תבלינים וזיכרון | יואב ארדן

הבוקר נמתח על העיר, קרני השמש פוגשות ציפורים נודדות, הציפורים חולפות מעל קבוצת ילדים בדרכם לבית הספר והילדים לא מסתכלים על אישה העומדת מול הכניסה לבית הפינתי בהמשך הרחוב. היא דופקת על דלת העץ דרך מודעת האבל אליה היא מתקשה להישיר מבט. המפתח מסתובב, הבריח זז הצידה, הדלת חגה על ציריה והעבר הופך שוב להווה. אם ובת חולקות עצב ושמחה בחיבוק, אבל והשלמת מעגל במבט.

ניצן בת השלושים נכנסת לבית הוריה, עכשיו בית אמה. מקום בו לא ביקרה מספר חודשים; אין סיבה מיוחדת, רק החיים והעומס והסלידה מהפקקים שתמיד מפרידים בין שתי הערים שלא חולקות גבול.

הן בוחנות אחת את השנייה לרגע נוסף ולאחר מכן אפרת חוזרת לכורסא ממנה הגיעה ובקרביה בילתה מהבוקר. היא חובקת את כוס התה שלה בשתי ידיים והבל המים החמים מיתמר ומסתיר את החיוך הצנוע שנפרס על פניה כשהיא נושאת עיניים אל בתה. הן לא אומרות דבר, ניצן סופגת את הריח המוכר כשהיא נכנסת פנימה. היא מטיילת בין מערבולות האבק הנחשף בקרני השמש ונזכרת באהבתה לבית ילדותה. בעלה ושלושת בנותיה הם אושר צרוף, כל מה שהיא יכלה לבקש ואלפי מונים יותר, ולמרות זאת, היא עדיין לא הצליחה לייצר לעצמה שם את ההרגשה המופלאה שארבעת הקירות האלה כאן נוטעים אצלה בלב. אפילו היעדר נוכחותו של אביה לא מצליח לקלקל זאת. רגליה נושאות אותה במרחב והיא מרגישה בקולו של אביה עדיין מהדהד בין צלעות הבית. במטבח היא מכינה לעצמה קפה באופן מוכני: הידיים מעבירות כוס מהקבינה לדלפק, כף צוללת אל צנצנת הקפה הנמס ומשליכה את שמצאה לספל, והקומקום נדלק בעזרת זיכרון שרירים שלא חולף. בהמתנה למים היא מפנה את גבה לדלפק ונשענת עליו, מולה נמצא הלב הפועם של כל בית יהודי במדינת ישראל – תנור הטקס. שתי קומות לאורך ושני מטרים שנמתחים לרוחב ומגיעים כמעט מקיר לקיר, גדול מספיק כדי להכיל כמעט כל אדם בוגר בשכיבה.

לפני מספר שנים ולמורת רוחו של אביה, אמא שלה פיזרה חלק מכספי הפנסיה על חידוש סוס העבודה הזה. היא העניקה לו מוטות חימום חדשים ודלת ברזל אדומה עם חלון מעוטר פרחים שחורים לכל אורכו. עכשיו היא מביטה בתנור המשופץ מהופנטת, היא ניתקת מהדלפק ומתקדמת לעברו עם יד שלוחה קדימה, היא רוצה להניח אותה על ידית העץ הארוכה ולחוש את העתיד שהוא צופן בגופו, הוא קורא לה, היא מתקרבת, אבל אז הקומקום החשמלי מגיע לשיאו, המתג קופץ והיא נרתעת לאחור ברגע האחרון. עם ספל קפה ביד היא הולכת לפגוש את הזיכרונות שלה בקומה השנייה.

הדלת הראשונה בסיום המדרגות שייכת לחדר נעוריה, המקום בו גדלה ולפניה אביה ואימו לפניו כשעלתה לארץ. הקירות הלבנים החדשים משקרים, מאחוריהם טמונים, חבויים, שורשיו של אילן יוחסין עתיק יומין שעל ענפיו וזרדיו ועלעליו תלויים סיפורי המשפחה: באיזו פינה אהבה סבתא לקרוא ספרים אל תוך הלילה, השיטה של אביה להתגנב מהחלון ולרדת לרחוב בלי שאף אחד ידע או התקופה בה הוריה גרו בחדר הקטן כשהיא הייתה בבטן אימה והם היו צריכים את עזרת סבא.

