כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי לצוף רק כשתגיע השעה. לתת לגל המסוים הזה להטיל אותה על רצועת החוף הדרומית הצרה והסגורה הזאת, כדי לפגוש דווקא בו. גל, ועוד גל, ועוד גל, בזה אחר זה הם טלטלו את ראש החֵמר שלה לכאן ולכאן, הלוך ושוב, ואפשר היה לחשוב שהיא מנידה את ראשה כדי לסמן לא, לא, עוד לא, עוד לא. וכל גל היה הזדמנות.
עכשיו היה הסטודנט צריך רק להושיט את ידו. מגעה הראשון של הדמות בכף היד יהיה לח וקריר, אבל עד מהרה היא תתחמם, כפו תתאים לה בדיוק, תעטוף אותה, כאילו לכך נועדה.
ובאמת לכפות ידיים כאלה נבראה: להיות מונחת בלב הבית, אבל גם קלה ונוחה לנשיאה, לאן שיצטרכו. להגן, לשמור על מי שאוחז בה, להביא פריון ושמחה. זו סגולתה. דמות קטנה, ממותניה ומעלה, שערה מתבלט על פני לוחית החמר, בתסרוקת ישרה, מלאת חן. ומלאת הבטחה.
והוא, שנים חשב שההבטחה תבוא לו בכלל ממקום אחר, ציפה לה ועבד למענה. כלל לא תיאר לעצמו שהצלמית מוטלת בים שעה שהוא בוקר בוקר משכים אל התל הסמוך אל החוף, וחופר. המנחה שלו הזמין אותו להיות עוזר מנהל החפירה. כל שחר הרגיש באוויר את הלחות, ואת התקווה הקטנה, מהבהבת ברוח שבאה מן הים. כשעדיין היה חשוך הוא היה כורע להתפלל דקות אחדות, ואז קם ומתמתח, מעביר יד בשערו השחור הסמיך, משפשף את עיניו, ומחייך, אל הצוות, אל היום.
היא לא ראתה כל זאת. לא מפני שעיניה היו עיני חמר, שהרי לחפצים דרך משלהם לספוג את רושם הסביבה. הוא מוטבע בהם ברבבות דרכים זעירות, חומר לחומר. אלא שעדיין היתה במעמקים ושם שרר מין זמן הווה נצחי, שבו נלכדה, והיתה נתונה לו, חסרת אונים. היא לא תשתחרר ממנו עד שבמקרה תיתפס לרגע בין הזרמים והם יישאו אותה אל מחוץ לנצח הכלוא הזה, ויטילו אותה אל הרגע. ובכל זאת, עכשיו, כשהוא כמעט מושיט אליה את כף ידו, נדמה לו שתמיד היה לה רצון להגיע אליו. וזה נכון, היא רצתה. לא רצון במובן הרגיל, אבל כמו שחומר רוצה: עלֶה שואף אל קרן שמש, גל אל חוף. נטייה של הטבע.
אבל היו חוקי טבע נוספים, כמו זה הקובע שחומר טבעו להתכלות. וכך, בלי שאף אחד מהם נתן על כך את דעתו, במשך שנים היו שניהם נתונים במרוץ נגד הזמן, נגד השחיקה וההתבלות. תבליט שערה כבר איבד משהו מחדותו. זוויות פיה, שתמיד רמזו על ספק־חיוך, הלכו וקהו מיום ליום.
קודם כול הכין קפה שחור לכולם, ואז פתח את מנעול המכולה והוציא את הכלים – מכושים, מסטרינות, יעים, דליים – ודחף את המריצה במעלה התל. הוא היה נמרץ. כשהביט מערבה מהפסגה, הים נפרש מקצה לקצה, גלים ובריזה. אבל גם כשהפנה אליו את גבו, רכן וחפר בקפידה, בריכוז, המשיך הים שמאחוריו להיות נקודת ההתייחסות שלו: בכל שכבה ושכבה שאליה העמיק, מדד ורשם את העומק ביחס לפני הים. כך נהוג בכל חפירה, גם באלו שמתבצעות הרחק בעומק היבשה, גם בידי סטודנטים שלא ראו ים מימיהם. אולי לכן לא חשב על הים הקונקרטי שממש לידו. גם על מה שמתחת לפני הים לא הרבה לחשוב. לא, לא חשב עליה, ואת זאת אפשר לראות עכשיו בעיניו המתרחבות בתימהון מולה. היא עצמה כמובן לא רואה את עיניו, אבל הרעד הקל של ידו המושטת, ההולכת וקרבה אליה במהירות, מזרים לקראתה במים תדרים זעירים שפירושם פליאה.
