפילו בעלות הצבעים שבהם השתמשו ליצירתו. אהבתי אותו מייד.
״קולביאנסקי לא צייר הרבה ים,״ אבא אמר, מביט בי מעל משקפיו העבים. ״שאר הציורים שלו שהיו אצל סבא הם כל מיני עצים ועלים ועגלות עם סוסים. דברים יותר… צבעוניים. דברים שזזים.״
״ים הוא דבר שזז,״ אמרתי לו, ״עצים עומדים במקום.״
״העלים שלהם זזים ברוח,״ הוא תיקן אותי.
״גם הגלים.״ אבל לא התווכחנו על זה, אני ואבא לא רבים לעולם. לקחתי את הציור, סידרתי לו מסגרת, תליתי בסלון.
כשסבא היה בחיים, היינו הולכים לבקר אותו בשבתות, רק אבא ואני. יותר מזה סבא לא יכול היה להכיל, כאילו כמות גדולה מדי של אנשים עשויה היתה לנפץ את הקונכייה שיצר לעצמו בדירתו האפורה באחד הרחובות הקטנים של תל אביב. אני זוכרת במעומעם חדר גדול, דמוי מערה, שהקולות שלנו חזרו בו אלינו כהדים. הקירות היו מכוסים בציורים כמו שכבה עבה של טחב, הם גדלו אורגנית על הקירות כמו קנוקנות של צמח כלשהו, וסבא, זקן, עייף, בוער, עמוק בתוך היכל הציורים שלו, היה מציץ אלינו החוצה כאילו היינו מרוחקים עשרות קילומטרים ולא סנטימטרים בודדים.
אבא היה מנסה לשדל אותו להשתתף בשיחות, מספר על העבודה, על הילדה, מנסה למשוך אותו החוצה, אל העולם. אבל סבא היה בוהה בקירות, מחשבותיו רחוקות. גם אני הייתי מנסה לדבר, ללא הצלחה, לספר קצת על עצמי, אבל מבטי התשובה שלו היו ריקים מעניין. מדי פעם סבא היה מצביע על ציור ופותח בהרצאה מלומדת. בניגוד אלינו, האנשים הפשוטים, סבא ידע הכול, הכיר כל צייר וכל יצירה לפרטי פרטים. הוא דיבר על אומנים ותיקים כאילו היו חברים, על הנדלר, עובדיהו, קולביאנסקי. בעבורם קולו נצבע באלפי גוונים של תשוקה. מהחלון שמולי נשקף הים, רחוק, רגוע. הייתי מעדיפה ללכת לים בשבת ולא להישאר בדירה הקרה הזו. אבל עכשיו, כמו לסבא, היה לי ציור אחד של קולביאנסקי על הקיר.
הציור לא משך תשומת לב. זה לא הטריד אותי. הייתי מביטה בו הרבה. ציור פשוט מבחינות רבות: למעלה פיסת שמיים בהירה, למטה צל צילו של חוף ירקרק, ובמרכז רכסי גלים, נעים, פועמים. בלילות יכולתי לשמוע את הדף הגלים הנשברים על החוף.
חודש אחר כך נתקלתי בציור אחר שלו, תלוי בחלון הראווה של גלריה בדיזנגוף. לא שהייתי רוצה להציג את עצמי כאחת שפוקדת גלריות באופן קבוע. אני לא הטיפוס. שנים של נסיעה באוטובוסים ועבודה במעבדות ייבשו במקצת את רפרטואר הביגוד שלי: אני חיה בנעליים נוחות ובמכנסיים רחבים, אין שום דבר מעורר התרגשות בבגדיי או בתכשיטיי ולשערי צבע טבעי. בהתאם לכך אני לא מעיזה להיכנס לגלריות, שם אבלוט על רקע האנשים המעניינים כדרור בית בכלוב התוכים. אני מסתפקת בחלונות ראווה. אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי.
איש רזה מאוד בבגד שחור ושרשרת אבני קורל ענקית עט עליי מאחורי שולחן ממורק. לחרדתי, תלתל אחד משערו נצבע בכחול קובלט. ״אפשר לעזור?״
לעיתים נדירות רציתי למשוך תשומת לב ממישהו, בטח שלא מאדם כל כך אקסטרווגנטי, אבל כשאין ברירה… ״התמונה,״ לחשתי לו, לא בכוונה.
