הדרך חזרה הביתה מעולם לא היתה איטית כל כך. ההליכה זהירה, בקו ארוך וברור. מותירה מאחור את העלים היבשים שפירקת בצעדייך המהוססים. את נכנסת, כולם בבית, את אומרת ברכת שלום אימהית, יוצא לך ילדי, מפוזר, השלום שלך מתחיל בעוצמה ונגמר מזדחל, כמעט חרישי. לפני שאת מספיקה לעבור בפרוזדור הם רצים לפתח, מזנקים אלייך ומתנגשים בך, הם כבר גדולים מדי בשביל הגוף הדקיק שלך, ואת עוד רגע נופלת, מנסה להמתיק את המעידה בחיוך, ומזדקפת שוב. את שומעת את שמך החדש מתפוקק באוויר כמו שמפנייה, את אוהבת אותו, זקוקה לו, ואז לפרקים מתנערת ממנו ומבלי לשים לב שמה אותו בתא הפנימי של התיק. אבל השם הזה מוביל אותך ומשיב אותך פעם אחר פעם הביתה.
את שבה לחלל ששב ומארגן אותך בתוכו, מוגדרת ביחס לקירות ולחדרים. כל התכולה שלך נשפכת לתוכו ואת מנסה לשים כל דבר במקומו. חלקים ממך מתיישבים בדיוק במקומם הראוי, חלקים אחרים מתנגשים באזורים המוקצים להם, פוערים סדקים וחורים. וחלקים מסוימים הולכים לאיבוד בין החריצים של הבלטות או הופכים שקופים כשאת מתהלכת ביניהם בלי להרגיש אותם. לכן רגע לפני שאת נכנסת הביתה, יש דברים שאת מניחה מחוץ למפתן הדלת. דברים הממתינים לחבור אלייך שוב ברגע שתצאי.
הפעם את שבה עם ריח אחר, יש לך חורשה קטנה בבטן ומפל מים בגרון, הסתובבת סביב העולם שלך כמה פעמים, את מסוחררת. ליד הכניסה את חולצת סנדלים. למרות החום, כשאת דורכת על הרצפה מגעה מקפיא אותך. נרעדת את נכנסת פנימה, עוברת את המסדרון, מגיעה לסלון. בלי לשים לב את משילה מאחורייך שביל של אדמה. עוד מעט האיש שלך ייקח מטאטא ויעלים את השביל.
בית. גופים נעים בין קירות. את צועדת מהסלון למטבח, מהמטבח למרפסת, מהאמבטיה לחדר השינה, מחדר השינה לחדר הילדים, חזרה למטבח ושוב לסלון. יבשות שלמות את חוצה בביתך. רדופה, לא מצליחה להניח לרגליים. אפילו כשאת נחה הן דרוכות, מוכנות, מתפקדות.
חם לך. למרות שהמזגן דולק את לא מצליחה לווסת את הטמפרטורה שלך. שכחת את האש דולקת בצלעות. הילדים רעבים. את מחפשת ישועה מהמקרר, אין כלום. את מתחילה לחתוך תפוחי אדמה, הסכין לא מספיק חדה ואת משעינה את כולך על גב הלהב כדי לפלח את הירק הכנוע. זה לא כזה נורא את חושבת. את אוהבת אותם, חוץ מזה גם את רעבה.
האיש שלך עומד מולך בדיוק במרכז הבית. אתם מתנשקים על הפה בקול רם. רגע לפני שהוא הולך מהבית הוא מונה בפנייך את כל הדברים שצריך לעשות. את לא מצליחה לשמוע דבר, הרשימה הופכת כבדה ואימתנית, עלייך להחזיק אותה. את קולטת דבר או שניים מתוך הרשימה ומבלי לבזבז זמן ניגשת למלאכה. רצה לתלות כביסה שחיכתה לבואך סחוטה במכונה. מרימה ברישול את מבוך הצעצועים שמתחיל בחדר הילדים ונמשך עד המרפסת. צועקת על הבן שלך בן השמונה שהוא לא עוזר לך. מגישה ארוחת צהריים, מנקה, אוכלת מהר ונשארת רעבה, אוכלת עוד עד שכואבת לך הבטן, מורידה מהשולחן, רוטנת, מרימה אוכל מרוח מהרצפה. בתוך כל זה יש בך משהו ממותק שסחבת מהחוץ, משהו שהולך איתך בבית, תולה איתך כביסה, עורם איתך צעצועים בארגז. מזמזם איתך שיר, פתאום את לא לבד.
