מחבר: Aviel

אַתָּה מִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם עִם הָרֹאשׁ שֶׁאִבַּדְתִּי

אני מאפרת לתוך החור הוורוד במאפרה הזו שקניתי בחנות הירוקה של העישוּנים, והאפר הזה, ככה, כולו; עולה למעלה, משתבלל עם השמיים; הם מאוד כהים. הוא

ציור שמן, 100 על 70 ס"מ כיצד צייר מספר סיפור? האם הוא מייפה את המציאות או מכער אותה? האם נאמנותו למקור הוויזואלי יוצרת מציאות אסתטית

אִיךְ בִּין בשום אופן לא מהאנשים מרי הנפש הללו שדוחפים את הלָאנְג אף שלהם לכל מקום. עם תשעה ילדים ברוך השם, נִישְׁט משעמם, אין זמן

לִקַּטְנוּ מִלִּים לְסִפּוּר שֶׁלֹּא נִכְתַּב אוּלַי עָדִיף שֶׁלֹּא סֻפַּר – בְּלִי חֲלִיפַת מִכְתָּבִים, "שָׁלוֹם יוֹמָנִי" אוֹ בָּתִּים מֵחוֹרְזֵי קוֹמוֹת בִּזְנָבָם מִבְּלִי לִרְקֹחַ מֶטָפוֹרוֹת תְּלוּיוֹת בָּאַקְרוֹסְטִיכוֹן

הדפס מונוטייפ בצבעי אקריליק על נייר, 39X58 ס"מ רגע של נוכחות שברירית קפא בין שכבות של צבע ותודעה – דיוקן שמביט פנימה והחוצה בו־זמנית. זהו

* לֹא לִכְתֹּב עַל פִּילִים וְרֻדִּים לֹא לִכְתֹּב עַל פִּילִים וְרֻדִּים לֹא לִכְתֹּב עַל פִּילִים וְרֻדִּים עוֹצֶמֶת עֵינַיִם בְּנִסָּיוֹן לְדַמְיֵן מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ כֶּתֶם וָרֹד מְטֻשְׁטָשׁ

לפני עשר שנים בערך, כשבעלי גילה על המאהב (חשבתי שאני מסוגלת לשים את השמות שלהם כאן, אבל אפילו שמות כיסוי אני לא ממש מסוגלת לתת

קֶרֶן אוֹר חֲמַקְמַקָּה מוֹצֵאת אֶת דַּרְכָּהּ בֵּין שְׁלַבֵּי תְּרִיס הָעֵץ הַמּוּגָף. יָבוֹא יוֹם וְאַנִּיחַ אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי כְּמוֹ גּוּפָתָהּ שֶׁל אִמָּא, כְּפִי שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת, שְׁלֵמָה.

בַּלַּיְלָה הַהוּא הִתְפָּרַצְנוּ לְמִבְנֵה הַתִּיכוֹן הַיָּשָׁן – עֲדַת אֲנָשִׁים בּוֹגְרִים בִּשְׂמָלוֹת וַחֲלִיפֹות עֶרֶב; הִגַּרְנוּ עַל הָרִצְפָּה אֲגַמּוֹן שֶׁל וִיסְקִי יָקָר וְרָקַדְנוּ בְּאֹשֶׁר רַצְנוּ חַסְרֵי עַכָּבוֹת

הִתְאַהַבְתִּי בְּבָלָדַת הָרֶצַח שֶׁל רִיהָאנָה בָּלָדָה שׁוֹתֶתֶת מִלִּים דּוֹקְרוֹת שִׁיר עַל אִשָּׁה שֶׁשָּׁחֲטָה אִישׁ שֶׁכָּפָה כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחַמֵּק הֵבַנְתִּי שֶׁזֶּהוּ יֵשׁ אַלִּימוּת שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת

1 פגשתי את רתם בפעם הראשונה כשהייתי כמעט בת עשרים ואחת. האמת שזהו שקר. פגשתי אותה שנה וחצי קודם לכן, כשההורים הכריחו אותי ללכת לטיפול.

יציקת בטון על פח מגולוון שעבר תהליך מבוקר של קורוזיה הבית כמבצר הוא לא רק מקלט פיזי, אלא גם מצב נפשי. בעבודתי אני בוחן את

נְסַפֵּר לָהֶם שֶׁזֶּה כָּכָה שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת מוּלְךָ בְּחוּטִינִי אָדֹם שֶׁמַּחְזִיק לִי גַּם אֶת הַבֶּטֶן וְגַם אֶת הַתַּחַת: מְטַאטְאָה לְךָ אֶת הַמָּקוֹם בִּמְתִינוּת מְעֻדֶּנֶת כָּכָה שֶׁתִּגַּע

* הַלַּיְלָה יָצְאוּ רַכָּבוֹת מֵחַדְרִי אֵלֶיךָ וּבַחֲזָרָה, מִסְתּוֹבְבוֹת בִּתְעָלוֹת תַּת־קַרְקָעִיּוֹת, מִתַּחְתִּית מִטָּה לְתַחְתִּית מִטָּה, בָּאֲדָמָה. בִּמְהִירוּת מַחֲרִישָׁה שָׁמַעְתִּי אוֹתָן נוֹסְעוֹת וּבָאוֹת חָשַׁבְתִּי רֵיקוֹת, בְּלִי נוֹסְעִים

אחרי השחרור החלטתי לעבור לקיבוץ לעשות מועדפת במדגה. אבא לא אהב את הרעיון והתעקש שאישאר לעבוד במשק, גם הבטיח להשוות את השכר ולתת עוד קצת,

