אני נבוך. כיצד אספר את סיפורי זה, שעניינו צירוף מקרים פעוט ויסודו בטעות? אקדים ואודה על האמת – אין בי מכישרונו של המספר ואיני מיומן במלאכת הכתיבה. ואף זאת אמרתי רק כדי שלא תבואו אליי בטרוניה בשל מה שעליי להוסיף ולומר כעת. והוא, שלמרות כל זאת אין האשם בכישלוני לספר את הסיפור מצוי בי בלבד אלא אף בכם הקוראים. ולא חלילה בשל פגם שנפל בכם או משום שאין אתם קוראים טובים מספיק. נהפוך הוא, משוכנע אני כי אתם מן המצוינים שבקוראים. אך מבינים אתם, בכך נעוץ שורש הרע, כאן טמון גרעין הבעיה.
רוצה הייתי לספר סיפור. למעשה, לשוב ולספר את הסיפור או לקוראו פעם נוספת. ובעצם זה היינו הך. אבל דבר זה אינו אפשרי מכול וכול ולמעשה הוא מן הנמנע. איאלץ אם כן להסתפק בתיאור קריאת הסיפור. איזו תועלת תצמח לי או לכם הקוראים מכך, רק השד הוא היודע.
סיפור שנקרא כך נקרא. משתמה השנה הראשונה ללימודיי בבית הספר היסודי תרגלתי את מיומנות הקריאה שרכשתי במהלכה מתוך קריאה בספרי "קופיקו" לתמר בורנשטיין־לזר. כפי שנוכח לדעת כל קורא מתחיל, הרי שהקריאה בראשיתה מלאה בחללים נסתרים. החללים נפערים בשל טעויות נמהרות בזיהוין של מילים ובשל דילוג פזור נפש על שורות. אותם חללים נסתרים הם בשל אותו קוצר רוח הטבוע בנו ליישב כל סתירה ולכסות על כל מהמורה ולהחליק כל נגף באמצעות אשליות דברים שהוספנו וגיבבנו בעצמנו על הנאמר. חוזר הייתי וקורא בהנאה על תעלוליו של אותו קוף פתח־תקוואי ובכל פעם מחדש הייתי מופתע לגלות כי אף שכבר קראתי על אותה ההרפתקה מאותו הספר ממש, הרי שחלו בה שינויים: הייתה נעתקת ממקום מוזר אל מקום מוכר; הייתה נמשכת פרק זמן קצר יותר משנדמה לי לראשונה; קרו בה דברים של מה בכך שלא התרחשו בתחומה קודם לכן או שלא הבחנתי בהם בקוראי ביום האתמול; דמויות בעלות שמות מוזרים במקצת, שהפכו לידידותיי האינטימיות מתוך קריאות חוזרות ונשנות, עטו ארשת מתנכרת, חברותית פחות, משעמדתי על שמן האמיתי. ביני לבין עצמי המשכתי לכנותן עוד זמן מה בשם החיבה הראשון, אך משהייתי מתפתה להגות במפורש את הברות שמן המדויקות, היו מסבות פניהן ממני.
כעבור מספר חודשים התברר לי כי לאותו קוף שובב היה גם תאום ספרותי, כפיל בן דמותו ולו נפש אחות, בשם "צ'יפופו", שגם לתיאור מעלליו הקדישה המחברת סדרת ספרים. רצה המקרה ובאותם ימים היו ספרים אלו קשים להשגה. הצלחתי לשים את ידי רק על ספרים בודדים מאותה סדרה ולכן קראתי בה רק למקוטעין ולא על פי סדר כתיבת הספרים.