ואז מגיעות הצרחות. כמו חיה פצועה את מטיחה בהם את כל מה שנאסף בך, צועקת ממעמקי הבית וממלאת את כולו בהד סמיך. את מקללת אותם ומאחלת להם להיעלם – לתמיד. הם נבהלים מהעוצמה, רצים להתחבא מפנייך שבן רגע הפכו מעוותות. גרונך נחרך, את רוצה להפסיק, ובכל זאת את לא מצליחה, מוסיפה עוד ועוד חומר דליק לשריפה. עוד רגע הכול יהיה שקט, שקט מדי, ואת שוב לא תדעי איפה להניח את עצמך.
כשהאיש שלך לא בבית את עושה דווקא את מה שאסור. בכוונה. אין לך אפשרות אחרת, עלייך לשבור את כל ההסכמים ביניכם, כל מה שקיומי עבורו הופך מחסום עבורך. עלייך להתנקות מהצרכים שלו. את שופכת את המיץ על הרצפה בכוונה, מדמיינת בעונג את סוליות הנעלים שלו נדבקות לרצפה כשהוא ישאל אותך: מה נשפך כאן ומי עשה את זה. את תעני אותו בתשובה: נשפך לי בטעות. תחזירי לו על כך שהוא מנסה להפוך אותך למה שאת לא. לרגע את חשה במלוא עוצמתך, לא כנועה, חופשייה. אך מהר מאוד את מתבדה כשאת מבחינה בקול שלו שהוטמע בך, אומר לך עד כמה את לא בסדר. האשמה עולה וצפה, את מאוכזבת מעצמך שאין לך את הכוחות להחזיק לו את העולם, וכל מה שביניכם הולך ומתאדה כמו הספונג׳ה שהתייבשה במהירות שיא על הרצפה.
את פה ואינך. משחקת עם התינוקת ב"קוקו". כשהיא נעלמת מאחורי הספה ואת נעלמת מהמבט שלה, אינך זוכרת מי את. יש רגע שבו שתיכן מחפשות אותך, קריאת ה"קוקו" מקפיצה אותך, אפילו שהיא יוצאת מגרונך. את הולכת למראה, את רואה אותך, את פה, תנשמי, אבל הדמות שאת רואה לא ממושמעת. היא מלאת פגמים, יפה ומרוחקת, את מנסה לגעת בה, זכוכית מלוכלכת עם כתמי חיים מפרידה ביניכן.
בתוך הבית יש אישה. האישה הזו היא את. כבר שנים היא שבה לאותו המקום. כשהרצון להשאיר את הכול מאחורייך וללכת מכאן עולה במעלה הסרעפת, את בולעת אותו עמוק פנימה. בינתיים את מסדרת את האלבומים, מביטה בעונג בתינוקות שלך, יונקים משדייך שהפכו גבעה שמנונית נוטפת עבורם. מתפעמת מהחיה הנוהמת שדחפה אותם מתוך הרחם שלך ומהאפשרות להיות בית עבורם כשאת בקושי יכולה להיות בית עבור עצמך.
מחוץ לבית יש שביל. חצי סלול, חצי מוסתר. מפריד בין השכונה לסְבך, בין בתים לעצים. חשוך כולו, נשכח. את הולכת בו לבד, שכחת את המשקפיים, את לא רואה כלום. על גבך את נושאת את הבית שלך, כמו צב בן מאה שנה. זה לא כמו שדמיינת, כבד לך, אבל את מצליחה להתקדם, שומעת את דיירי הבית מדברים מעלייך, הם מתווכחים או צוחקים, מרעידים את גופך בצעדים שלהם. את שומעת אותם קוראים לך מתוכך. את מחפשת איפה להניח את הבית, אבל האפלה גדולה, השביל צר ומסביב הכול סבך צפוף או עלייה תלולה. עוד מעט תסתובבי בחזרה למקום המוכר, תמיד זה ככה, השביל מרחיק ומקרב אותך בו זמנית ואת מתגעגעת למה שנמצא מעבר לו.
