שתי פרות מטפסות על עץ אשוח.
אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?"
השניה עונה לה, "לא יודעת, רוחמה. אבל איפה המקרר?"
(בדיחה)
בשעה שבע בבוקר יוּלי התקשרה לספר לי על סכס שהיה לה אתמול בלילה עם איזה מישהו שהיא יוצאת איתו כבר חודשיים. סכס ראשון. זה קרה בחורשת בית העם בקריית חיים על שמיכת פיקה של אמא שלה. "זה לא היה בבחינת מעמד הר סיני," סיכמה, "אבל בהחלט נרשמו סממנים של יציאת מצרַיִם." מצרים של יולי השתרעה על פני תשעה חודשים של העדר סכס, והשימוש התדיר שלה במימרות תנכיות נבע מהמאמץ הלימודי לבחינת סוף סמסטר בקורס משפט עברי. סלחתי לה על השעה המוקדמת, כי יולי היא החברה הכי טובה שלי וידעתי שכל הנפקא מינה הזה יחלוף במהרה בימינו אמן עם בוא חופשת הקיץ. הקשבתי לה בחיוך ישנוני. יופי של חורשה יש בקריית חיים, מתאימה מאד לסכס ראשון, עם מדשאות רחבות, עצים עתיקים, עורבים נוברניים, נדנדות חורקות וריבוע חול המשמש מחראה לכלבים ואתר בנייה והרס לתינוקות. החורשה הזאת היתה כנראה הדבר הטוב היחיד בקריה השנואה הזאת, שלא אחת קראתי לה "קריית מוות" – חור שחור אפוף כימיקלים רעילים וממוסגר בשיכוני עמידר מתפוררים ממזרח וממערב. לפני שניתקנו מלמלתי שגם לי היה זיון אמש.
זה התחיל במפגש עסקי עם איזה מישהו בלתי מוכר מהצ'אט של וואלה. סיכמנו בחדר פרטי שאם הוא ימסור לי פרטים על איזה חבר־זבל שלו (שחיזר אחרַי, שכב איתי ונעלם), אני מקיימת עם אותו בלתי מוכר יחסי מין מלאים, שאחריהם יורשה הלז להיעלם בלא כל נקיפות מצפון. ברור שלא התכוונתי לקיים את חלקי בהסכם ואף הרהרתי אם כדאי לי בכלל להתייצב לפגישה. בסוף אזרתי אומץ ובאתי. גם הוא בא, ולו רק כדי לראות במו עיניו את "מלכת הדפיקויות". כך לחש באוזני בקול רך ובשפתיים בשרניות, כאשר רכן לנשק אותי בלחי. קלטתי שהופתע לגלות כי מדובר באישה צעירה, נערית למראה, רזה־זוויתית, עם שפתיים משוחות ברישול ושיער אדום אסוף בגומייה ורודה קטנה.
ישבנו בגרג במרכז הכרמל וינקנו חלב מוקצף בטעמים מבעד לקשיות צבעוניות. אני סיימתי את שלי בשאיבה מחרחרת ובהיתי בו. דימיתי שהגבר השחום־שוקולד־מריר הזה הוא בכלל איזה עבריין סמים כבד מהצווארון הלבן ושאני סוכנת סמויה, כוסית־על ונערת ג'יימס בונד חיפנית. הוא בחן אותי מבעד לעדשות הסגולות העבות של משקפי השמש שלו, שם לב שנגמר לי החלב והזמין לשנינו קפה ברד. "לי עם קצפת," עפעפתי. הוא לגם באטיות, איפר בטפיחות מעודנות על המדרכה המהבילה וזרק, "בואי נא, את חיה בסרטים." קלטתי את ההשתקפות שלי במשקפיים שלו: איזה ג'יימס בונד ואיזה נעליים. מן הזגוגיות הסגולות הנקיות ניבטתי רק אני – דקה, עצבנית, עם בטן לבנה ושטוחה וטבור ענוד נזם מנצנץ. הבטן נחשפה כמעט במלואה מתוך חולצת־טי הגזורה גבוה מדי ומכנסי שבע־שמיניות המונחים נמוך מדי כפי שציוותנו אופנת מנגו לדורותיה. בלעתי את איי הקצפת ששטו והתפרקו בתוך ימת הקפה הדלוחה וניסיתי להיות רגועה ומעניינת. דיברתי המון. עישנתי אינסוף. תחילה מלבורו לייט שלי, אחר כך מלבורו אדום שלו, ולבסוף את הסיגריות המגולגלות שהעביר לי מתחת לשולחן. אחר כך השתתקתי והוא סוף־סוף הציג את עצמו. אמר ששמו שי וסיפר לי קצרות על החבר המזדיין הנעלם שלו. זה היה משעמם. אחרי שתיים–שלוש בירות מהחבית שהוא הזמין ואני שתיתי והשתנתי באסלה הקטנה המוצפת של גרג, חבשתי חיוך דבילי ונסענו בהסכמתי האילמת לביתו של שי.
