ארבעה שירים | דוד צמיר-גל

דמותו

דְּּמוּתוֹ

כִּמְעַט חִלְּלָה אֶת מוֹתוֹ.

הֶאֱפִילָה

כְּמוֹ צֵל עָנָן רַךְ מֵעָלָיו.

הִתְנַתֵּק, כְּמוֹ כְּלַבְלַב מֵרְצוּעַת בְּעָלָיו

וְעָלָה וְעָלָה

כִּפְשׁוּטוֹ.

שכול כפרי

הָאִכָּר שֶׁהָלַךְ וְלֹא שָׁב – יֵשׁ לוֹ סוּס.

וְהַסּוּס שֶׁהָלַךְ וְלֹא שָׁב – יֵשׁ לוֹ כּוּס.

בִּדְמָעוֹת וּבְדָם סוּסָתָם וְאִשְׁתָּם

מְקִיאוֹת נִשְׁמָתָן וּבוֹלְעוֹת לִפְתָּן חַם.

נרקב לו תפוחי

נִרְקַב לוֹ תַּפּוּחִי.

אֲנִי עוֹמֵד מֵעַל הַפַּח,

נוֹטֶה הַצִּדָּה עַל עָקֵב –

מֵצִיץ בָּרֶפֶשׁ שֶׁהֻשְׁלַךְ –

יָדִי עַל הַבְּלִימָה –

וְהַתַּפּוּחַ אוֹרְנָמֵנְט.

מַלְאָךְ יָרִים לִי אֲגוּדָל

וְאוּד יוּצַל –

אֲנִי עֲצִיץ צֵמֶנְט.

מִדַּי שָׁעָה וּקְצָת

חוֹלֵף הִבְהוּב בִּשְׁתֵּי עֵינַי –

מִכְסֵה הַפַּח רוֹמֵז לִבְדֹּק

אִם אֲנִי חַי

בִּזְכוּת הַפְלוֹאוֹרְסְצֵנְט.

כשוך שאון הרעם אז 

כְּשֹׁךְ שְׁאוֹן הָרַעַם אָז

בִּנְפֹל דִּמְעַת הָרַע הַמַּזְ

קוֹלָהּ, קוֹלָהּ הַמְּלֻקָּח –

הוּפַז עַד זַךְ, הוּזַךְ עַד פָּז.

בְּכוּר קִרְבָּהּ, זוֹ אָנוּ בָּהּ,

עָכוּר כְּכָל אֵי-פַּעַם בָּא

שִׂבְרָהּ, שִׂבְרָהּ הַמְּפֻכָּח.