בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני קמה והולכת לישון בדירת שלושה חדרים ומרפסת. החלון בחדר השינה משקיף אל רחוב שקט שבקצהו גינה קטנה. קוראים לי חנה גריס.
בשנות השמונים התחתנתי. בן הזוג שלי היה רזה וגבוה. הוא עבד כקבלן בניין, היו לו פועלים רבים. באחד הימים אבד לי במגרש בנייה, נפל ומת לאחר ששלד הבית כבר עמד על תילו. חקירת המשטרה לא העלתה דבר: לא נודע אם נרצח או אם מת בתאונת עבודה. זה היה אמור להיות ביתה של אישה מכובדת.
היה לנו מזל. הספקנו לעשות שני ילדים. גם הם גדלו ובנו את חייהם. מאז שהילדים עזבו את הבית, הליכתי נעשתה כבדה. אני צועדת באיטיות ברחוב. פעמיים בשבוע אני עולה על אוטובוס למפגש עם חברותיי בסביבת גן העיר. לפעמים עוד מתגלה ניצוץ קטן בעיניי.
אני אוהבת לקרוא את העיתון בבוקר. לכתוב על פתקית משהו במטבח. לשלוח מסרונים לאנשים אחרים. כל ערב אני צופה בחדשות בטלוויזיה. נדמה שגם הדברים הקשים ביותר – מלחמה, אלימות נפשעת, שרֵפה טבעית או אכזריות אנושית – נמסרים במתינות ובסדר מסוים, קולם של הקריינים מרגיע אותי, בכתבות יש אפילו כישרון צילום מדויק. אני מרגישה חלק מהדברים, שותפה למצבים, הכול נראה בלתי אפשרי ואפשרי גם יחד. לפעמים אני מקיצה באמצע הלילה, עיניי פקוחות בחשֵׁכה, ממצמצות במשך רגע אחד, מתכווצות בעצמן בתוך הריק, בלי שארצה בכך, נדמה לי שאני יכולה להעיד שראיתי את העולם, אני יכולה להגיד שהייתי בו.
בערבי שישי הילדים מגיעים לביקור, קופצים לקפה, ולפעמים נשארים לאכול. יש לי שלושה נכדים, אני מתעצבת כשאני חושבת עליהם, כי אולי אני לא יכולה לתת להם את מה שהייתי רוצה לתת. אולי משהו הפסיק בתוכי, אין לי עוד את מה שיכולתי לתת פעם. כולם הבינו את זה, הם לא מבקשים יותר. במשך שנים עבדתי בעבודה קבועה בבתי ספר גדולים, הייתי מזכירה ומנהלת חשבון ואז גם גזברית. הניירות והטפסים נערמו על שולחן העבודה שלי, עד שלעיתים נבלעתי בערֵמות, נעלמתי מאחוריהן. נשחקתי. לפני היציאה לגמלאות הרגשתי את הדם פועם ברקות.
בשנים הראשונות בפנסיה יצאתי לטיולים בחוגי סיירות. חיים חדשים התחילו בשבילי. אחת לחודש הצטרפתי לחוג לקטים, זה היה נחמד, הקבוצה היתה מלוכדת, בסוף המסלול בישלנו את העלים ואת הזרעים שאספנו. המדריכים הכינו מרקים וקדרות עמוסות בקטניות; לפעמים בישלו ביצי אומלט בעלי חובזה ואזוב ריחני. עכשיו אני מוותרת לעצמי, אני משוטטת בפארק הירקון ומסתכלת בהשתקפויות על פני המים. בחורף שבים הברכיות והאווזים ומגעגעים בין הסירות. אנשים רצים בבגדי ספורט. ילדים באים לשחק עם הוריהם. פעם אחת ראיתי ילד שדמה לבני, אבל הוא לא פנה אליי ולא קרא לי שאבוא.
הדבר שהכי מצער אותי הוא לאכול לבד. אני כבר רגילה לזה, אבל גם מסרבת להכין אוכל לעצמי ולהסב אל השולחן בשקט. אני מדליקה טלוויזיה או מתחברת למסך בטלפון, אני רואה סדרת מתח נורבגית או קונצרט של זמרת ברזילאית, להקה סנגלית, אני מצליחה לשכוח את עצמי. לפעמים אני פוסחת על ארוחות, כדי לא להימצא ברגע העצירה הזה. אני חוטפת משהו מהמקרר, יש לי קערת פירות על השולחן, תמיד היא מלאה. הבעיה היא שיש לגוף מחזוריות משל עצמו, אי אפשר להתחמק ממנה. נדמה לי שאני מנהלת את תחושת הרעב בקפידה, באיזון נכון, אני מצליחה למצוא שיווי משקל בין הצורך והחשק (בין החסר והמלא), כדי שכל העיסוק הזה לא יפריע לי מדי, לא יתפוס מקום מעבר לשגרה.
בכל זאת, יש תקופות שאני מרזה מאוד, אני מתבוננת במראה ונחרדת מעצמי, עצמות הצוואר בולטות והעיניים נעשות שקועות מדי. ויש רגעים אחרים, בערך אחת לחודש, שאני נכנסת למעין בולמוס אכילה בלתי נשלט. אני כבר יודעת לזהות שזה מתחיל. אני תופסת את עצמי ויורדת לרחוב, אני הולכת על דיזינגוף, יש לי שם מסעדה שבה אני יושבת בשולחן צדדי ואוכלת מרק דגים גדול. למעשה, אני מחכה לשעה הזאת, שעה של קורת רוח. באותו רגע, אני לא יכולה לעמוד עוד בחסכנות שלי, בצניעות שלי, אני מתירה כל רסן, אני משתחררת.
