אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את שואלת. עכשיו לא זמן טוב? עכשיו ההקדם האפשרי. וכמה לעג נוטף קולך, טיפות שעווה רותחת ניתכות כאילו באקראי, אך את דווקא נמסה בדיוק אל תוך הסדקים שלי. סותמת את חורי הייאוש, מכבה את האש הבוערת בנקבוביות ההרס. את לא לוקחת אותי ברצינות, ואני נשבע לך שאני צריך. ויכול גם; מסוגל. אני מסוגל לצאת עכשיו מהדלת הזאת, בטריקה. לקפל את עצמי; להתעגל, ולהתכדרר מטה את כל המדרגות. אחת אחת, בלי פנים ובלי צעקות. בשקט גמור אני יכול להתענג על כל דקירה של כאב גופי שכזה; ארצי. רק כשאגיע מטה לתחתית הגרם, מנופץ ושבור, יחזור אליי הדיבור. ואז אני אצעק כפי שלא שמעת אותי מעולם. אקמר את הגב כמו חתול פצוע, מרוח על הכביש, רגע לפני שמגיעה עוד מכונית ומשטחת אותו לגמרי. גומרת את העבודה. ועכשיו הוא רק דף נייר דקיק. אין קול ואין דם ואין בכלל אברים פנימיים; הנפח התאדה.
פעם נוספת הדיבור עוזב אותי. ברגע הזה, מותש, מתבוסס בבכי ובדם, אני מוזג לי כוס גדולה של כל הסבל שיש בעולם ושותה בלגימה אחת. מתמזג עם העולם המחורר הנבוב הזה. ואם כוס התרעלה הזאת לא תהיה ההקדם האפשרי שלי, אז אני לא יודע מה עוד יכול להיות.
ההקדם האפשרי. אפשרי שיהיה קודם או קודם שיהיה אפשרי? פשוט מאוד, לשכוח את העתיד. בשביל פעם כבר אין אפשרות כזאת. האופציה לנקיות אבודה. נעלמה מארגז הכלים שלי. לעולם לא אשאר עוד טהור וזך כל כולי; בגוף ובנפש. במקום זאת אני מתאמץ לא ממש להיות בכל הדברים הבאים שיבואו עליי. מקדים רפואה למכה, הורג את עצמי. הגוף שבור, נגמר לי. נותרה לשון בלבד, טועמת בוץ יבש שנשר מעקבות נעליים. ומעט מהעיניים נותר. הירגעי, אני אוכל תמיד לראות אותך. אך כעת, שכוב על רצפת חדר המדרגות, רגע קודם שהכול כבה, הדבר היחיד שממלא את שדה הראייה שלי הוא ארונות החשמל. מרובעים לבנים סגורים בכל פינה עכשיו מעל הראש הנפוח שלי. אתה הזיה. את מנענעת לי בראש, ומגלגלת עיניים. אז היה. למי אכפת? כל דיבור אפשר להסביר. נשלוף מארגז הכלים את המברג המתאים בדיוק, סיבוב קטן, תיקון; והופ כמו חדש.
אני מתגלגל על הצד, מתנשף בכאב. נועדנו לכישלון. את כבר הצלע השבורה שבי. זה מה שקורה כשמתכדררים במדרגות; אחת שתיים שלוש, מידרדרים. ובזמן שהמברג המתאים בדיוק הקסום שלך מהדק אותי טוב־טוב איפה שצריך, שאר הברגים מתרופפים. המכניקה העדינה שלי יוצאת משליטה, ואנחנו מאבדים אחיזה. במספריים כסופים קטנים, את גוזרת את חבל הטבור שלנו, מצד לצד. צריך קצת חופש, את אומרת. וגם כל אחד צריך לדעת להיות הוא עצמו. ובאותה נשימה, כורכת לנו חבל חנק מצוואר לצוואר. אי אפשר ככה יותר, אני מתחנן בפנייך; השלימי עם חוסר הפשר שלנו, עם כל הרפש המתגולל פה על המדרגות. יותר נזק מתועלת. את, צלע שבורה. מתחככת באיברים הפנימיים, מנסרת דרך החוצה, הופכת את העור.
את מתכופפת, גוררת אותי. מניעה את קליפת גופי מצד לצד. מתחילה במשיכת ברכיים, זוקפת גב, מיישרת עורף. היימליך; את מרוקנת את האוויר, מוציאה את הרוח מהמפרשים. פותחת. איזה סירחון. בתוך ארון החשמל המון עובש וגם יונה מתה, וחוטים. חוטים דקיקים, אדומים וירוקים, מושכים את החשמל מבטן האדמה. והחוטים הם אותם החוטים, מחוברים, מסובכים בפקעת אינסופית של מתכת ופלסטיק. מטפסים אל ראשי עמודים; מתח גבוה סכנת מוות. ובשנייה נארקים, נעלמים בצניחה חופשית. את נואשת לעצור אותם ברגע האחרון, שנייה לפני שהחשמל הזה חומק מבין האצבעות. הפקעת החשמלית, את אומרת, היא מה שמקשר בין כל האנשים שבעולם. אמפתיה; מכת ברק יוצאת ממני ואלייך ממך ואליי. שום כלום. זאת סתם הצגה. במקום להתיר את הפקעת בואי ופשוט נשרוף אותה. שתלך לעזאזל. את לא מסכימה. יש לך תפקיד למלא, את המניעה שלי. והפעם דווקא את ללא מילים, מתעקשת לנסות ולתקן שוב, לחבר את החוטים בסדר הנכון. ולפתע נהפכת; ובלי שום הכנה מראש, את שולפת את מברג הקסם שלך, ותוקעת אותו ישר לתוך השלטר הראשי.