כאן המקום לתאר בקצרה אמצעי עלילתי שבו השתמשה בורנשטיין־לזר בסדרת ספרי "צ'יפופו". בעוד שקופיקו היה נטוע, מאז הגעתו לבית משפחת לזר, בארץ ישראל שבטבורה שכונת עין־גנים, הרי שצ'יפופו, שמבחינת מראהו ואופיו לא נבדל מקופיקו במאומה, היה אבן שאינה חדלה מלהתגלגל ברחבי העולם הגדול. כדי להעצים את אותה "פרפטום מובילה", נקטה המחברת בתחבולה הבאה: כל ספר הכריז בכותרתו על ארץ חדשה שבה עומדת העלילה להתרחש, אך נפתח דווקא בתיאור המשך מסעו של צ'יפופו במדינה שבה ביקר בספר הקודם בסדרה, בלוויית ילדים שהתחבר עימם במהלך ההרפתקאות המתוארות בו. במהרה היה צ'יפופו נתקל בילדים חדשים שהיו זקוקים לסיוע, והיה ממהר להיפרד לשלום ממלוויו הצעירים ולהסתפח אל ידידיו החדשים. שכן היה טוב לב, למרות חיבתו לתעלולים שלא ידעה שובע, ולא היה מסוגל לעמוד מנגד כאשר נתקל במישהו שנזקק לעזרתו. או אז הייתה החבורה יוצאת למסע שבמהלכו הייתה עתידה להגיע אל הארץ המובטחת בכותרת הספר. מתישהו במהלך מסע זה היו אחדים מן הילדים נחטפים בידי מבקשי רעתם. צ'יפופו הנבון והעשוי ללא חת היה יוצא בעקבותיהם לאורכה של הארץ הזרה, ובתוך כך היה מתוודע (בצוותא עם הקורא) אל נופיה ומנהגיה של אותה מדינה. בסופו של דבר היה מצליח לחלץ את ידידיו ולהגן עליהם מכל רע.
הספר שאת קריאתי בו הייתי רוצה לתאר נקרא "צ'יפופו בציילון". לא שאלתיו מן הספרייה העירונית אלא קיבלתי אותו במתנה מהוריי. הספר, נאמן לעיקרון שאותו תיארתי, נפתח דווקא (אם זכרוני אינו מהתל בי) בשייט על נהר היאנגצה. מכאן תוכלו להסיק בנקל כי הספר הקודם בסדרה (שאותו לא קראתי) היה, מן הסתם, "צ'יפופו בסין".
לא אאריך בדברים. צ'יפופו נתקל בילד או בצמד ילדים חדש שנזקק לעזרתו. לאחר שנפרד לשלום מן הילדים הסינים שעימם שייט בפרקי הספר הראשונים, יצא צ'יפופו עם רעיו החדשים (בטיסה אם אינני טועה) אל יעד חדש והוא ציילון המובטחת. הילדים נחטפו עם הגעתם בידי פושעים חסרי לב וצ'יפופו החל לרדוף אחריהם במרחבי ציילון ונופיה. אך כאן הסתבכה העלילה באופן בלתי צפוי לחלוטין, שבזמנו לא היה מחוור לי כלל. למעשה לא היה מדובר ביותר מאשר טעות טכנית. בבית הדפוס חל כנראה בלבול, ותוצאתו הייתה כי בעותק שברשותי החליף הכורך בשוגג את אחד מגיליונות הדפוס של "צ'יפופו בציילון" בגיליון מקביל השייך לספר "צ'יפופו בסין".
כך אירע שבשיטוטיו ברחבי האי המופלא, לאחר שחלף על פני שדות תה ירוקי עלים, ביקר פסל בודהא השכוב על צידו ופגש בנזירים בודהיסטים, חצה גיבורנו הקופי (מבלי שהשגיח בכך ומבלי שחשתי בכך גם אני) איזה גבול מעורפל, אל ארץ לא כרוכה ששום כותרת לא בישרה את שמה, אל תחומו של אותו גיליון שגוי. הסיפור התנהל לפתע באפלת לילה שירד באחת וצ'יפופו המשיך לתעות בו בחיפושיו אחר חברים שנעלמו. רק שלא היה בודד. אחד מן הילדים הסינים שבמחיצתם שייט בתחילת הספר, שב וליווה אותו בדרכו. כיצד הצטלבו שוב דרכיהם לא היה ברור אך משום שכבר היו חברים ותיקים ומאחר שגם אני כבר הכרתי את הילד (גם אם היכרות חטופה) לא חקר אותו צ'יפופו בדבר ואף אני לא התפלאתי יתר על המידה על הופעתו. יש להודות כי אף הייתה בכך נחמה מסוימת – חברתו של הידיד הוותיק סייעה להפיג את הבדידות והאימה שבחיפושים בארץ זרה.
בנדודיהם התדפקו החברים על שערו של מנזר. פתח להם נזיר נושא עששית. לאורה נגלו באיור המצורף תווי פניו האוריינטליים. בגילי הצעיר עדיין לא עמדתי על ההבדלים שבין עמי מזרח אסיה השונים. נזיר, תהא משמעות התואר אשר תהא, היה נזיר, בין שסיני ובין שציילוני. גם צ'יפופו וחברו לא הופתעו למראהו ובכלל היו עסוקים ברקימתם של סיפורים ותירוצים שיאפשרו להם לחמוק ממבטו החשדני ולחדור למנזר. מן הסתם עלה הדבר בידם והם החלו לחקור את מבוך מרתפיו בחיפוש אחר חבריהם האבודים.
