מבעד לַזגוגית הגשם עצר כדי לפנות את המקום לסוף הלילה. רק אגל בודד נותר תלוי על עלה צהבהב, מתקמר, נכסף אל אדמתו, והוא רועד ברוח. כובד־משקלו מציע לו מסלול נפילה, מרחק דק מן הדק בינו לבין סוף העולם, ניד אחד מיותר, מילה.
עצרו תולעי המשי את תנועתן, היבחושים את התרחשותם. עצרו גם ציפורים את שירת השחרית. החצר, כך נדמה, ממתינה אל האיש ששב מן הלילה. ליבו מתקמר מול האגל התלוי. הוא משפיל את שדרתו ואוסף אותו אליו, בקצה האגודל. אבל אי אפשר להגן מפני הכיליון.
אֶל כּוֹס הַתֶּה
מְנַעֵר אָדָם בְּרוֹךְ
אֵגֶל טַל
האיש שעון עכשיו על אדן החלון. כוס התה שבידיו חצי ריקה, ועל קורת ברזל ממול יונה רועדת. היומיומיות אינה מצילה את הבוקר מאכזריותו ומשברון הלב, כשם שאינה נוטלת מן האש את צבעה ואת קסם הלחישה, ומן הלילה את בשורת המוות. נושף האיש אל שפת הכוס באודם השפתיים, ובעשותו כן מנסה לחשב מתי בפעם האחרונה אהב כך עד כלות הנשימה.
לְתוֹךְ שְׁלוּלִית
מִכְּנַף יוֹנָה גְּשׁוּמָה
נוֹשֶׁרֶת טִפָּה