רמת הטשטוש שלי היתה גבוהה מהרגיל. בסולם יולי זה היה השלב שבו את רוקדת במעגלים בצעד יווני מועד ונופל ושרה בקולי קולות "בת שישים פוקחת עין". דימיתי שאני יושבת על הרצפה במטבחו המצוחצח כחדר־ניתוח של שי ונשענת על מקרר לבן עצום, כפול דלתות. לא זכרתי איך הפך המקרר הנהדר, שזמזם חרישית וקירר בנעימות את גבי המיוזע, למעלית שקופה. ניסיתי לומר לשי, שמרגע לרגע נעשה שחום יותר ועב כרס יותר, שאני שונאת סרטי מדע בדיוני ושיכבה כבר את הטלוויזיה, את המקרן או כל מסך שלא יהיה, כי זה מפריע לי להתרכז במקרר, אבל לא הצלחתי להניע את הלשון, וכאשר לכסנתי מבט לעבר פי ראיתי שבין שפתַי תחוב מוצץ ג'וינט. הנהנתי בשביעות רצון וינקתי.
דלתות המקרר־מעלית נפתחו באחת. שי דחף אותי פנימה והעלה אותי על שולחן שקוף. על אף השקיפות, השולחן הזכיר משהו שנקנה בחנות יד שניה מעופשת ברחוב הרצל: פלטת הזכוכית העבה שלו התעממה לגמרי ועוטרה עשרות רבות של שריטות ורגלי הברזל שלו בצורת רגלי תיש מעוקלות החלידו אי־פה אי־שם ולא היו אחידות בגובהן. לא אמרתי את זה בקול, אבל כנראה שאיזה זיק בעיניים או עווית בלתי רצונית הסגירו את מחשבותי. השולחן נרעד, בטש בעצבנות בפרסותיו, הצמיח יש מאין רצועות עור לבנות ארוכות וליפף אותן סביבי, יד־יד, רגל־רגל. רצועה נוספת, רכה ורחבה, התהדקה סביב ראשי. ביקשתי לירוק את המוצץ העשן ולפייס את השולחן, לומר לו שלא התכוונתי לפגוע ברגשותיו, כי בגדול אני בעד הקסם הזעיר־בורגני ששורשיו בגליציה וגלגוליו בהדר התחתון, וגם מאוד יהלום אותו חיפוי קרוֹשֶׁה עם וזת קריסטל מעל. השולחן צלף בבוז. אחר כך פלט ארונית מנתחים, ושי, שבינתיים לבש חלוק רחצה צמרירי סגול, נעמד מעלַי מלוא קומתו האפלה ושאל בחיוך שכולו רווחים ושיניים, "את יודעת איך קוראים לכרס אצל גברים ולמה זה טוב שהיא גדולה? בעיניים שלך אני רואה שלא. אז ככה, לכרס קוראים פטיש, וככל שהפטיש גדול יותר, כך המסמר נכנס עמוק יותר." שמחתי על ההסבר וביקשתי בתמורה להעשרה הפיזיולוגית לספר לו את הבדיחה האהובה עלַי על שתי פרות שמטפסות על עץ אשוח, אבל אז שמעתי באוזני את קריאת המציל מחוף הכרמל, המכריז ברמקול, חזק וצרוד, "הי גִיברת, צאי מהסוטול, יש גלים! את עם הנזם ובלי בגדים! אנחנו חייבים להתחיל בהתעברות. צאי!"
שי פער את כנפי החלוק וזקף מול ראשי הרתוק את פטישו ואת מסמרו, ואז אמר בקול ענייני ויבש, "תראי, אני מה שקוראים בעבריתכם המתחדשת 'חייזר'. באתי ממאדים. גם השולחן בא משם. אמנם יד שניה, אבל עובד כמו חדש. אין לנו זמן למשחקים מקדימים, למרות שיש לך אחלה גוף, גם על פי הסטנדרטים שלנו. אני צריך לעבר אותך, מהר ויסודי. את בכלל לא תרגישי שאת בהריון, וחוץ מזה זה הסיכוי היחיד שלך: מגבר ארצי לא תוכלי להרות, השחלות שלך סתומות לגמרי." לשמע דבריו פני התכרכמו ועיני נמלאו דמעות. לא הייתי מהנשים שכבר בגיל חמש חולמות להיות אמא – אני בגיל חמש רציתי להיות נער סיפון על ספינת פיראטים – אך לבשורה שכזו לא ציפיתי מעודי. שי הבחין בדמעות שהחלו זולגות מעיני המאופרות. אצבעותיו הגדולות שלפו יש מאין טישו רך ומחו בעדינות את שבילי המסקרה השחורים מעל לחיי הלחות. רגע אחרי, בתנועה מהירה שלף מפי את הג'וינט ונעץ תחתיו את מסמרו, עמוק כמידת גרוני. על אף המטפורה המתכתית, איברו של שי היה מעודן וגמיש ושרירי. מגעו הקטיפתי ותנועותיו המזדחלות הזכירו לי גור של פיתון בשם פנחס הקטן, שהחבר־הזבל־המזיין־והנעלם גידל בטרריום עבודת־יד בדירת השותפים המטונפת שלו. עמי נהג פנחס באיפוק אצילי, שלא כמו עם בעליו: לא אחת הקיא עליו שאריות של גוויות עכברים ופעם אף שבר לו את האצבע המורה ביד ימין. ההבדל בין הנחש של שי לבין פנחס הקטן היה הריח. אף שצואתו הסריחה נורא, פנחס עצמו היה חסר ריח. לעומתו, איברו של שי ניחן בבשומת מלאכותית קלה, מתקתקה־חמצמצה, כשל מסטיק אבטיח.