בוקר בוקר, למעלה, על התל, הוא נתן הוראות וכולם התחילו לעבוד. היה מסמן מרובע של מטר על מטר וחצי, חופר מעט לרוחב, ואז מסנן וממיין, דלי אחד לעפר ודלי אחד לממצאי קרמיקה. אחר כך היה שב ומיישר את פני השטח. ואז מתחיל לרדת עוד שכבה. לבנים מבוץ שנמסו במשך השנים התגבשו לצורת התל, וקל היה לחפור פה – ובאמת כל רצועת האדמה הצרה הזו, שהיתה ארצו, היתה חפורה היטב, מנהרות ובונקרים, עולם תת־קרקעי שלם. כי היו שחפרו כדי להתחבא, כדי להילחם, כדי להסתיר, והוא חפר כדי לגלות ולחשוף, כל אחד והעתיד שהוא ראה לפניו. האדמה, תערובת של חול וחרסית, היתה נוחה לכל מעשה, לכסות ולגלות, ואִפשרה לכולם הכול.
והוא עבד בה, בחום ובקור, בתשוקה. מבטו תמיד בולש: מה קרה כאן, ומה עוד יכול לקרות. הוריו טענו תמיד שמאמץ הוא המפתח היחיד להצלחה כלשהי במקום הקשה הזה. נכון, היו שמצאו להם דרכים אחרות לשגשג, אך גם הוא, כמו אביו ואימו, האמין שעדיף להצליח דרך עבודה מאומצת: הרֶווח היה תחושת השליטה – הינה ההשקעה שלך והינה התוצאות. כשחפר דימה שהן קרבות אליו, התוצאות. שקרב זמן השכר שהצטבר. שזה מוכרח לבוא.
הוריו העדיפו שיעסוק בתחום רווחי יותר, אבל הניחו לו משראו את הלהט שבו דבק במסלול שבחר. הזמנים לא היו קלים, וכל אחד ניסה למצוא בהם את דרכו, אבל הוא, הוא חפר נגד הזמנים, למטה, בכיוון ההפוך, אל העבר, משם אולי יבוא לו העתיד. התקדם אל ההיסטוריה, מוציא דליי עפר כאילו מוציא ממעמקים עוד ועוד ימים ושנים. עוד זמן ייתן לו עוד הזדמנויות.
אבל הזמן הלך ואזל. הקו שהיה פיה כמעט ולא נראה עוד, כאילו נאלמה. ודווקא כשהוא חופר ממש לא רחוק ממנה. מה שחיכה אלפי שנים יכול לכאורה לחכות עוד קצת, ובכל זאת יש כאלה שעבורם זה יהיה מאוחר מדי.
לא שמאמציו היו מיותרים – אבל מי שמיטלטלת בגלים שנים על גבי שנים יודעת בגופה שישנם כוחות גדולים מכל מאמץ. ושהמזל הוא אחד מהם. הוא חפר בהתמדה ובתבונה כמיטב יכולתו, אין ספק, אבל בחפירה שלו מראש לא היה סיכוי, זאת האמת. פסיפסים מרהיבים, קברים חשובים, תכשיטים נדירים – כל אלה התגלו בחפירות אחרות. בשבילו היו בינתיים בעיקר עוד ועוד לבנים, חרסים, ידיות של קנקני יין, חרצני זיתים עתיקים. התגלו גם סימני שרֵפה שהעידו היכן בערה אש, זו של הבישול וזו של שרִיפת כלי החרס. הוא מצא כמה אבנים ששימשו משקולות, ואחדות עגולות, לטחינה. כמה להבי צור. וזהו.
פעם אחת סטודנט לידו חשף קערה קטנה במצב שלם. כולם הקיפו אותו, לראות איך הוא חושף אותה, אט אט. גם הוא עמד שם, וקינא בו מאוד. בלילה, שכב לבדו במיטה, מכווץ. התכווץ עוד יותר מהמחשבה שכל זה בגלל קערית. הרגיש עלוב. אבל בבוקר כששוב עמד מול הים, הגלים פתוחים מלוא הרוחב, משהו בתוכו המיר את הקנאה לתקווה: הינה, זה יכול לקרות, פתאום מוצאים. עוד יגיע הפרס, והוא יהיה אפילו טוב יותר, ירים אותו מעל לזמן ולמקום.