עכשיו היא רואה את הגלגול החדש שלו – משרד ביתי בו הוריה סידרו שתי עמדות עבודה גב אל גב. היא רואה את שורת המחברות המוקפדות של אביה, בהן כתב באופן יומיומי את אשר על לבו, היא מחליפה מבטים עם כל השורה ויודעת שבקרוב תבוא לטרוף את כולם עד העצם. אבל זה עוד לא הזמן. היא חולקת עוד רגע של שתיקה עם החלל ואז יוצאת אל המסדרון. רגליה לוקחות אותה חזרה במורד המדרגות והיא נעמדת דום בעורק המרכזי של הבית – בין הסלון למטבח, חדר האוכל וחדר המעבר.

היא לוקחת נשימה עמוקה בפה סגור ומרימה את מבטה אל אמא שלה, ״אני רוצה לראות אותו״ היא לוחשת לה והלחישה נישאת על גלי השקט ומשם אל אוזניה של האם. מאחורי כוס התה היא מחייכת לאישור וניצן פותחת את הדלת.

הדלת נפתחה בצידו השני של הזמן ומאיר נכנס על כל 192 הסנטימטרים שלו אל תוך חדר המעבר. הוא מוצא את בתו בת העשר יושבת על כיסא ליד סבא שלה ורגליה מתנדנדות קדימה ואחורה באוויר. הוא מחייך אליה והיא מרימה אליו מבט מבולבל, היא לא בטוחה איך לשאול את הדברים שהיא רוצה לדעת אז היא לא אומרת דבר. אביה מתיישב לידה ושניהם מסתכלים על סבא שוכב על השולחן בעיניים סגורות, גופו מכוסה בד ספיחה שמנוני עליו נפגשים ונפרדים מערבולות קלידוסקופיות של גוונים ירוקים, כתומים ואדומים ללא דפוס הגיוני. מהבד עולים ריחות של תימין, ריחן, פפריקה מתוקה וציפורן שממלאים את החדר הקטן.

מאיר קם וניגש אל אבא שלו יעקב, הוא שכוב על שולחן עץ עבה שנראה כמו קרש חיתוך ארוך מאוד. למרגלותיו פרושים כלי עבודה שונים: סכיני שף ארוכים, מספריים ארוכות וחדות, קולפנים, צבתות עץ אימתניות ומוט השחזה שנראה כאילו נרכש במאה הקודמת. מאיר מרים את אחת הסכינים ללא מטרה ברורה ומיד מחזיר אותה למקום. ניצן עדיין יושבת באותה תנוחה ובוהה בו בסקרנות שקטה, היא רואה אותו מעביר אצבע על הבד המתובלן ומרים אותה לפיו, טועם וחושב לרגע. פניו מסגירות שביעות רצון והוא מנקה את ידו בעזרת מגבת שעל השולחן.

״למה אנחנו עושים את זה?״ ניצן מוצאת את עצמה שואלת מבלי שבאמת התכוונה. המילים שלה עומדות באוויר בזמן שאביה חושב כיצד לענות. הוא היה מוכן ולא מוכן לשאלה שתבוא, ובמקום לענות מיד הוא ממשיך להסתכל על אביו ועל פרצופו עולה רמז של זיכרון מתוק. הוא ניגש חזרה לשבת לידה, לוקח נשימה עמוקה בפה סגור ומותח את ידו אל מאחורי הכיסא של ניצן.

״אני שאלתי בדיוק את אותה שאלה כשהייתי צעיר. הייתי בן 17 בפעם ראשונה שהשתתפתי בטקס הכלה״, מאיר מתחיל לספר לה וברגע אחד נחצה ציר זמן נוסף.

חזרה למעלה, בתוך החדר הראשון במעלה המדרגות, יושב מאיר, נער מתבגר; ראשו קבור בין שתי כפות ידיו ומרפקיו שעונים עמוק אל תוך שרירי רגליו. מסביבו ערמות לא מסודרות של ספרים, כולם במצב משומש, על גבול הבלוי. ספרים שנקראו פעם אחר פעם על ידי מתבגר נלהב; מי שיפתח אותם יגלה סימוני עיפרון, עט ומרקר, אוזני חמור וסימניות ארעיות מכל הסוגים והגדלים. סיפורת ולא-סיפורת מסומנים כאחד.

