פתח דבר | עידית ורד

נדמה שכולנו מבקשים אותו – אנחנו רוצים מרחב אישי בין המון צפוף, חיים טובים ברווחה, בנינוחות ובהרפיה, עם מרווחים של זמן פנוי לעצמנו, בית רחב עם חללים פתוחים, לפעמים פרצה צרה להיכנס דרכה למקומות אסורים, שתיקות בשטף הדיבור, כדי לתת חשיבות יתר לדברים, וכמובן עבודה מתגמלת (כי גם בקרב אנשי הרוח כסף זו לא מילה […]

אבישי חורי | חלב

גּוּף חָלָב מָתוֹק נִמְזָג לַחֲלוֹם.  לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַבּוּשָׁה.  אָהַבְתִּי אוֹתוֹ פַּעַם וְעַכְשָׁו לֹא עוֹד עַכְשָׁו אֲנִי רָתוּק לַחֲלוֹמְךָ – אֲבָל שָׁתִיתִי מִמֶּנּוּ בְּתַעֲנוּגָדוֹל נִגְרַפְתִּי אֵלָיו בִּתְנוּפָה גְּמוּרָה.  גּוּף אַיָּל דַּק טוֹפֵף בַּחֲלוֹמִי וּבָעַרְתִּי אֵלָיו יְעָרוֹת לֹא זָכַרְתִּי דָּבָר עַל שְׁנָתְךָ הַנֶּחְרֶקֶת כִּמְעַט עָקַדְתִּי אוֹתְךָ בִּמְקוֹמוֹ.  כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ אָמַרְתִּי בֹּקֶרְטוֹבְאָהוּב וְיָדַעְתִּי מִחוּץ לְאוֹרְךָ אֵין לִי אוֹרוֹת […]

עילי ראונר | מרק דגים

בתל אביב, אני גרה בצפון הישן. הבניין שלי בן ארבע קומות. זה עשרים שנה אני קמה והולכת לישון בדירת שלושה חדרים ומרפסת. החלון בחדר השינה משקיף אל רחוב שקט שבקצהו גינה קטנה. קוראים לי חנה גריס.  בשנות השמונים התחתנתי. בן הזוג שלי היה רזה וגבוה. הוא עבד כקבלן בניין, היו לו פועלים רבים. באחד הימים […]

טליה סיידל כהן | אֹט לֵב

אֲנִי בָּאָה אֵלַיִךְ מִן הַטְּקָסִים הָאֵלּוּ  אֲשֶׁר בַּשְּׂדֵרָה קַשְׂקַשִּׂים מִסְתַּמְּנִים בְּשׁוּלֵי כַּפּוֹתַי, מִפְרְקֵי יָדַי – הַבִּיטִי –  מִתְאַבְּנִים לְתוֹךְ צִיר. גֻּלַּת הָעֲנָפִים  בָּעֵשֶׂב הָרָחוֹק    * אֲנִי מֻסַּעַת מִמֵּךְ אֶל הֵיכָן שֶׁמַּכְתְּשִׁים – אַתְּ לִכְאוֹרָה מְרִימָה אֶת גּוּפִי בְּתוֹךְ קוֹל. יָדַי נָעוֹת בַּהַזְרָקָה הַזּוֹ, מָה הִיא  עוֹשָׂה, אָטַקְסִיָּה. חִלּוּף  הָעוֹר דּוֹהֶה בָּהּ. אֲזַי הַקִּשְׁיוֹן.   […]

נדב ליניאל

* בָּעֲרָבִים דֹּק טַל מְכַסֶּה אֶת הַמַּכְתְּשִׁים הַגְּדוֹלִים וְכָל מָה שֶׁנָּמוּךְ מִן הָאָרֶץ נִפְקָח מֵעַצְמוֹ הַיְּעֵלִים מִתְכַּנְּסוֹת בַּחֲגָוִים לִשְׁתּוֹת מִן הַנְּבִיעָה כּוֹפְפוֹת אֶת צַוָּארָן שָׁחוֹת לָאָרֶץ גּוֹמְעוֹת אֶת מַבָּטָן עַד הֵעָלְמוּת פְּנֵיהֶן וּבִפְנִים פַּס אוֹר דַּק אֲלַכְסוֹנִי שָׁבוּר כַּמּוֹרְס בֵּין עַלְווֹת הָעֵצִים הָאוֹר, מְסֻכְסָךְ, תּוֹלֵשׁ אֶת עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל שִׁמְךָ אֵינְךָ יֶשְׁךָ אֵינְךָ קַו דַּק […]