בשלב מסוים, אולי לאחר שחילצו כבר את החטופים, עקפו תוך פנייה לא ברורה במבוך לא רק קיר אלא גם את הדף האחרון באותו גיליון דפוס וצ'יפופו הגיח החוצה אל פני אדמת ציילון והתגלגל מבעד לאותם ערפילים אל פאתי בית מסתור שבו הוחזקו הילדים הציילונים. החטופים שוחררו במהרה תודות לתושייתו והחוטפים נמסרו לידי השוטרים. במהומה נעלם ידידנו הסיני או שנשאר מאחור במרתף המנזר. הסיפור היפה והמסתורי הסתיים בכי טוב. לפחות כך זכורים לי הדברים אך אין להוציא מכלל אפשרות כי כל הסיפור היה שונה לחלוטין. בכל אופן הפרטים אינם חשובים. גם אם טעיתי בפרט זה או אחר או בכולם גם יחד בתארי את הסיפור, אין הדבר מעלה ואינו מוריד במאומה, שכן כפי שהבהרתי מלכתחילה, גם לו הייתי ניחן בזיכרון פנומנלי, לא הייתי מצליח במלאכתי מאחר שאתם קוראיי, מצטיינים מדי במלאכת הקריאה.
חזרתי וקראתי בספר בהנאה שלמה פעמים רבות. מתי נגלתה לעיניי הטעות והתברר פשרה, קשה לי לאמוד. מן הסתם התחדדה התמונה עם כל קריאה וקריאה. הלכו והתרופפו האשליות המעורפלות שבדיתי מליבי כדי להצדיק את השתלשלות האירועים המוזרה. התפרים שחיברו בין טלאי הסיפור הפכו גסים יותר והחיבורים שבו התגלו כחלקים פחות. עד שיום אחד הפציעה בקרבי ההכרה כי בספר חסרה למעשה חתיכה מן הסיפור וכי שובץ בו במקומה קטע מסיפור אחר לגמרי. הסיפור השלם והערפילי שהכרתי עד אותו הרגע, גז ונעלם מזיכרוני.
למען האמת יכול הייתי אולי לבצע תחקיר קפדני ולדייק יותר בדבריי. לא מן הנמנע היה לטרוח בספריית האוניברסיטה, לדרוש אצל ציידי הספרים האבודים או לנבור בחנויות הספרים המשומשים בחיפוש אחר עותקים של הספרים "צ'יפופו בציילון" ו"צ'יפופו בסין". יכול הייתי לקרוא כל אחד מהם בשלמותו ואז להטות אותם על צידם ולבחון את קשתות קפלי גיליונות הדפוס התפורים סמוך לשדרת כריכתם. לאחר שקילת מספר מועט של קומבינציות אפשריות הייתי מאתר את הגיליונות שהוחלפו והיה עולה בידי לשחזר בפשטות ובדיוק מרבי את עלילתו של הספר הייחודי ההוא.
לא. אל תצמצמו את עיניכם בתוכחה ואל תעקמו את פיכם בבוז. אל תנודו לי בראשכם לאות חמלה או ביטול. מילדות אני נוח לשגות בדמיונות אך לא אתיר לעצמי את חדוות האשליה. ניחא. אם נזפתי בכם הקוראים בפתיחת דבריי הנה נקרתה לכם ההזדמנות להשיב לי באותה המטבע ממש. אך הבינו, היטב אני יודע שגם לו היה עולה בידי לשחזר בדיוק את עלילת הספר הפגום לא הייתי יכול לשוב ולספר את הסיפור שקראתי בו. אף אני עצמי אינני הקורא שהייתי אז. בן דמותי זה, קמל מזמן והגיונו הפך שדוף עם השנים. אכן, גם אני כבר מיומן באומנות הקריאה יתר על המידה. הקריאה הרי היא משולה לנהרו של הרקליטוס. גם אם תשקיפו בצהרי היום אל אותו עיקול בנהר שבו צפיתי אני עם אור ראשון ואף ממרומי אותה הגבעה בדיוק, לא תחזו בערפילים שעיטרו את גדותיו עם שחר. החום פוגג אותם והרוח קרעה והסיעה אותם לאי־שם.