את מנסה להשכיח את השביל, לא לשכוח, להשכיח, להפריד אותו ממך. מה שמחוץ לבית נשאר שם ואת סגרת את הדלת ונעלת פעמיים. השביל מתעתע, הוא לא מסומן לך בשום מקום. את צריכה שיהיה לו תוואי שתוכלי למחוק אותו, אבל אין. הוא שותק רוב הזמן ואת מדבבת אותו, עונה לך בשמו.
(רק שהשביל שלך לא יהיה חולה או אדיש. רק שלא ימות לך. מה עושים בשבילים מתים שרק מנקרים בזיכרון ללא עקבות ובלי עפר?)
הוא עושה הכול בשבילך. את יודעת את זה. לא זוכרת אחרת, הכול. בשבילך. אפילו את הילדים הוא עשה בשבילך, את הבית הוא בנה לך, את כל הבירוקרטיה הוא עושה, למרות שהוא שונא, בשבילך. ואת, מה את נותנת לו בתמורה? מה יש לך, מה יש בך, שהוא מקריב את עצמו עבורך? רגשות מעורבים של אהבה ושנאה עצמית מציפים אותך. הלילה כל אחד מכם יסתובב לצד השני, ביניכם אזור לא מוכרז של הפסקת אש. את תתבצרי במקומך והוא, כמעט דומם, יירדם מייד, יותיר אותך להשקיף עליו מהצד שלך, לתעב אותו ולכמוה אליו כמעט באותה מידה.
כשאת ישנה האיש שלך רושם אותך, מטמיע אותך בנוף הביתי שלו. את שקועה בתוך חלום, אינך מבחינה בעיפרון שמלטף את גופך, עושה בך סיבים וכתמים, משחיר את הצל שלך, מרוקן את פנייך מהבעה. האיש שלך מעתיק אותך שוב ושוב, בכל פעם מזווית אחרת, את משתכפלת, נטולת פרספקטיבה, מחוסרת נקודת מגוז. מוזה רחוקה ורדומה.
כשכולם ישנים את מתעוררת. את קמה לבדוק שהילדים מכוסים. אפילו שהם מזיעים את מכסה אותם, עוטפת אותם בקורי השמיכה כמו גלמים קטנים. שלא יתקררו, שלא יתפזרו לך, שיקומו ילדים. כשאת שבה לחדר את לא נרדמת מייד. הגוף שלך פונה לכיוון הדלת והזרועות שלך מתארכות ומתארכות, מדלגות מעל האיש שלך הישן, עוברות את מפתן הדלת של החדר, דרך המעבר הצר אל דלת הכניסה, ממשיכות למסדרון ונכנסות אל החדר שלהם, מגששות באפלה את הגופים הישנים שלהם, ממששות אותם בעדינות, שלא יתעוררו, שומרות עליהם מפני החושך והחלום. בבוקר את קמה עם צוואר וזרועות תפוסים, אבל הלב שלך פחות או יותר שקט. הנה הם, נכנסים למיטה שלך, נשכבים עלייך ומעירים אותך מחלום שמתרחק ממך בבת אחת.