אבל במובנים מסוימים, היא, שאי אז עמדה בלב הבית שבו עכשיו חפר, ידעה שלא ימצא שם דבר. היא הכירה מה יש, ומה פשוט איננו. בתור חומר, ידעה מה צמוד ולוחץ על פני השטח, מה חוסם אור ואיפה יש רווח והאוויר זורם חופשי. כך היתה לה מפה פנימית של המקום, תמונה בהירה: אם זו האדמה שהוקצתה לו, לא משנה כמה מוכשר וחכם יהיה, וכמה ישקיע ויכוון לטוב, לא יצליח להוציא ממנה יותר ממה שיש.
הוא עדיין לא הבין, ועבד יפה. אף על פי שבעשר כבר היה מזיע ונעשה עצבני קצת, וכשהשרה את החרסים שבדלי במים קרירים עלה בו דחף לעזוב הכול ולרדת לטבול בים. המרחב הכחול שבו נתקל כשהרים את מבטו עשה אותו חסר סבלנות. רעש הגלים הקבוע, הקוצב את הזמן בלי הרף, שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה, גירה את עצביו. אולי תעזור לו הפסקה. ישב בצד ונגס בבצק הדק שאימו הכינה, העוטף את הטחינה והביצה. האכילה החזירה לו כוח וחשק וגם קצת אמונה. בבטן מלאה, בלי שנתן על כך את דעתו, מקצב הגלים הקבוע דווקא נעשה מרגיע. כי ישנו גם הזמן, ולו הדרכים שלו, גל אחרי גל. הזדמנויות קרבות ונסוגות. גם אם אי שם עיניה הרטובות ממי ים כבר היטשטשו.
בסוף כל יום עבודה, אחרי שהיו מחזירים את הכלים למחסן, ואחרי שהיה פורש הצידה עם שני סטודנטים אחרים להתפלל, כורע ומצמיד ראש לאדמה, היה חושב בדרכו הביתה שבסופו של דבר נהנה מן העבודה עצמה; המאמץ, החשיבה, המחקר, הסדר. בארוחות הערב לא סיפר הרבה, אבל חייך אל אימו שהגישה את האוכל, וזה הרגיע אותה. הוא שב וניסה להזכיר לעצמו את הסיפוק במה שיש גם כשהמנחה שלו, שבעבר היה מלהיב אותם ורתם אותו לעבודה, התחיל להיראות בעצמו מתוסכל, ולרמוז על הקשרים שהפעילו אחרים כדי לזכות בחפירות נחשבות יותר. הם אפילו לא מתעדים כמו שצריך את כל הממצאים שלהם, רטן, רק מה שנוח להם.
בסוף שנת הלימודים נשרו שני הסטודנטים האחרים שאיתם עבד. אז כבר הבין שבלי גילויים נוספים בתל שלהם, בקרוב תיפסק העבודה. אין תקציב, ואם אין בהמשך החפירה תרומה ממשית, לא כדאי להמשיך לחפור – כל חפירה היא חד־פעמית, ולכן גם בעצם הרסנית, בזבזנית. מה שנחפר לא ייחשף שוב בדיוק כפי שהיה לראשונה, בלתי נגוע. מוטב להשאיר את מה שטרם התגלה לארכאולוגים של הדורות הבאים, להם יהיו כלים טובים יותר להבין את הממצאים. מה שעדיין חתום יהיה מתנה לחוקרי העתיד. אבל מה עליו, מה על העתיד שלו, חשב בקוצר רוח.
עכשיו כבר בעבע תסכול וזעם. את ארוחת הערב לקח בחטף לחדר, מלמל "תודה" קודרת.