לצד הספרים נערמים על צידם תקליטים רבים. קלאסיקות של רוק, ג׳אז ובלוז שהגיעו מאביו ואלבומים עכשוויים פחות מוכרים שרק נער מתבגר עם תשוקה לדבר יכול לאגור. בפינה נמצא שולחן הכתיבה שלו, הדבר היחיד שמסודר ונקי בחדר הזה. אי של שפיות באוקיאנוס של חוסר סדר. מחברת יחידה שוכבת סגורה על גבה, מחכה לביקור נוסף של אדונה, מאחוריה בצמוד לקיר עומדות קודמותיה, ממוספרות ומתוארכות בקפידה ולידן מספר עטים איכותיים העומדים זקופים בתוך צנצנת זכוכית פתוחה.

שמש הצהריים המאופקת פורשת מרבד של אור עדין במרחב החדר, על דלת העץ הסגורה נשמעות דפיקות חלשות, מאיר מוחה במהירות את הדמעות מעיניו ומנסה להעלים מפניו את מה שאף אדם לא יכול להסיר. הידית משתחווה, הדלת נפתחת ויעקב נכנס פנימה. הוא משתהה לרגע, רגל אחת בפנים, רגל אחת בחוץ, כמו אדם שלא יודע אם להישאר או לברוח. האמת היא שהוא אינו פוחד מהמעמד, ועם זאת, הרגישות של הרגע גורמת לו לפיק ברכיים שהוא נאלץ לכבוש. הוא נכנס פנימה ומשאיר את הדלת פתוחה. חולף על פני שולחן הכתיבה ומתיישב על יד בנו. מאיר מרגיש את ידו הגדולה של אביו על כתפו ומפנה אליו את מבטו, הם חולקים את השתיקה עם דמעות מחוקות על פניהם לפני שהם מפנים את תשומת ליבם קדימה, אל האור המשתקף מבעד לחלונות הבתים בשכונה. אביו של מאיר פותח את פיו אבל עדיין לא מצליח להגיד דבר. הוא היה איש של הרבה מילים אבל רק מעט מהן נאמרו בקול רם. בינו ובין אשתו הייתה הבנה אילמת של מירב הדברים בחיים, אפילו חוסר ההסכמה ביניהם היה נפתר במבט עדין של מי מבין השניים. אבל עכשיו היא איננה וילדים הם סיפור אחר לגמרי, הם נבנים ומתעצבים בכוחה של מילה והעדינות הנדרשת במצבים כאלה היא כזו שלא כל הורה מצליח לפתח. הוא, כמו רבים לפניו, יצטרך למצוא את המילים הנכונות להגיד; אבל איך מסבירים לנער מתבגר מנהגים גדולים? איך מצפים ממנו להבין את מה שלרוב לוקח חיים שלמים להפנים?

״אני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה אבא״, מאיר מחליט לשבור את השתיקה. המילים מביאות איתן דמעות מצד שני הגברים והם שותקים לרגע נוסף. יעקב לא זר לתחושה הזו, הימים האחרונים הציפו אצל בנו קשת שלמה של רגשות והוא ידע שיצטרך לתת לבן שלו את הזמן הנחוץ כדי להתמודד איתם. לבסוף יעקב אוסף את המחשבות שלו ואז משחרר אותם ממנו, הוא מרגיש שאם יתחיל, המילים ייקחו אותו לאן שהוא צריך ללכת.

"אני לא אדם דתי," הוא אומר לבנו, "אבל אני מאמין במצווה הזו; אני מאמין שאני נקודה קטנה בציור גדול ומתמשך. זאת הדרך של העם שלנו כבר מאות שנים. אנחנו ארץ אוכלת יושביה וזה מנהג שעיצב את מי שאנחנו לטובה ולרעה".