זה מרק מהביל, עשיר בציר כבד. לפעמים אני מבקשת שיגישו לי אותו נוזלי טהור וללא מוצקים כלל. לפעמים אני מבקשת שיבשלו אותו בחריפות, לא חריפות גדולה מדי, ובכל זאת השפתיים שלי תמיד מבעבעות בלהט, הלחיים מתנפחות, אני נושפת ורוכנת אל הכף השקועה. אני מרוכזת מאוד, אפשר לומר, עד שהמרקם הלחלוחי נכנס אל בית הבליעה ומשם מקפצץ אל הבטן, הו הו, אני מתענגת על הדגיגונים האלה, הדגיגונים (הרוטטים) הקטנים האלה שלי.
הִנה, אתמול בצהריים באתי לאכול שם, למזלי השולחן הפינתי עמד ריק. אני אוהבת לשבת בו, כך אני מרגישה חבויה. המרק הוגש, נדרכתי מעט, הייתי רעבה כל כך, בפירוש לא מזת רעב, אבל התאוויתי לתחושה חגיגית, לאיזו הרגשה של שפע שיש תמיד בציפייה לסעודה. המלצרית חייכה אליי, הודיתי לה, נעשיתי ממוקדת כל כך, שהצלחתי לשכוח הכול. לגמתי מן הקערה הגדולה בהחלטיות, והרגשתי טוב, כמו מעין רווחה, או הפוגה, אחרי ששבעתי מחיתי את פי במפית. הגוף שלי, החיים שלי, הרפו מעצמם.
באותו רגע, פנה אליי איש שלא הכרתי. הוא היה זר לי, אני חושבת שלא ראיתי אותו מעולם, אף על פי שזיהה אותי, הוא ידע איך קוראים לי ושהייתי נשואה פעם מזמן. זה היה משונה בעיניי. חשבתי לרגע שהוא זוכר אותי ממקום שממנו אני לא זוכרת דבר. אחר כך חשבתי שאולי הוא רואה אותי מדי פעם ישובה כאן, ומכיוון שהיה בגילי, יכול להיות שרצה לגשש, אולי לחזר אחריי, אולי סתם ביקש לארח לי חברה. ובכן, לפני עשור היה לי מישהו לתקופה קצרה. זה היה מפגש טוב, בילינו כמה ערבים משותפים, אבל הקשר לא הצליח להתרומם במשך הזמן. בכל מקרה, האיש הזה דיבר במעגלים והלך סחור־סחור עד שהגיע אל הנקודה שרצה לומר לי, יותר נכון למסור לי בדברים.
הוא הכיר היטב את בעלי, הוא אמר. למעשה עבד בשותפות איתו, בכפיפות לו, הוא רצה לספר לי שראה כיצד מת בעלי. הוא היה עד לתקרית הזאת, שלאחריה נשארתי אלמנה. אני לא יודעת למה התכוון לומר לי את זה עכשיו, לפתוח ככה דבר שנסגר מזמן. אולי רצה לפרוק מעליו נטל שנשמר בסוד, שהקשה עליו לחיות את חייו, אולי נשא איזו חרטה, שנים ארוכות ידע דבר ולא העז לפצות את הפה. אני לא יודעת מה הוביל אותו לפגוש אותי כך, פנים אל פנים, דווקא באותו רגע, בדיוק כשגמרתי את מרק הדגים שלי, עוד שלולית קטנה נשארה בתחתית הקערה, והייתי מוכרחה להתרווח קצת, להניח לעצמי, לחזור הביתה ולשים את הראש על מסעד הכורסה. אולי כך ביקש מחילה בווידוי מאוחר.
סוף־סוף כשהגעתי הביתה, הייתי תשושה כל כך, הלכתי בדיזינגוף עד שדרות נורדאו בכבדות הרגילה. הבניין בן ארבע הקומות נראה מסויד לבן וזהה לעצמו, הגינה בקצה הרחוב הקטן נטושה. המפתח נלחץ במנעול הדלת, רגע קצר עמדתי בכניסה לחדר השינה והבטתי במיטה, פתחתי חלון ושמעתי בכי של תינוק מהשכנים. לא חשבתי הרבה, רק כמה שעות עומדות לפניי. מצצתי את שפתיי, עמדתי במטבח וחיפשתי משהו מתוק, כמו עוגייה או ופל, שמורים בקופסת פלסטיק בארון. נעצרתי שם, אני לא יודעת למה. בכיור המטבח שטפתי כמה כלים מלוכלכים, החזקתי בכף היד צלחת ואחר כך סכין ומזלג, עיסיתי אותם בסבון הנוזלי, היתה שם כוס סדוקה, מייד הרגשתי צריבה לא צפויה, שבר זכוכית פצע אותי, נרתעתי פתאום, כאילו משהו נגע בי. טיפת דם נטפה לתוך הכיור, הכתימה את החרסינה ונשטפה עם המים. חשבתי שזה הדם של הגוף שלי, חשבתי מה היה קורה אילו היה אחרת.