והיא עדיין לא יכלה להגיע אליו ולתת לו את מה שיש לה לתת. על אף שבהחלט, שחוקה ככל שהיתה, עוד היתה לה נוכחות ויכולת לפעול בעולם, כמו כל גוף. בין גופיהם נמתחה האפשרות, אבל לאורך כל הקיץ שחלף, כשהיה יורד אל החוף, מזיע, הוא מיהר לטבול במים ולא הסתכל על סביבותיו. חם היה, וקירור אין. שעות החשמל בסביבה היו מועטות, בתחנת הכוח שוב ושוב אזל הדלק. בימים כאלה כל הקלישאות על החום האנושי של עמי האזור הזה הפכו לעצבנות פשוטה. ריח זיעתו, שאותו רחרח בהיחבא, היה מוכר לו אישית עד לזרא, ומשהו מאותה זיעה, זעיר, חלקיקי חלקיקים, כבר היה מוכר גם לה, מאז שהיה ילד מזיע שקפץ עם אחיו במים. הינה בא עוד גל. הם ניסו לקפוץ לתוך כל אחד מהם, לא לפספס אף הזדמנות.
עכשיו לא קפץ, רק טבל, נתן לכל גופו לנוע קלות עם הגלים, לפנים ולאחור, מרחף מעל הקרקעית. אחר כך היה יושב במים הרדודים, גופו הרטוב מתייבש ברוח, ופורש את רגליו לפניו, ישרות ורפויות, והגלים היו הודפים את רגלו הצידה ובחזרה, הצידה ובחזרה, כמו מחוג, זמן שמתקדם ומייד חוזר אחורה. והדמות נותרה במצולות. המים התקררו מסביבה כשהגיע הסתיו. מן הקרקעית כבר לא נראו רגלי אדם מרחפות מעליה בהילוך איטי. החוף התרוקן. השקט במצולות היה כבד עליה כמו דיבור בלתי פוסק.
אבל ליד החוף, בתל, דווקא התחדשה תכונת העשייה. הוא שוב היה נרגש מעט כשהגיע בכל בוקר לעבודה, מפני שבאמצע הקיץ, במקום הסטודנטים שעזבו, השיג המנחה שלושה מתנדבים מארץ זרה. בזמן ארוחת העשר היו הזרים יושבים יחד ומעלים זיכרונות מחפירות קודמות בעולם, צוחקים. הם ניסו לדבר בשפה שיבין, אבל במבטא שלהם. שונים מאוד, מסקרנים. הוא נמשך אליהם, ישב והקשיב. והבין לאן עליו לכוון את מאמציו. איך לא חשב על זה קודם לכן. כאילו עד עכשיו לא האמין באמת שאפשר, שיש לו אפשרויות.
בסוף היום פרש להתפלל לבדו. מצחו נגע באדמה, מושיט לה אותו לנשיקת פרידה.
הוא מיהר להגיש בקשה ללימודים מעבר לים. עם מלגה. השיג המלצות, פנה למקום אחד, ואחר כך לעוד שניים. להרחיב סיכויים ומאמצים – ההיגיון אמר שמשהו מזה עשוי לשאת פרי.
אחרי שהכין את כל הטפסים ושלח, ציפה לחוש הקלה אבל במקום זאת נעשה מתוח. שלושה ימים היה לו חום. בלילות היה ממשיך להוציא דליי אדמה גם בחלומותיו, מתעורר מדי פעם ממעמקי חפירת השינה לקחת אוויר, ואז לשוב ולצלול למעמקים, ושוב לעלות ולצוף, ושוב לצלול, עד לבוקר. ממש כמותה: באותם ימים סערת חורף ראשונה החלה לערבל אותה, והיא נשאבה למעמקים, ואחר כך, קטנה, קלה, נזרקה בזרם מעלה, ושוב. מעלה מטה, למות ולחיות ולמות כדי לחיות שוב. לקבל גלגול חיים נוסף, אחרי שכבר שקעתְּ בעבר וזמנך לכאורה תם.
אחרי סערת ראשית החורף הזאת, התל היה בוצי. הגשם הקדים אותם, הם תכננו לסגור את עונת החפירה הקיצית רק בעוד כמה ימים, כמו שכחו שבארץ הזאת אין עונת מעבר, יום אחד שמש קופחת ואז גשם ניתך בחטף. אבל למחרת חזרה השמש והכול התייבש מהר. ולמתנדבים הזרים היתה סבלנות שהביאו איתם, לסיים את העבודה כמתוכנן. רק לו הכול נעשה דחוף. הם מיתנו אותו. חפרו יחד, פטפטו, עשו תוכניות, אולי ייפגשו בשנה הבאה מעבר לים. בינתיים תחת ידיהם התגלו שברי צלחת, נר חרס. תמיד ברגע האחרון מוצאים עוד משהו. הם סגרו את מחסן הכלים באופן סופי לעונה זו ובימים הבאים ישבו במשרד עם הממצאים. כבר היה קר והגשם הִכה בחלונות, והים והיא היו רחוקים. הוא שקע בעבודה, זיהה, קטלג. שבועות. ואז הגיעה תשובה. שלילית. הוא כיבה את המסך. הוא הביט בשברי הקנקן על המגש מולו, חשב על מי ששתה ממנו מדי יום, לפני שנים רבות, והרגיש לרגע לא יותר מטפיל. רוכב על גבי האנושות ולא מגיע לשום מקום.