מתחשמלת. רטטים משתקים לך את כל הגוף. מזגזגים בך מקצה המברג ועד לעורק הראשי. רציתי לצעוק לך, לא! אל תעשי את זה! נשבע. דווקא עכשיו הקול חזר אליי. אך שוב, מנוף ההרס שלי קלקל הכול, משחית כל חלקה טובה. ושתקתי. כולם יודעים שאסור להתעסק בי ככה בחוטים החשופים. ורק את, ניתוח לב פתוח עם מסור חשמלי. אז נטשתי עמדה. כי במשחקי הגומלין המוטרפים שלנו, את המניעה שלי ואני המניא שלך. עכשיו מחובתי להציל את מה שאפשר. לגרד את השקרים היפים שאני מהרצפה, ולהניח לך חוסם עורקים.
ובכל זאת, תופעות לוואי; רטטים משתקים לך את כל הגוף, ובמקביל מעוררים אותך. במכת חשמל. דפיברילטור. המילים שמאחורי המילים, דחוסות מקופלות, משחקות במחבואים. ופתאום נמצאת לרגע. הינה האת שמאחורי עצמך. אחת שתיים שלוש. וכמה שחיפשנו אותך, את בכלל מסוגלת לתאר לעצמך? ממדרגה למדרגה התגלגלתי, מתוך תקווה קלושה שהינה, רק עוד מכה קלה בכנף ואנחנו שם. ואני הרי בהתחלה כבר הכרזתי: כל העומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי – הוא העומד. אך האת שלך המשיך והסתתר לו מאחורי עצמך, עושה עצמו כאילו לא שמע. ואני בשלי, מידרדר, מתגלגל, נופל ממדור אחד לאחר. וכבר אז ידעת שצריך להרוג את עצמי, אני חושב, ואיך זה שלא אמרת מילה? ולא גילית עצמך כלל? ואיך זה שתמיד הסבל הבא אחריו מצליח להיות יותר? מעמיק, נוגע במקומות שלא הכרתי שמתקיימים בי. מרקיב את הכול, ממעך. מכת חשמל, שיתוק; אני ממשיך להתגלגל מטה, אחת שתיים שלוש, מתוך ייאוש כעת, ומחוסר הברירה שמתנחל אצלי בבטן. אני צריך להרוג את עצמי, אני חושב. או שלא. הרי גם אם במקרה אגיע לגן עדן, רק שם אוכל להיות, תקוע. ופה? פה כבר עברתי שבעה מדורים. ולמה, אלוהים, בראת רק גן עדן אחד אבל שבעה מדורי גיהינום? למה?
כף הקלע, פתח יציאה. אני מחכה לך שתזרקי איזו עצם, ותמשכי אותי החוצה מפה. בינתיים, מצידי הכול חיקוי; ממלא אותי בשברים של עצמי. לברוח. מבלי לעזוב או להיפרד, לנתק מגעים חשמליים, כמו כלום. מה את חושבת? בכל פינה אצלי השארת חותמות. ואולי אין ברירה? שתי נשמות כמו עולות אחת על השנייה, צרורות בכף הקלע. ובנקודה מסוימת על רצף הזמן, כבר אין ברירה. חייבים לחתוך, לקטוע, לגדוע. רק תגידי, מעל הברך או מתחת לברך? ובתורך את שואלת, ויש לך מושג עד כמה זה יכול לכאוב? שוב תורי, לכאוב? מה פתאום לכאוב? זאת רק פעולה כירורגית קטנה, הרדמה מלאה, בלי שום כאבים. מכת חשמל, אחת שתיים שלוש. לא מרגישים דבר. אתה יודע, ברוב העולם ככה הורגים פרות, מתחילים בשוק חשמלי שלא ירגישו כאב. אז מה, עד כדי כך התבהמנו?
ושוב, אין ברירה. וזה רק לטובתנו. כמו תאומים סיאמיים שחייבים להפריד בניתוח. אם לא, ימותו. אני יודע מה עומד לך על קצה הלשון; כבר עדיף שימותו. יופי לך, כמה רומנטי. אך חשבת אולי מה לגבי האפשרות השלישית? ואם הם יחיו? אדישים, אסופים, אשמים, אסירים מיוסרים בכלא־גוף עד סוף ימיהם. את יודעת, בחלק מהעולם ככה הורגים אנשים. בכיסא חשמלי, שלא ירגישו כאב.
ומה אתה מציע? מעקף חשמלי; שכולם יודו סוף־סוף שהאמת היחידה היא שכולם משקרים. שנשבור כל אחד את אפקט המנהרה הפרטי שלו. ניקח את הטוטליות ונעלה אותה על המוקד. ננתק את החשמל, והכפתור היחיד שנשאיר פועל יהיה של כיסא המפלט מן האמת הצינורית. זה מה שיש לך בשבילי? ניסויים בבני אדם? זה גן העדן שאתה מדמיין?
ואני שוב צוחק. אולי, אני באמת לא יודע. גן העדן שאני מדמיין הוא מקום שאין בכלל צורך לדמיין בו. בלי חלומות, או הצורך לשכוח את העתיד. רק עמוס עוז ור' צדוק לומדים חברותא, ואנחנו. אף פעם לא מצליחים להירדם בלילה, תאומים סיאמיים. או סתם, אנחנו. אפשר לסגור את הארון.