״הקולביאנסקי?״ הוא מיהר להגיד.
הנהנתי בחולשה.
הוא גרר אותי בתנועת ידיים רחבה אל החלון ושלף את הציור. זהו, אמרתי לעצמי, אדם שמסוגל למשוך את כל תשומת הלב של העולם בתנועה וחצי. תיעבתי אותו מייד.
״ישי קולביאנסקי,״ הוא הסביר לי, קולו רומז שהוא יודע ואני בבירור לא. ״אומן ליטאי־ישראלי. נולד ליד קובנה ולמד אומנות בוִילנה ואז בפריז. במלחמת העולם הראשונה נפל בשבי הגרמני ושהה בעיר מוסט בחבל בוהמיה. עלה לישראל בשנות השלושים, הקים בית ספר לאומנות…״ הוא השתעמם תוך כדי דיבור אבל הרגיש צורך ללמד אותי. תליתי בו עיניים סבלניות. ״זכה בפרס דיזנגוף," הוא חייך והחווה בתנועה רחבה על הרחוב שבו אנחנו עומדים.
חייכתי אליו בתגובה. ״כמה?״
את התמונה תליתי ליד אחותה. זו קצת גדולה, סוערת יותר. הים קורא בה למי שמקשיב לו בין הגלים, ביניהם דמויות של אנשים, לאיש מהם אין פנים. בלילות שתיהן שוחות לי על הקיר, שירת הסירנה שלהן נישאת בחשכה.
אחרי זה לא יכולתי לעצור. נרשמתי לאתרי מכירות פומביות. הזמנתי קטלוגים. התחלתי ללכת לאורך דיזנגוף פעם בשבוע, לא מעיזה להישיר מבט אל מוכרים שהחלו מזהים את פניי. לא חשתי עוד צורך לקנות בגדים, לאכול בחוץ. כל שקל שהיה לי אספתי כדי לרכוש לי עוד תמונות. מעבר לרחוב, בפניות, היה אפשר להציץ בים של תל אביב, זה שאת דמותו חיפשתי. לשם לא ירדתי לעולם.
אצל אבא עשיתי בלגן. הורדתי את התיקיות הישנות ממקומן בבוידם וערמתי אותן בערמה גבוהה ולא יציבה על הרצפה. אחר פרקתי אותן מסודותיהן. באחת התיקיות מצאתי לבסוף, אחרי יום של חיטוט, גרסה קטנטונת מתפוררת ודהויה של שחיין יחיד הנעלם לאיטו מול בוהק העולם, לא יותר מצל של דמות בכובע ים כתום. מסגרתי גם אותה והוספתי לקיר. בלילות הדמויות דיברו ביניהן, לָנצח בדרכן אל תוך המים, לעולם לא מעיזות לחדור לעמקי הים.
באחת הגלריות אמר לי איש, לבוש בחולצה עם הדפס צמחי פרא של קוסאמה, שלמיטב ידיעתו אין ציורי ים של קולביאנסקי, פרט לזה שהוא מכר לי. חייכתי אליו כממתיקת סוד – ברור שאין, כולם אצלי.
על היבריס נענשים, כנראה. זה היה רק עניין של זמן. אחרי חודשים של רוגע מעל המיית הגלים המצוירים שלי, בעודי הופכת דפים בקטלוג שנשלח אליי כנראה בטעות, נתקלתי בו – ציור של ים. אצבעי קפאה עליו, לא הייתי צריכה לבדוק את החתימה. בין הדפים גרגר אליי הים שלי, ועומקיו הסודיים, העמומים, רחשו מאחורי גליו.
חשבתי שאספתי את כולם. והינה – בושתי לעיני כול. ציור שלא ידעתי על קיומו, אורב לי על הדף.
הרמתי מבט לקיר המים שלי, חומת הגלים המתנפצים, הלוחשים. הייתי צריכה לדעת, ביניהם היה מקום, חלל ריק, רווח. איך פספסתי את הרִיק? איך לא חשתי בכך שמשהו חסר? אוסף הגלים שלי חיכה לנתח החסר בבשרם, לאחיהם האובד. אני הכזבתי אותם, התנמנמתי מול געשם ושכחתי את המצולות.