ובכל זאת בסופו של החורף, כשכתבו הוא והמנחה מאמר המסכם את החפירה, הרגיש סיפוק לגלות שמתוך כל הפרטים נרקם והתגבש סיפור. כל ממצא בפני עצמו אולי לא היה רב משמעות, אבל משהו נוצר, הושג. ועדיין יכולות להגיע עוד תשובות, חיוביות.
והאביב התחיל. מייד בְּחמסינים. הוא ירד אל הים, לשטוף את החום והזיעה. לרוחב האופק השמיים נגעו במים, הוא הביט לשם. שם היו יבשות אחרות, שחיכה לתשובתן. החוף היה צפוף כאילו כולם רוצים להימלט. כבר כמה ימים הקפיד לא להיכנס לתיבת הדואר יותר מפעם ביום, כי הרגיש שאולי לא טוב לרצות מדי, להיות נואש, שעדיף לפתֵּח חספוס. גם היא כבר שכבה ימים רבים בקרקעית, עיניה המחוקות כמו עצומות, הנוסעת בזמן ששוהה בזמן הלא נכון.
הוא תהה אם הוא עצמו חי בזמן טוב, איזו מין תקופה היא תקופת החיים שלו. בלילות, מזיע משום מה במיטתו, מרגיש את חומו שוב עולה, חשב שאולי בשביל המקצוע שבחר הזמן הזה הוא מאוחר מדי, לא טוב להיוולד בתקופה שבה כבר הכול נחפר ואין הרבה מה למצוא, זמן שבו כבר צריך לכסות הכול ולבנות מעל התלים עוד ועוד בניינים חדשים. או שאולי דווקא עדיין מוקדם מדי לתחומו – כאמור, בעתיד יהיו שיטות מתוחכמות חדשות, אולי לא יצטרכו להזיז אבן. ואולי השאלה לא צריכה להיות על הזמן אלא על המקום שאליו נקלע דווקא בזמן הזה: הינה אצלם במשרד אין אפילו ציוד לבדוק מה אכלו על גבי הצלחת הזאת שמצאו, אולי ישנם עליה אילו שרידים. נאלצו לשלוח אותה למעבדה רחוקה. מעניין מה יתגלה. מה אכלו אי אז על צלחות ממש כאן. אפשר יהיה ללמוד מכך אם הזמנים ההם היו טובים יותר או פחות, אם היו זמני דחק, קושי ומחסור או כאלה שהיה כדאי לחיות בהם כאן.
כך או כך, עבורו אלה היו הזמן והמקום היחידים שהיו לו על פני האדמה, וכאן הוא היה, וזה כל מה שהיה לו. ולכן ערב אחד כשחזר הביתה ונכנס לתיבת הדואר וחיכתה לו תשובה חיובית, הוא היה מאושר.
לכאורה המפגש ביניהם כבר היה מיותר עכשיו. עוד מעט הוא ייסע. אך עדיין היה צריך להשיג אישור יציאה, אלה היו הכללים. זה לא היה דבר פשוט: היה עליו לעבור ריאיון ביטחוני, לעמוד בקריטריונים. המנחה שלו חשב שאין סיבה שזה יסתבך. ובכל זאת לאחר הריאיון משום מה האישור בושש לבוא. שבוע ועוד שבוע חלפו. חודש, חודש וחצי. פתיחת שנת הלימודים הבאה התקרבה. הוא בירר ונאמר לו שהמקום באוניברסיטה יישמר לו עד שלושה שבועות אחרי תחילת הסמסטר. עדיין היה זמן, אבל הוא הלך ואזל. הוא התרוצץ בבירורים, הגיש עתירה. והמשיך בכל ההכנות: ויזה לארץ היעד. אימו השיגה לו תיק גדול.