"אבל לאכול אותה?" מאיר קוטע את מחשבותיו, "זאת הדרך שלנו?" הוא שואל בחוסר הבנה כנה ומסתכל על אביו במבט שמחכה לתשובה אמיתית. יעקב קם על רגליו ומתקרב אל החלון הפתוח. מלפניו השמש השוקעת, העתיד, אבל הוא חושב אחורה, על העבר. לבסוף הוא מסתובב ומסתכל על בנו. "אני והיא בילינו חיים שלמים בללמד אותך את הדברים החשובים ביותר שעל אדם לדעת". הוא כורע ברך ומחזיק בידיו של בנו. "טקס ההכלה", הוא ממשיך, "זו הדרך שלנו להעביר את השיעור האחרון, החשוב והמהותי מכל – אנחנו חלק בלתי נפרד ממי שיבוא לפנינו וממה שנשאיר אחרינו".

יעקב עוצר לרגע ומאיר לוקח חזרה יד אחת כדי למחות את עיניו. האב קם חזרה ומתיישב שוב על המיטה. ״סבא שלי היה צייד בכפר שלו בפולין. הוא האמין ששום דבר לא צריך ללכת לבזבוז, הייתה בזה קדושה שאי אפשר להסביר, יש ערך להכל ואנחנו צריכים למצוא אותו. אבא שלי האמין אחרת, רואה חשבון פשוט, איש של מספרים. הוא השתתף בטקסי הכלה כי הוא האמין במעגליות, ביצירה של החיים מהמוות. אני נולדתי לעולם חסר רחמים וככל שגדלתי הבנתי את שניהם. הדברים שראיתי עד שהגעתי לגיל שלך השאירו בי סימנים למשך שנים, למדתי שהעולם מעגלי וגם שאסור לנו לתת לשום דבר ללכת לבזבוז. אבל ראיתי דבר נוסף״. הוא עוצר, מתיישב שוב וממשיך. ״החברה שלנו הפסיקה להסתכל אחורה ושכחה מאיפה היא באה, היא איבדה את דרכה, יותר מדי אנשים קוברים את המתים שלהם או שורפים אותם. ככה הם נפטרים מהמקורות שלהם כליל ודרכם מיטשטשת. יותר מזה, הם חיים כאילו אין מחר אז אין פלא שהם מתים כאילו אין אתמול. הערב, זו תהיה ההזדמנות שלך להסתכל פעם נוספת אחורה ואז להישיר מבט קדימה".

הם שותקים שוב, זו ללא ספק השיחה החשובה של חייהם, אחרי רגע, יעקב מבין שאמר די והותר ומוצא את עצמו אומר בטון רך יותר – ״אני מניח שאתה תגיד לילדים שלך דברים אחרים. זה בסדר. ככה זה היה, ככה זה יהיה וככה זה אמור להיות. אם אני יודע דבר אחד לגביך – זה שאתה תמצא את מקומך בסעודה.״ הוא קם ומניח בעדינות נשיקה על ראשו של בנו לפני שהוא עוזב ומשאיר אותו למחשבותיו. מאיר ממשיך לשבת בשתיקה ולבהות בשמש הנעלמת.

עשור וחצי מאוחר יותר הוא יושב באותו החדר ובאותה השתיקה לצד בתו בת העשר. היא מסתכלת על אביה בעודו משתהה עם המחשבות שלו. ״ומה בסוף קרה?!״ היא קורעת את השתיקה לבסוף.

״בחרתי במשפחה שלי, בעבר שלי ובעיקר בעתיד טוב יותר. או במילים אחרות – בחרתי כתף, זה היה מתכון  מפורסם של סבתא". מאיר מפסיק לדבר וניצן מחכה רגע, היא חושבת שעוד מילים יגיעו אבל אביה לא אומר דבר נוספת. לבסוף היא שואלת ״ומה אתה חושב?״

״לגבי מה?״ מאיר מתפלא.

״לגבי למה אנחנו עושים את זה?״.

מאיר מסתכל אל תוך עיניה הגדולות של ניצן ושם יד עדינה על כתפה. "אני חושב שהערב כולנו נשב לשולחן כמשפחה ונרים כוסית לכבוד סבא שלך. אנחנו נשמע סיפורים עליו ואנחנו נצחק או נבכה לבחירתנו, ועד סוף הערב כל אחד מאיתנו יבין קצת יותר טוב את סבא יעקב, יפנים את החוכמה שהביא לעולם, יישמר את האמת שקיבל ממנו וייקח על כתפיו את השיעורים שלמד על בשרו כדי שאנחנו לא נצטרך לעבור אותם. ככה באים והולכים מן העולם אנשים טובים יותר, רכים יותר וחכמים יותר״.

