פתח דבר | עידית ורד
03/07/2024
נדמה שכולנו מבקשים אותו – אנחנו רוצים מרחב אישי בין המון צפוף, חיים טובים ברווחה, בנינוחות ובהרפיה, עם מרווחים של זמן פנוי לעצמנו, בית רחב
נדמה שכולנו מבקשים אותו – אנחנו רוצים מרחב אישי בין המון צפוף, חיים טובים ברווחה, בנינוחות ובהרפיה, עם מרווחים של זמן פנוי לעצמנו, בית רחב
גּוּף חָלָב מָתוֹק נִמְזָג לַחֲלוֹם. לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַבּוּשָׁה. אָהַבְתִּי אוֹתוֹ פַּעַם וְעַכְשָׁו לֹא עוֹד עַכְשָׁו אֲנִי רָתוּק לַחֲלוֹמְךָ – אֲבָל שָׁתִיתִי מִמֶּנּוּ בְּתַעֲנוּגָדוֹל נִגְרַפְתִּי
בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני קמה והולכת לישון בדירת שלושה חדרים ומרפסת. החלון בחדר השינה
אֲנִי בָּאָה אֵלַיִךְ מִן הַטְּקָסִים הָאֵלּוּ אֲשֶׁר בַּשְּׂדֵרָה קַשְׂקַשִּׂים מִסְתַּמְּנִים בְּשׁוּלֵי כַּפּוֹתַי, מִפְרְקֵי יָדַי – הַבִּיטִי – מִתְאַבְּנִים לְתוֹךְ צִיר. גֻּלַּת הָעֲנָפִים בָּעֵשֶׂב הָרָחוֹק
* בָּעֲרָבִים דֹּק טַל מְכַסֶּה אֶת הַמַּכְתְּשִׁים הַגְּדוֹלִים וְכָל מָה שֶׁנָּמוּךְ מִן הָאָרֶץ נִפְקָח מֵעַצְמוֹ הַיְּעֵלִים מִתְכַּנְּסוֹת בַּחֲגָוִים לִשְׁתּוֹת מִן הַנְּבִיעָה כּוֹפְפוֹת אֶת צַוָּארָן שָׁחוֹת
זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין ערמות מאובקות של ליטוגרפיות והדפסים. ״חשבתי שאולי תאהבי,״ הוא אמר,
כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי לצוף רק כשתגיע השעה. לתת לגל המסוים הזה להטיל אותה
1. בְּכָל יוֹם, כְּשֶׁאַתְּ מִתְמַתַּחַת וּמַשִּׁילָה אֶת הַחֲלוֹמוֹת הֶעָתִיד מַבִּיט בָּנוּ, אָסוּר לְהַבִּיט בְּעֵינָיו – אֲרָיוֹת הַדְּאָגָה יִשְׁאֲגוּ בְּסַכָּנָה 2. זוּג נַעֲלַיִךְ הַקְּטַנּוֹת, סִירוֹת
אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות אור צהבהב. צללים מהבהבים מרקדים על הקיר מאחור, כמו בטקס
אֲנִי שׁוֹמַעַת גְּנִיחַת אַבִּירִים שֶׁלֹּא צָלְחוּ אֶת הַיָּם נֵבֶל סִירֶנוֹת מִצְטַלְצֵל – אַתָּה וַאֲנִי אֲבוּדִים יָרֵחַ אַחֲרוֹן מִתְגַּלְגֵּל כִּפְנִינָה נְדִירָה בֵּין שְׂפָתֵינוּ
אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את שואלת. עכשיו לא זמן טוב? עכשיו ההקדם האפשרי. וכמה לעג
שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה עונה לה, "לא יודעת, רוחמה. אבל איפה המקרר?" (בדיחה)
מִתַּחַת לְשִׁכְבוֹת הַטַּחַב שָׁכַן פַּעַם יֹפִי. עוֹד הָיִינוּ יַחַד, אַתְּ וַאֲנִי, וְהָאָח הַהוּא, הַשָּׁכוּחַ, דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹן וְעֵץ מְפֹאָר־עֲנָפִים הִשְׂתָּרְעוּ מֵעָלֵינוּ, מָגִנִּים יוֹתֵר מִשָּׁמַיִם. כְּשֶׁבָּכִינוּ, בָּכִינוּ
החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי. לפני מספר דקות עליתי לקרון הרכבת במחלקה הראשונה. בחרתי במסלול שחקרתי מראש: ברצלונה–סרגוסה. משך הנסיעה