רעות וויספר

*

אֲנִי קוֹנָה סְפָרִים עַל זִקְנָה וּמָוֶת.

הַזְּמַן נִסְגָּר ומִתְרַחֵב

גָּמִישׁ וְנִבְהָל 

פַּעַם טָבַעְתִּי בַּמִּקְלַחַת,

לֹא נִצַּלְתִּי. 

נִקְבַּרְתִּי עָמֹק מִתַּחַת לַמִּרְצָפוֹת

לֹא שֶׁהָיְתָה זוֹ אַשְׁמָתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ

רֶצֶף חַד שֶׁל מַבָּטִים חָרַט דֶּרֶךְ הַבַּיִת, מְחִילוֹת דַּקּוֹת הִתְגַּלּוּ

אַתָּה רוֹאֶה בִּי דְּבָרִים עָבִים עַכְשָׁו –

חָשַׁבְתָּ שֶׁאֶקְנֶה שִׁירֵי אַהֲבָה