מור לוריה־וינברגר | קולביאנסקי

זה התחיל, כמו דברים רבים מהסוג הזה, באחד. אבא הביא לי ציור שמצא טחוב בין ערמות מאובקות של ליטוגרפיות והדפסים. ״חשבתי שאולי תאהבי,״ הוא אמר, ״זה קולביאנסקי.״ לא היה לי מושג מה זה קולביאנסקי. לקחתי את הציור המאובק וסובבתי אותו ימינה ושמאלה כדי לתפוס את האור. "מהאוסף של סבא?" שאלתי. "כן," הוא חייך אליי חיוך […]

תמר וייס גבאי | בכף ידו

כאילו חיכתה לו כל הימים, כאילו בחרה בו, להתגלות אליו. התמהמהה במצולות אלפי שנים כדי לצוף רק כשתגיע השעה. לתת לגל המסוים הזה להטיל אותה על רצועת החוף הדרומית הצרה והסגורה הזאת, כדי לפגוש דווקא בו. גל, ועוד גל, ועוד גל, בזה אחר זה הם טלטלו את ראש החֵמר שלה לכאן ולכאן, הלוך ושוב, ואפשר […]

מתי שמואלוף | עלי כותרת של אב לבתו

1. בְּכָל יוֹם, כְּשֶׁאַתְּ מִתְמַתַּחַת וּמַשִּׁילָה אֶת הַחֲלוֹמוֹת  הֶעָתִיד מַבִּיט בָּנוּ, אָסוּר לְהַבִּיט בְּעֵינָיו – אֲרָיוֹת הַדְּאָגָה יִשְׁאֲגוּ בְּסַכָּנָה   2. זוּג נַעֲלַיִךְ הַקְּטַנּוֹת, סִירוֹת שֶׁאַתְּ מְשִׁיטָה בְּאוֹקְיָנוּס הַתְּמִימוּת מִתַּחַת לַמִּטָּה אֲנַחְנוּ מַשִּׁילִים אֶת עוֹרֵנוּ,  קוֹפְצִים לִשְׂחוֹת בְּתוֹכוֹ, וְאַתְּ יוֹצֵאת הַחוּצָה, נוֹעֶלֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלָּנוּ וּמִתְרַחֶקֶת  בִּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל   3. "כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה," אַתְּ אוֹמֶרֶת, […]

ברוך יעקבי | אי שם

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות אור צהבהב. צללים מהבהבים מרקדים על הקיר מאחור, כמו בטקס פולחן אפל בשבט של פראים. בחדר שוררת אווירה של מתח ומסתורין, אבל לא לזמן רב. אני זוכר את הרגעים האלו במיוחד כי רוב הזמן צחקנו, שרנו לעצמנו ובקולי קולות, הלשון […]

מרב קינן | כשאתה קרב אלַי

אֲנִי שׁוֹמַעַת גְּנִיחַת אַבִּירִים שֶׁלֹּא צָלְחוּ אֶת הַיָּם נֵבֶל סִירֶנוֹת מִצְטַלְצֵל – אַתָּה וַאֲנִי אֲבוּדִים יָרֵחַ אַחֲרוֹן מִתְגַּלְגֵּל כִּפְנִינָה נְדִירָה בֵּין שְׂפָתֵינוּ

מלאכי אנג'ל | אחת, שתיים, שלוש

אני צריך להרוג את עצמי. אני חושב. ורצוי בהקדם האפשרי. אז למה אתה מחכה? את שואלת. עכשיו לא זמן טוב? עכשיו ההקדם האפשרי. וכמה לעג נוטף קולך, טיפות שעווה רותחת ניתכות כאילו באקראי, אך את דווקא נמסה בדיוק אל תוך הסדקים שלי. סותמת את חורי הייאוש, מכבה את האש הבוערת בנקבוביות ההרס. את לא לוקחת […]

ריטה קוגן | יד שניה ממאדים (סיפור ניינטיז חיפני)