את שארית החודש עד לתאריך המכירה העברתי באי שקט. פסעתי בימים תחת קיר הים שלי הלוך וחזור כמִשברים ההולכים ושבים, תכננתי תוכניות, חישבתי חישובים. נפשי סערה בלילות ללא שינה על רקע הנהי של תמונותיי, עיניי עקבו אחרי הצללים הנעים על התקרה.
ביום המכירה העזתי ובאתי לגלריה. לקחתי מספר למכירה הפומבית ושקלתי היכן לשבת. המקום שרציתי היה מאחור, בקרן זווית, חבויה היטב, אבל פחדתי שלא יִראו משם את השלט שלי. בלב כבד נדחקתי אל השורה השלישית, תחת אורם חסר הרחמים של נורות הפלורוסנט שעבר זמנן. כשנדחקתי לאורך השורה הרגשתי את תנועת האנשים סביבי, כמו משה קטנטן חציתי את שורותיהם, חיוורת ופשוטה למול רבגוניותם. למזלי הציור שלי היה אחד מהראשונים. לא איאלץ להישזף תחת עיניהם לאורך זמן.
המחיר ההתחלתי היה עשרה דולרים. הרמתי את ידי ללא מחשבה. מייד הופיע שלט ללא גוף משורה אחרת וחטף את הבכורה. רועדת מאדרנלין הרמתי שוב והצעתי עשרים. המתחרה שלי הציע שלושים.
מעל במתו הכרוז הביט בי לראשונה. קולביאנסקי, כך הבנתי מהמלמול שמסביבי, לא עורר לרוב יצרים עזים במכירות. לא הייתי בטוחה כמה בכלל אני יכולה להרשות לעצמי להוציא, אבל זה לא היה רלבנטי, לא באמת, לא עכשיו. אודם עלה בלחיי, קמלתי תחת מבטו המופתע של הכרוז. ביד רועדת הרמתי את השלט והצעתי ארבעים. הפעם לא מיהר המתחרה להרים את ידו.
הכרוז התחיל לדבר מהר, מנסה להלהיב אותנו. ״קולביאנסקי הוא אמן רב־פנים, אישיותו מורכבת מפנים שונות ומגוונות. הוא נחשב לווירטואוז של צבע ושל ביטוי המביע את עצמו בדרכים שונות. מעטים העריכו אותו כראוי – והינה לפנינו ציור ייחודי, יחיד במינו אפילו, של נוף ים של קולביאנסקי.״
והינה שוב הופיע השלט השני. בטני געשה מזעם ומחרדה כשהרמתי שוב יד. הִכיתי עמוק יותר לתוך חסכונותיי, ברעד אך ללא בושה. כך היטלטלנו מצד לצד על פני האולם, הולכים ושבים כל אחד בסערתו הפנימית הוא. שמיעתי התעמעמה מעל קול הדם הפועם בעורקיי, כאילו הצמדתי קונכייה לאוזן ואני שומעת בה את דמי שלי כהד גליו של ים רחוק. אבל לא ויתרתי. לא עכשיו.
בסוף הצלחתי. הפטיש ירד בנקישה על הדוכן. ברגליים רועדות נעמדתי. הכרוז קרא בקול את המספר שלי בזמן שניסיתי לצאת במהירות מהשורה.
״מכיר?״ שאל איש בזקן מעוצב־בקפידה את שכנו לשורה, בזמן שכשלתי מעל כפות רגליו.
״הו, כן,״ ענה לו הגבר עם התלתל הכחול, ״זו אספנית של קולביאנסקי.״ לקחתי את הציור והצמדתי אותו לגופי כאילו היה ילד. בִּקהל האנשים המגוונים נראיתי כנטע זר, מוזר. בשקט חמקתי החוצה ואוצרי בידיי.
כשהגעתי הביתה תליתי אותו מייד ברווח שחיכה לו על הקיר. ברכיי רעדו ועייפות נוראה השתלטה עליי, עכשיו כשלא נותר חלל לבן שיאיים. הקיר היה מושלם, כחול, גדול, הומה. מולי ראיתי את הים סוער, רכסיו עולים ומתרסקים מטה, שיאיו ללא גבול, מצולותיו ללא תחתית. עצמתי את עיניי ונתתי לרעש הגלים להטביע אותי, לגרור אותי מטה למעין שלווה. הייתי ספונה לבטח בחדרי, מוגנת על ידי הקירות הסוגרים עליי, אבל בתוכי כבר ידעתי שתחושת השובע היא בת חלוף.