יום: יולי ב2, 2024

* אֲנִי קוֹנָה סְפָרִים עַל זִקְנָה וּמָוֶת.   הַזְּמַן נִסְגָּר ומִתְרַחֵב גָּמִישׁ וְנִבְהָל    פַּעַם טָבַעְתִּי בַּמִּקְלַחַת, לֹא נִצַּלְתִּי.  נִקְבַּרְתִּי עָמֹק מִתַּחַת לַמִּרְצָפוֹת   לֹא

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו, לא אכחיש. להתחיל בכל פעם מחדש, להיוולד שוב נקייה, להינתק

בית אל, אוקטובר 2023

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת, קטנה אחת שמפרפרת, ונינה מזמינה אותה לעלות לה על הגב.

רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על כל הרהיטים. אני חושבת על קורס לפרטי בניין שבו למדנו

יָמִים מֵעַכְשָׁו נִוָּתֵר שְׁנַיִם  בְּחֶלְקַת אֲדָמָה יְבֵשָׁה וּפְרוּשָׂה מִמִּדּוֹתֵינוּ, נֶפֶשׁ תִּפְחַת לְמִדַּת הָעֲרִיסָה.   נִפְתַּח בְּאַרְגְּזֵי בֹּקֶר קְרָעִים נֹאבַד בְּאַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת  וְלֹא נֵדַע שֶׁכָּךְ  אַהֲבָה

שמן על קנבס, 20×30 ס"מ

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~ וירג׳יניה וולף   היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן

שמן על בד, 70×40 ס"מ

מבעד לַזגוגית הגשם עצר כדי לפנות את המקום לסוף הלילה. רק אגל בודד נותר תלוי על עלה צהבהב, מתקמר, נכסף אל אדמתו, והוא רועד ברוח.

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים ערומים ועל הדשא הסתחררו עליהם, חומים ומכווצים כמו מי שחייהם

* לָמוּת בְּךָ וּלְהִקָּבֵר מִתַּחַת לְעֵץ הָאַלּוֹן שֶׁבֶּחָזֶה שֶׁלְּךָ וְלֹא לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר אֶת הָרַעַשׁ הַדּוֹחֵק בִּי לַחֲשֹׁב. לָמוּת  בְּךָ וְלֹא לִרְאוֹת אֶת רֶטֶט עַפְעַפַּי הַנִּלְחָמִים