ובוקר בוקר בא לעשות סידורים אחרונים בעבודה, ממשיך בקִטלוג, כדי שמה שהושג יישמר יפה לאנשים אחרים, בזמנים אחרים. ניסה לעשות את הדברים ברצון, לשמור על חיוביות, על אמונה בבאות. אבל גופו בער. נדמה היה לו ששוב יש לו חום. הוא מדד והיה לו, חום גבוה. אבל ימים אחדים אחר כך החום ירד. ופתאום הגיע גם אישור היציאה. ליבו זינק. ואיתו גם החום שוב. וכעבור יומיים שוב נסוג.
הוא התאושש וסיים את כל ההכנות. בארצו לא היה שדה תעופה, אבל פעם בשבוע היתה הסעה מאורגנת שמוציאה את הנוסעים בעלי האישורים ומביאה אותם אל טיסות שיצאו מן הארץ הסמוכה. התיק הגדול כבר עמד ארוז למחצה ליד מיטתו. גם היא היתה מוכנה לצאת לדרך. כבר היה סתיו, המים מסביבה התקררו לאט, תכף יבואו הזרמים.
שבועיים לפני ההסעה והטיסה שהשיג, הוא בא לקחת מהמחסן שליד התל כפפות שהשאיר שם ושחשב שיועילו לו במקום החדש. אחרי שנעל את המחסן, ירד לשוטט קצת על החוף מול המים. אמש היה לילה סוער, זרמים סחפו, גלים התגבהו, אמרו שהיו גבוהים כמו הרים. הוא מעולם לא ראה הרים, אבל יהיו הרים בארץ שייסע אליה. הגלים הגבוהים הטילו אשפה ורפש אל החוף, והוא חלץ סנדלים והילך בתוך המים, מסתכל שלא להיתקל בשקית או כלי פלסטיק. בין פיסות הזבל הצבעוניות, הקלילות, היא התערבלה בלילה, אחרי שאחד הזרמים תפס אותה מאי שם, ממעמקי האין, הרים אותה ונשא אותה אל היש. היא, כלומר החמר שממנו היתה עשויה, התאמצה מאוד לעשות את כל מה שהיא יכולה כדי להישאר שלמה, להמשיך להיות היא, חומר כפי שהודק ונדחס. זה היה מאמץ רב כל כך, גם אם לא כלל בעצם תנועה משלה, רק להישאר על הגל, לשרוד, לחיות. הגל העביר אותה לבא אחריו, והגל הבא הלאה, והיא נשארה שלמה, והינה היא קרבה אל החוף, נסוגה לרגע אבל באה.
היה מתבקש שהם ימשיכו לפספס זה את זו, שגם ברגע האחרון תהיה החמצה. אבל הינה הסטודנט על החוף מתכופף ושולח אליה את זרועו, וגל רך ונוח מקרב אותה אליו, עוד ועוד, אפילו לא מרחיק לרגע, היא לא חומקת, הוא לא צריך להתאמץ, אין כאן קושי, היא מוטלת במים הרדודים מתנועעת קלות, הוא יכול להושיט יד. אף אחד מהמאמצים ששקד עליהם שנים לא הביא לו אותה, כל ההשתדלויות שעשה, וגם עיניו עכשיו, העיניים שתמיד מזהות צורות, שמורגלות לחפש באבן או בחרס סימנים, עיטור, כתב, צורת עין או ראש, אפילו הן לא עושות עכשיו מעשה שבזכותו היא תבוא לו, הן עיוורות כעת כי סוגרת אותן המחשבה שדבר לא יבוא במתנה. ובכל זאת סתם כך הוא רוכן ומרים, הינה אבן, והיא יוצאת מתוך ים תת־הכרתו ומונחת בידו.
והיא יפה, יפה יותר משהיה חושב אילו תיאר אותה לעצמו. יפהפייה. לא היה בה נוי, לא לכך נוצרה, אבל היו טמונות בה תקוות כל הדורות של עמי המקום הזה, שתמיד רצו משהו שיגן עליהם ויפרֶה וישַׂמח. היא היתה יפה כי התפקעה מאנושיות. ליבו יצא אליה.
