פתח דבר | סלין אסייג

החיים כטקס של חזרה בלתי נפסקת הם במקרים רבים נקודת מוצא ליצירה.

אך אותה חזרתיות, אותו מעבר בטוח של המחוג והמעקב המתמיד אחריו, אותה שגרה מנוונת, מביאים לאיבוד קנה המידה לחלוף הזמן ולביטול הציפייה לחזרה.

או אז צורת הזמן מתעוותת, היררכיית הספרות נשטחת ומתאפסת.

אין אפשרות לדילוג.

התקופה שבה נכתבו היצירות המכונסות בגיליון השמיני של כתב העת צריף כפתה שחרור מההבחנות הרגילות. רצף הזמן אבד, חלוקתו הפנימית שובשה, החזרה הכפויה התעוותה.

התלישות, המציאות שנעצרת, אובדן תחושת הממשות, גם הנהר של הרקליטוס שמוזכר בשתי יצירות ומאבד עצמו לדעת בשלישית, מגיבים אל שיתוק הזמן.

איזו יצירה התאפשרה כשהזמן שתק?

מוחלטות הזיכרון והחזרה האין־סופית שאין לה קצה, שאין לה גוף, שהיא רואה ואינה נראית, כמו כיבוי מצלמה, כמו השתקת קול, כמו תקתוק אין־סופי, הופכת למנגינה, לזמזום. הרקע הוא מה שיש לספר.

בסיפור אחד הופך היוצר לגלם מוחשי של הכתוב תוך איבוד גופו. באחר הרצון של דמות נבלע שוב ושוב עד שהיא קוברת את נשמתה.

ונדמה כי החזרה לילדות כמצב ראשוני נטול זיזי חיים דרך יצירתה של מרים ילן־שטקליס במדור המארח הייתה טבעית ומתבקשת. פן נוסף ביצירתה של ילן־שטקליס התגלה לנו במפתיע בריאיון שערכנו עם שאנן סטריט, שהלחין ושר שיר משיריה באלבומו החדש.

אחרי שבעה גיליונות מודפסים, הגיליון השמיני של כתב העת צריף והגיליונות הבאים יופיעו רק בגרסה מקוונת, באתר שמבקש להיות מרחב תרבותי פעיל, ואשר יעלו בו באופן שוטף, יצירות ראיונות, שיחות והרצאות.

הנכם מוזמנים לשוטט במרחב הזמן והיצירה קדימה, אחורה ולצדדים.

קריאה, האזנה וצפייה מהנים.