״אל תשכח גם מתוקים יותר״, ניצן מכריזה בגאווה ומאיר מסתכל עליה במבט מבולבל. ניצן מתקרבת אל אביה ולוחשת לו באוזן: "סבא תמיד אמר לי שאני ילדה מתוקה, אבל שהוא מתוק יותר". מאיר צוחק לרגע ואז משתתק. הוא מסתכל על בתו בוהה בו דרך שתי עיניה, הוא מנשק אותה על ראשה בדיוק כשאפרת נכנסת אל החדר.

היא מסתכלת על בתה בת השלושים ורואה אותה עומדת קרוב לשולחן ומחזיקה את ידו של מאיר דרך בד הספיחה ספוג השמן. אפרת מגישה לה מגבת והשתיים עוזבות יחד את החדר.

השמש ממשיכה את נסיקתה לפני שהיא מתרסקת אל האופק. המשפחה כולה מגיעה בגלים עד שעות הערב. בעלה של ניצן והבנות נכנסים אחרונים ובידם יין וקינוחים. השעה מגיעה וכולם מתיישבים לשולחן. ניצן יושבת בין בעלה ובתה הבכורה ומול אמא שלה שבדיוק מתמקמת על הכיסא בצדו השני של השולחן. הן מדברות דרך המבט, וניצן מבינה שהרגע הזה הוא שלה, היא מרחיקה את הכיסא שלה מעט ונעמדת על הרגליים עם כוס יין ביד. כולם משתתקים, נושאים מבטם אליה ומחכים בקוצר רוח לתחילתו של הטקס.

״שבוע שעבר הוא התקשר אלי.״ היא מתחילה וברור לכולם מי האדם בסיפור שלה, ״שוחחנו על הכל וכלום; המצב האיום של הרכבת הקלה, הממשלה המגוחכת שלנו, החורף המצומצם שחווינו השנה, שוחחנו על היום בערב, ערב פסח שהוא כל כך חיכה אליו.״ היא עוצרת רגע כדי לא להשתנק באמצע המשפט, היא מסתכלת על אביה, מונח לאורכו של השולחן הארוך. ״והנה אתה,״ היא אומרת לו בלחש, ״המנה המרכזית״. היא מרימה את ראשה ומניפה את כוס היין למעלה. השולחן כולו מניף כוסות גם כן. ״באותה שיחה דיברנו קצת על הטקס ששנינו ידענו שיגיע, אבא היה ללא אשליות ותמיד אהב להתמודד עם דברים בראש מורם; כשהרגיש את הבלבול שלי הוא אמר לי ׳אל תפחדי, אני משחרר את ידייך כדי שתוכלי להחזיק בידיים אחרות.״ היא מעבירה מבט בין שלושת הבנות שלה ומחייכת. ״אני בטוחה שכל אחד מכם הגיע עם רגשות שונים לגבי הארוחה הזו,״ היא ממשיכה, ״אז רק אבקש מכם להחזיק בלבכם את הרצון של אבי לערב זה: הוא אהב להיות חלק מהמשפחה הזו, יותר מכל זה הסב לו את האושר הגדול ביותר; הוא זכר את ימי ההולדת של כולכם, הכיר את הלהקות והסרטים האהובים עליכם וכולכם הרגשתם בנוח לחלוק איתו את הסודות הכמוסים ביותר. קחו אותו איתכם הערב לשארית חייכם.״ היא עוצרת ומקרבת את היין לשפתיה, כולם יחד לוקחים לגימה עמוקה אחריה וניצן מסיטה את עיניה אל החלון הפתוח, שם היא רואה את הערב האביבי שהתפרס על הרחוב. בחוץ, הבתים עמוסים במשפחות המתחילות את ארוחת החג, הקולות גועשים והרוח סוחפת איתה את מודעת האבל מדלת הבית ונושאת אותה אל על, ומעל כולם מרחף הירח המלא והכוכבים שמתגלים לאיטם.