  שתי פרות מטפסות על עץ אשוח. אחת שואלת את השניה, "תקווה, איפה התפוז?" השניה עונה לה, "לא יודעת, רוחמה. אבל איפה המקרר?"  (בדיחה)   בשעה שבע בבוקר יוּלי התקשרה לספר לי על סכס שהיה לה אתמול בלילה עם איזה מישהו שהיא יוצאת איתו כבר חודשיים. סכס ראשון. זה קרה בחורשת בית העם בקריית חיים […]

תמרה חלוצי | התעוררות

מִתַּחַת לְשִׁכְבוֹת הַטַּחַב שָׁכַן פַּעַם יֹפִי. עוֹד הָיִינוּ יַחַד, אַתְּ וַאֲנִי, וְהָאָח הַהוּא, הַשָּׁכוּחַ, דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹן וְעֵץ מְפֹאָר־עֲנָפִים הִשְׂתָּרְעוּ מֵעָלֵינוּ, מָגִנִּים יוֹתֵר מִשָּׁמַיִם. כְּשֶׁבָּכִינוּ, בָּכִינוּ יַחַד, וּכְשֶׁצָּחַקְנוּ – צָחַקְנוּ זוֹ עַל זוֹ עַל זֶה אֲבָל תָּמִיד יָשַׁנּוּ לְבַד, וְהָעֵרוּת הָיְתָה כְּבֵדָה מִכֹּל. הִתְבּוֹנַנּוּ סְבִיבֵנוּ כְּמוֹ דָּגִים בְּאַקְוַרְיוּם רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיַּד עֲנָקִים מְפַזֶּרֶת לָהֶם פֵּרוּרִים, רֶגַע לִפְנֵי […]

מוריס לביא | 10:22

החלטתי לקפוץ. החלטתי לקפוץ על מסילת הברזל, לשים קץ לחיי.  לפני מספר דקות עליתי לקרון הרכבת במחלקה הראשונה. בחרתי במסלול שחקרתי מראש: ברצלונה–סרגוסה. משך הנסיעה הוא שעתיים ושלושים ושתיים דקות. את חיי אסיים בשעה 10:22, לאחר שני־שליש מן הדרך. למות תחת גלגלי הרכבת לא היתה הבחירה הראשונה. שקלתי כמה אפשרויות. חניקה נראתה לי דרך יעילה […]

רעות וויספר

* אֲנִי קוֹנָה סְפָרִים עַל זִקְנָה וּמָוֶת.   הַזְּמַן נִסְגָּר ומִתְרַחֵב גָּמִישׁ וְנִבְהָל    פַּעַם טָבַעְתִּי בַּמִּקְלַחַת, לֹא נִצַּלְתִּי.  נִקְבַּרְתִּי עָמֹק מִתַּחַת לַמִּרְצָפוֹת   לֹא שֶׁהָיְתָה זוֹ אַשְׁמָתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ רֶצֶף חַד שֶׁל מַבָּטִים חָרַט דֶּרֶךְ הַבַּיִת, מְחִילוֹת דַּקּוֹת הִתְגַּלּוּ אַתָּה רוֹאֶה בִּי דְּבָרִים עָבִים עַכְשָׁו –   חָשַׁבְתָּ שֶׁאֶקְנֶה שִׁירֵי אַהֲבָה        […]

יובל פלוטקין | יוד בפה

זה המשפט הראשון שאני כותבת אי פעם. אני כמובן מגזימה, אבל יש בי כמיהה כזו, לא אכחיש. להתחיל בכל פעם מחדש, להיוולד שוב נקייה, להינתק מהכבלים הדקיקים והנחושים של אמש. זה תמיד אמש. אותן תנועות תמידיות ועגומות, שאני לא זוכרת איפה למדתי. להיפרד מכל מה שנצרב בי אתמול, שלשום, בימים שלפני כן, מקדמת דנא. נטיות […]

ג'ודי עדיני | יללות

נינה ואני שוחות בים הגדול. הפרווה שלה נוצצת והשיער שלי ארוך. יש איתנו כלבה נוספת, קטנה אחת שמפרפרת, ונינה מזמינה אותה לעלות לה על הגב. מצטרפות אלינו עוד הרבה כלבות, נוגעות במים והפרווה שלהן יבשה. אני קטנה וקלה, נינה גבוהה ורחבה, אנחנו צוללות פנימה והזנב שלה נוצה. שאר הכלבות אחרינו, מעלינו, קשה לנו לראות. העפעפיים […]