הוא מישש אותה. היא היתה עשויה ממש מהמקום: האדמה, המים, האש ששרפה אותה כדי שתתקשה – אש שאולי דלקה בתנור שמצא למעלה בתל – וגם האוויר, האוויר המקומי שנשרף בזמן הבעִירה, והינה כל היסודות האלה כאן בכף ידו, ועדיין לא התפרקו בחזרה לרכיביהם אלא היו לדמות הזאת, השחומה, הפשוטה והמענגת.
מבטה היה נעוץ במרחק, לא רואה כלום ורואה הכול, והיא התבוננה בו, כמו חיית בר שנתקלת בך ונועצת בך מבט שלא תשכח לעולם ותמיד תתהה אם היה אישי.
פניה היו לחים ומלוחים, וגם פניו. הוא עמד נפעם.
האם השתוקק אליה, האם זימן אותה אליו? עכשיו הרגיש שבעצם ידע כל הזמן שתבוא, הרי ידע שמשהו יבוא ויציל אותו, אבל היה מבולבל: האם באמת האמין כל הזמן ולא התייאש, או שרק עכשיו, כשהיא בידיו, נדמה לו שתמיד ידע? האם כבר מזמן נרקם במוחו הסיפור הזה, על איך שנענעה את ראשה במצולות בקצב הגלים, כאומרת עוד לא עוד לא עוד לא, ואיך בימות הקיץ הרגישה במים את טיפות זיעתו, ותמיד חייכה קלות אל רגליו המתנועעות מעליה, וחיכתה לו? ואולי הסיפור הזה עליה ועליו הולך ומסופר בו לאחור רק ברגע זה ממש.
הוא קצת נבהל ממנה. לא ידע מה לעשות בה. העבירהּ לכף ידו השנייה, משקלה נקלט בה מייד, קל אבל מורגש. היא נשאה אליו את פניה מכפו הקעורה, כמו גוזל שדורש טיפול, תלוי בו, ובה בעת כמו קמע רב כוח מוכן לשימושו. איך צצה פתאום מכיוון אחר, לא לפי סדר הארכאולוגיה הכללית, ולא על פי הכרונולוגיה הפרטית שלו כפי שתכנן אותה. איך באה לא בעִתה, פורעת, מספרת משהו אחר, על אהבה ופחד שתמיד היו ויהיו.
בלילה בחדרו, החזיק בה גם כשנשכב במיטה, כמו ילד עם בובה. שכב על צידו והרים אותה לנגד עיניו, על הכרית. מה יעשה במציאה הזאת, שאיננה ממצא שנחפר באופן מסודר, שלא הוּצאה מתוך שכבה שנמדדה וסומנה ותועדה ואפשר לשייך אותה למה שסמוך לה ולהבינה. סתם היטלטלה מתחת לפני הים, בלי הקשר ונסיבות ויכולת להבין, כמו החיים שלו שהוטלו לכאן פעם פשוט כי כך, ותמיד אפשר לטעון שיש הקשר, שיש נסיבות, אבל אין, אין, לא לטוב ולא לרע, הוא נולד, הוא ימות, לפנֵי ואחרֵי רק גלים. חומו עלה.
בהזיות החום שלו צפו והתערבלו האקראיות המערערת הזאת שבה היא באה אליו, יחד עם התחושה המשכרת של היותו בן מזל, הנבחר. בבוקר, כשהתעורר, היא עדיין היתה שם, והוא ניסה להסתכל בה בחיבה אבל בלי גאווה. נכון שהיא לא באה אליו בזכות עמל רב שעמל כדי שתבוא. נכון שהוא לא זכאי לה. אבל היא גם לא באה כמתנת חינם שלא מגיעה לו. היא באה פשוט כי הוא היה שם, והיא היתה שם, והיתה הזדמנות, ובא גל. והם לא פספסו אותו הפעם.
גם המחלה לא הגיעה לו או לא. פשוט קרתה כי הדברים קורים. חומו לא הרפה ואף האמיר, והוא הלך לבדיקות. אימו התעקשה וליוותה אותו. לנסוע ללימודים כבר לא נסע. עבר טיפולים רבים. ביקרו אותו. המנחה שלו סיפר לו שהיא מוצגת עכשיו במוזיאון, הראה לו תמונה, לשמח אותו.
היא עמדה שם, באקווריום זכוכית, ממותניה ומעלה, שערה מתבלט קלות מעל הלוחית, עיניה מחוקות ומביטות אל משהו שלא ראה, אולי אל מי שצילם אותה. כשמת, כף ידו היתה ריקה.