שאלתי אותה מה היא חושבת עליו. היא אמרה: זה לא מתפקידי לחשוב עליו. היא שאלה: מה את חושבת עליו. אני לא חושבת עליו. היא חייכה במרירות: מה יש לך להפסיד, ועיניה דמו לחרכי ירי דקיקים. אני חושבת: הפסיכולוגית שלי לא מאמינה באהבה.
יהודה שאל: איך המטפלת שלך נראית. היא יפה, אמרתי, יש לה אף נשרי. אף נשרי זה יפָה? עליה אף נשרי זה יפָה. הוא הרצין ונאנח לדפים: את לא עוזרת. אני לא יודעת. איפה את רוצה שהיא תשב. אני רוצה שהיא תעמוד טוב? טוב את באמת לא עוזרת.
היא שאלה: למה באת עם הנעליים האלה, מה את מנסה להפגין. אמרתי: צריך ללכת עם הנעליים לפני, שיתרחבו ויתאימו למידת הרגל. לא אמרתי: הן הדבר הכי צחור שיש לי. אפילו הסוליה צחרה. אמרתי: אני נועלת אותן לכל מקום, אני איתן: בשירותים, במטבח, במרפסת שירות. היא לא מקשיבה: את עדיין לא יוצאת מהבית? ומשהו בה מתרכך: אבל את פה, לא?
יהודה החליט לבד: הוא מספר אותה בשולחן של הרומנים. הוא טען שהיא מבינה קודים לא מילוליים, היא למדה את זה, להקשיב מעבר למילים, מעבר לרומנית. אני חושבת: הוא מעדיף שהיא תלך מוקדם, שלא תרקוד לו בין הרגליים, שלא יגלה שאף נשרי זה באמת דבר יפה מאוד.
יהודה מעדיף אישה בלי אף. הוא אמר פעם, כשהיה שיכור נורא: אני מעדיף אישה בלי אף.
נהג מונית פתח לי את הדלת. הוא קישט את הבגאז' בפרחי קאלה מרוססים בוורוד פוקסיה והדביק אותם לפח באיזולירבנד שחור. יהודה חיכה לי בפנים. הגב שלו נדבק למושב העור והידיים שלו רעדו מעצבנות. אמרתי: תגיד משהו יהודה, ויהודה אמר: את יפה מאוד והגב שלך סקסי בטירוף.
יהודה היה מעדיף אישה שכולה גב. כשחטף פעם מכת שמש וראה כוורת שחורה בעיניים הוא פלט: אישה שכולה גב.
כשהגענו ביקשתי שיכבו את המזרקה. יהודה הזמין את המונית והמונית התרגש נורא אז הוא דחף סלמון טבול בפרג הכי עמוק בלוע ונחנק קלות. מתחת לכיפת השמיים עמדו המון רומנים שמחאו במצילות. המשפחה שלי עמדה בצד וריכלה על הרומנים. הם אמרו: הרינג לא כובשים בשמן זית וחבל, עם כל הכסף שנשפך, שהמזרקה לא פועלת.
הזונה נזכרה לבוא רק כשיהודה, אימא של יהודה, אבא של יהודה, אחות של יהודה, אחות של יהודה ב', גיסה של יהודה, חמות של יהודה ורוח סבתו של יהודה הצטופפו מאחורי גבי ונשפו לי בעורף. הרב התלוצץ: על חשבונו של יהודה. הוא קרא לו קמצן ויהודה הסמיק. המונית תפס לי בשמלה ונפנף בה. מהבמה ראיתי אותה דוחפת צ'ק לכספת. היא הביאה כמעט אלפייה: שתי פגישות.
ארבעה גברברים החזיקו את מוטות החופה. זיהיתי את חלקם. עם אחד מהם שכבתי, פעם, אולי. אישה בדמות בת ים השקתה אותי ביין. זיהיתי את אמא שלי, קבורה מתחת לשריון פייטים מנצנץ. הצצתי בקהל המורעב, המפוטם, שחיכה למנה העיקרית, והיא ביניהם,גבוהה וחריגה. כמוני. היא הצביעה לכיוון הרצפה. השפלתי מבט: צחורות עדיין, אף על פי.
נזכרתי: ביהודה, שעמד מולי. ברב שזימר ברקע. בקהל שזמזם.
היא הניפה יד והיד שלי הונפה. יהודה התנשף והבריג לי טבעת לאצבע. הוא התבלבל במשפט היחיד שהיה צריך לא להתבלבל בו.
נתקלתי בה שוב ליד הדוכן של הסלטים בדיוק כשזמירה מלול, הנשיאה של טפאוור ישראל, עשתה את הקלוללולולולולולולולולולו המפורסם שלה. זה נשמע כמו צופר של אונייה טרופה, הזונה אמרה. לשפתיים שלה היה גוון של דובדבן לא בשל.
שאלתי: הגעת לבד? היא אמרה: בעלי מחפש חנייה, הוא מאשדוד. אמרתי: לא ידעתי שאת נשואה. ואני לא ידעתי שאת מתחתנת עם רומני. אמרתי: אני הולכת להתקלח בכיור. היא חייכה: אני מרגישה שאנחנו מתקדמות.
יהודה חיבק שלושה חברים בפוואייה של השירותים. הם עמדו עם הראש למרכז המעגל ושאגו: אחים-אחים-אחים-אחים-אחים. יהודה הבחין בי אחרון ואמר: אחותי. הוא צלע והשחיל את לשונו לפי. גם בתוך הפה הוא הזיע וגם מעגל האחים הזיע ובזיעתם רקעו: הו. הו. הו. הו.
מפתח שירותי הגברים הגיחה חליפה דהויה, עיגולי זמש על המרפקים. האיש שבתוכה הבריש את קן הציפורים החלוד שלראשו. מהמבוכה. מי זה, שאל יהודה. הפלאס וואן שלה, הפטרתי, והמחוך שלי דקר. באוויר נישא ריח שרוף של קבבונים. יהודה דחף את הכיפה לכיס: לא דמיינתי אותו ככה.
מה, ג׳ינג׳י? הפלאס וואן שאל בהתרסה. כן, יהודה הודה, ואהבתי אותו,ככה פתאום.