דינה עזריאל | פרטי בניין

רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על כל הרהיטים. אני חושבת על קורס לפרטי בניין שבו למדנו שהמעטפת שמפרידה בין פנים לחוץ צריכה להיות עמידה, מבודדת ואטומה. למדנו לשרטט חתכים של קיר מעטפת – שבנוי משני קירות, אחד חיצוני ואחד פנימי, וביניהם רווח. ברווח יש בעיקר אוויר, […]

שחף ארז | חצי מבט לְשָׁם

יָמִים מֵעַכְשָׁו נִוָּתֵר שְׁנַיִם  בְּחֶלְקַת אֲדָמָה יְבֵשָׁה וּפְרוּשָׂה מִמִּדּוֹתֵינוּ, נֶפֶשׁ תִּפְחַת לְמִדַּת הָעֲרִיסָה.   נִפְתַּח בְּאַרְגְּזֵי בֹּקֶר קְרָעִים נֹאבַד בְּאַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת  וְלֹא נֵדַע שֶׁכָּךְ  אַהֲבָה מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת.    נְבַקֵּשׁ לִזְכֹּר וְלָגַעַת  שֶׁטֶף גַּעֲגוּעַ לְדֶרֶךְ פְּתוּחָה.   עַכְשָׁו עוֹד יֵשׁ בָּנוּ מָקוֹם  לְהִתְמַסֵּר אֶל הַפְּרִיחוֹת  לְהִתְרַפֵּק כְּטַל עַל אֲלֻמּוֹת הָאוֹר.    סוֹפֵנוּ לִנְשֹׁר.   שֶׁמֶשׁ בְּצֶבֶר […]

רינה ז׳אן ברוך | בפנים

״חשבתי כמה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שאולי גרוע יותר להיות נעולה בפנים.״ ~ וירג׳יניה וולף   היד שלי נשלחת שוב אל הכתם הקטן שליד החלון. אני שוב מתבלבלת, שוב חושבת שזה יתוש או חֶרֶק קטן, אבל זה שוב מתגלה ככתם. הייתי צריכה כבר לדעת. לזכור שזה כתם. אבל המוח מתעתע בי והיד שלי […]

אדם רצון | שבריר

מבעד לַזגוגית הגשם עצר כדי לפנות את המקום לסוף הלילה. רק אגל בודד נותר תלוי על עלה צהבהב, מתקמר, נכסף אל אדמתו, והוא רועד ברוח. כובד־משקלו מציע לו מסלול נפילה, מרחק דק מן הדק בינו לבין סוף העולם, ניד אחד מיותר, מילה.  עצרו תולעי המשי את תנועתן, היבחושים את התרחשותם. עצרו גם ציפורים את שירת […]

יהודית איתן | בין יורה למלקוש

נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים ערומים ועל הדשא הסתחררו עליהם, חומים ומכווצים כמו מי שחייהם חלפו. עץ המכנף הגדול פיזר ענפים מרובי עלעלים שניתקו והסתלסלו על פני הדשא בבוא הרוח. מרזב המרפסת בחדר השינה נסתם וכשהגשם היכה התמלאה המרפסת במים. קר היה, לבשתי שכבות וחיכיתי […]

לאה קליבנוף-רון

* לָמוּת בְּךָ וּלְהִקָּבֵר מִתַּחַת לְעֵץ הָאַלּוֹן שֶׁבֶּחָזֶה שֶׁלְּךָ וְלֹא לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר אֶת הָרַעַשׁ הַדּוֹחֵק בִּי לַחֲשֹׁב. לָמוּת  בְּךָ וְלֹא לִרְאוֹת אֶת רֶטֶט עַפְעַפַּי הַנִּלְחָמִים שֶׁלֹּא  לְהִפָּתַח לִרְאוֹת. לָמוּת בְּךָ עַכְשָׁו, בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה, שֶׁעַכְשָׁו,  וְלֹא לָדַעַת שֶׁעוֹד אֲפַחֵד לָמוּת