לַכֹּל אֲנִי נִקְשֶׁרֶת לַמִּלִּים, לַחֲפָצִים לַמַּמְתַּקִּים שֶׁהִבְטַחְתָּ שֶׁתָּבִיא לִי מִיַּפָּן שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עֲטוּפִים מִבְּלִי שֶׁאֶפְתַּח – אֶת הַפֶּה. לַכֹּל אֲנִי נִקְשֶׁרֶת לְכָל בָּחוּר בָּאוֹטוֹבּוּס עִם זִיפִים

אנחנו נוטים לחשוב שארון הוא מקום בטוח – הפריטים האישיים ביותר שלנו חבויים בו, והוא נוסך בנו תחושת פרטיות וביטחון, שיד אדם אחר לא תפתח

עָמַדְתִּי דּוּמָם לְמִפְתַּן הַשִּׁגָּעוֹן הַמְּתַעְתֵּעַ בִּלְשַׁד עַצְמוֹתַי הָאוֹמְרוֹת רַמֵ"חַ וְשַׁסֵּעַ וְיִהְיוּ שְׂפָתַי רֹמַח פִּיפִיּוֹת, שׁוֹפִים שְׁפִיּוּת מֻתֶּכֶת מְהַלֶּכֶת כַּשִּׁכּוֹר עַד הֶדֶק הַדַּעַת וּבוֹשַׁשְׁתִּי, וְהִתְבּוֹסַסְתִּי וְרָאִיתִי

* אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתָּ אָסַפְתִּי אֶת הַחֲפָצִים, שֶׁהִיא כִּנְּתָה "זֶבֶל", וְהִתְחַלְתִּי לָגַעַת אֶחָד אֶחָד – טְרֶנִינְג רָפוּי וְטִי שֶׁרְטִים לְלֹא כַּפְתּוֹרִים, זוּג נַעֲלַיִם, שְׁעוֹן סֵיקוֹ מַתַּכְתִּי,

צבעי אקריליק ואקוורל על נייר, 32 על 24 ס"מ, 2021 ביצירה Fabulous, דמותו של גבר קווירי הופכת למוזה המציבה סימני שאלה במקום לספק תשובות. המבט

אני ובעלי משה אחראים על ועד הבית בבניין. אני יודעת מי משלם בזמן, מי מפגר חודש או חודשיים, ואצל מי דלף הדוד מים שהציף את

הַמִּכְפֶּלֶת הַפְּרוּמָה הִדְגִּימָה שֶׁהָאוֹף־וַיְט שֶׁל יַלְדָּה אַחֶרֶת הוּא הַלָּבָן הַצָּחֹר שֶׁלִּי. "יוֹנַת שָׁלוֹם", "מַלְאָךְ", "מַלְכַּת הָאוֹר", הִצִּיעָה אִמָּא. "כַּלָּה," הֵשַׁבְתִּי לָהּ. אִמָּא הֶחְוִירָה. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

כִּסֵּא הָעֵץ הַמִּתְקַפֵּל שֶׁנָּפַלְתִּי וְהִתְרַסַּקְתִּי מֵעָלָיו, בְּתוֹכוֹ וּמִתַּחְתָּיו שֶׁכָּל דּוֹר וָדוֹר בַּמִּשְׁפָּחָה הֶעֱנִיק לוֹ חֹם יַשְׁבָנוֹ וְקִנֵּחַ בִּנְפִיחָה. שֶׁעוֹד נָשָׂא אֶת סָבְתָא מָמָה אַלְלָה יְרַחְמָהָא

וְעַל מִצְחֵךְ וּשְׂפָתַיִךְ עוֹרְבִים. אַתְּ לֹא נִזְהֶרֶת, זוֹלֶלֶת אוֹתָם בְּכָל פֶּה עַד שֶׁנִּשְׁאָר לָךְ עַל הַלָּשׁוֹן כְּפִיס עֵץ שֶׁאֶחָד מֵהֶם, אוֹ שֵׁנִי, אָחַז בְּמַקּוֹרוֹ. בַּסּוֹף

טכניקה מעורבת, 78X83 ס"מ פני נשים רבות מרכיבות את הדימוי הזה, אך אף אחת מהן אינה שלמה. באמצעות טכניקה מעורבת – רישום, צילום, טקסט, צבע,

יש דברים שאתה לא מגיע אליהם. פשוט אין זמן. למשל צביעת חדר ילדים. אתה דוחה כל הזמן המון דברים ופתאום כבר עבר שבוע. שבועיים. אני

לֹא יָדוּעַ מָתַי בְּדִיּוּק זֶה יִקְרֶה בִּזְמַן נֶעֱלַם כְּשֶׁיָּבוֹא אֵלַיִךְ הֶעָתִיד הַמֻּבְטָח כְּאוֹרֵחַ רָצוּי, חֲמוֹרוֹ לָבָן בִּגְלִימַת מָסָךְ מְרַצֵּד קוֹנְפֶטִי וָרֹד, יַעֲקֹר, יִבְחַשׁ, יוֹבִיל מִנַּעֲצֵי

בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי נִזְכֶּרֶת בְּבִּילְבִּי. נִילְסוֹן עַל הַכָּתֵף וְהַסּוּס שֶׁלִּי בֵּין הָרַגְלַיִם. וְגַרְבַּיִם, כָּל אַחַת בְּצֶבַע אַחֵר נוֹגְעוֹת בַּתִּקְרָה. פוּל ווֹלְיוּם שֶׁל רֵיחַ גּוּף. כְּכָל הַנִּרְאֶה,

בזוי, שפל, אך זורח: מניפסט הטראש היפנים המציאו את הקינצוגי, אומנות תיקון כלי חרס שבורים באבקה המכילה זהב. במקום להסתיר את הסדקים, הם מדגישים אותם.