שי גמר. גם לזרע שלו היה טעם וריח של מסטיק אבטיח. הוא גם היה גמיש ומתיח כמו מסטיק, וצבעו ירוק־בהיר זרוע־נצנצים. השולחן שחרר אותי מאחיזת הרצועות. הוא קיבל את התנצלותי ושוחחנו על קנדינסקי. אני תמיד הייתי בעניין של יצירותיו המוקדמות. השולחן העדיף דווקא את המאוחרות, בגלל הגאומטריה. התחלתי להרגיש כבדות משונה בראש, כאילו איזו תולעת הזדחלה לי בין קפלי החומר האפור. אמרתי לשולחן, "בעאדן, מאלורי" (ככה קראו לו, מאלורי), ויצאתי מהמקרר־מעלית בחזרה למטבח.
שם, באמצע המטבח, ילדתי כמו זאוס את אתֶנה, דרך הראש שנפתח לשניים, כמו קליפת אגוז מלך, ונסגר מיד בחזרה. "אני ממש מריה הבתולה דרך האוזניים," ניסיתי להצחיק את שי. אבל הוא לא צחק. הוא היה רציני ונרגש: עטף את הוולד התולעתי בחיתול, הניח אותו בעדינות על השולחן וצילם כמה פולרואידים. את התצלומים דחף לידַי, את התולעת אסף אל חיקו, וכבר עמד להסתלק מבעד לדלת המקרר־מעלית הפתוחה, כאשר עצרתי אותו ודרשתי הסבר. "מה הסבר עכשיו," נפנף אותי, "אין זמן. טוב, בקיצור, רוב הנשים בכוכב שלנו פתיות, ואישה פתיה לא יכולה להרות, חסר לה איזה חומר במוח שיחד עם הזרע שלנו מאפשר התפתחות תקינה של העובר. את, לעומת זאת, מאה אחוז, גם הכּוּס וגם השכל. כלומר, אולי לא בדיוק השכל, יותר חכמת רחוב, אבל אין ספק שיש לך את זה. תראי איזה יופי!" הוא הציג בפנַי את התולעת – זוהרת וירוקה. היא באמת היתה יפה מאוד, דומה קצת לתולעי הג'לי שמוכרים בעולם הממתקים בחורב. היו לה את העיניים שלי, ובטבורה נצנץ נזם זעיר. "אגב, זאת בת," ציין בגאווה וסיכם, "עזרת לנו מאוד. אדאג שישלחו לך איגרת תודה. על ההורות תצטרכי לוותר, אחרת תגדל לי ילדה עם תסביכים." הנהנתי בעצב. הוא הניח בזהירות את התינוקת הזחלנית המתייבבת על השולחן, שתכף הצמיח סורגי עריסה רכים ואז נכנס עקב בצד אגודל למקרר. נרדמתי באפיסת כוחות – לידות זה עסק מעייף, מסתבר. כשהתעוררתי, שי בישל קפה שחור. שָׁתִינוּ בעמידה, קינחנו בג'וינט זריז, ושי, שנעשה אנושי יותר מרגע לרגע, הקפיץ אותי הביתה.
רציתי להתקשר ליולי, לספר לה על הזיון שהיה לי עם איזה חייזר אפל מן החלל החיצון. אבל הייתי כל כך עצובה ומסטולית שוויתרתי על העדכון היומי ונרדמתי בלי להתקלח. כאשר יולי התקשרה אלַי ביום למחרת לספר על הסכס הראשון שלה בחורשה הקריית־חיימית היא נשמעה לחוצה, בטח בגלל המבחן במשפט עברי, לכן הפגינה התלהבות מתונה. "גם קריית חיים זה סוג של חלל חיצון," הפליטה, "חלל נטול בתי קפה וסממני חיים תבוניים ועם צחנה של כוכב לכת מת," וניתקה. לעסתי מסטיק אבטיח שהיא קנתה לי במתנה לפני שבוע בעולם הממתקים בחורב וניקיתי אוזניים עם מקלון צמר גפן. כששלפתי אותו ובחנתי את השלל, גיליתי בקצהו שלושה נצנצים ירוקים.