פתאום יש קריאה ממעמקי השביל, ההד מסתבך ומסתבך, פוגע בבית החזה שלך, מרטיט את הירכיים, מחזק זוקפים. הוא חמקמק אך מכביד. את מנסה לפענח היכן מתחילה הקריאה ומה נאמר לך, את פותחת את החלון, מנסה להסיט את הרשת אבל היא נתקעת במסילה, עקשנית, לא מוכנה לזוז. מבעד לחורים קטנטנים את מחפשת את מקור הקריאה, בחוץ הנוף בשלו, את מוקפת ברחוב מוכר עד כאב. הקריאה נשמעת לך כמו זעקה לעזרה או כמו פיתוי, ואז לפתע כמו לחישה של סוד. את לוקחת עיפרון ודף, אוספת הברות מפורקות למילים, קווים ונקודות, כתב מורס של קריאות, הסתברויות ומשוואות שמחברות את מה שאינך רואה לתרחיש. את מחשבת כמה צעדים עלייך ללכת ומאיזה כיוון, מוסיפה לזה את המשקל שלך פלוס המשקל של מה שיש לקחת, פחות מה שרצוי להשאיר. מוסיפה נפח מחשבה למסה של דימיון ומכפילה בפעימות לב שהולכות ומאיצות את הקריאה. את רואה אותך בשביל, הולכת אותו, מסכימה לקריאה שלוקחת אותך עד הקצה, רואה את המעבר, עוד רגע את מגיעה. אבל אז אשמה ממלאת אותך, סומרת את שערות הידיים, מעלה בך כאב בטן וגועל, אינך יכולה, אין לך אפשרות להתמסר לקריאת האל־חזור שמזינה את השביל שלך. את סוגרת את החלון ומביטה בדף שהתמלא במילים, מספרים, אותיות ושרטוטים חסרי כל הגיון. בתוכך את יודעת שתשבי כך עוד ימים רבים, מול החלון, עם הדף, לוכדת כל קריאה כאילו היא מופנית אלייך, משוכנעת שהכול מכוון אותך אל תוך השביל, מתמסרת לתעתוע שייתן לך את התוצאה שאת לא יכולה להקשיב לה, ולא מסוגלת להניח לה.
הבת שלך בת השש אומרת לך פתאום: ״נכון את שמחה שהבאת אותי לעולם?״ את יושבת על הספה בסלון והיא עומדת מולך, מתרפקת על מחשבת העונג שלך מכך שהבאת אותה לעולם. בתגובה את מפסיקה להישען על הספה שהגיעה במשלוח מאיקאה ביום שבו הבת שלך נולדה. הספה לא נכנסה בדלת, לא משנה כמה דחפו וסובבו אותה היא נתקעה בלי אפשרות לחלץ אותה מחור הכניסה. לבסוף חמישה גברים משכו אותה בחזרה החוצה מהמשקוף שלחץ אותה אליו בחוזקה, והיא השתחררה והועלתה מרחפת מהמרפסת, אחוזת חבלים, היישר אל הסלון שלך. כמובן שאת שמחה שהבאת אותה לעולם, שמחה הכי שאפשר, מספיק כדי להניח בצד את הכאב הבשרי הזה שמונח מאחורי הדלת הנעולה של מפתח הלב. הכאב הזה שצורב כשאת מסתכלת עליה ישנה, או כשאת מדמיינת אותה אישה, או כשאת רואה עש מתנגש שוב ושוב במנורה שלך, לא מסוגל להתגונן מפני האור.
בלילה לפני שאתם הולכים לישון האיש שלך מסמן לך שביל אל איבריו הפנימיים. הוא מזהיר אותך שהכול מודלק שם, מנופח, כואב. בגללך. את לוקחת את הג׳יקסו שלו מהארון. אין לך מושג איך לתפעל אותו אז הוא מסביר לך. היד שלך רועדת כשאת פותחת את הגוף שלו מלמעלה למטה. הוא מדמם בלי הפסקה, את נשטפת כולך בדם שלו כשאת מנסה לפתוח אותו. הפתח שפתחת צר מדי אז הוא מסביר לך שצריך לחתוך עמוק יותר. את חותכת עמוק יותר, כנראה שפגעת בכבד או בלבלב (את לא מבינה באנטומיה) וזרם הדם לא מפסיק, ממלא את כולך, נכנס אלייך דרך הנחיריים והפה, לכן אין לך ברירה אלא לקפוץ פנימה. בפנים חשוך כל כך. את מדליקה פנס לד שקנית פעם במקס סטוק, שמפיץ אור מעומעם, מתפללת שלא יפסיק לעבוד עכשיו, כי אחרת תלכי לאיבוד בתוכו ולא בטוח שתמצאי את הדרך חזרה. מרוב חושך את שוכחת למה נכנסת מלכתחילה, מזל שהוא נותן לך הוראות (את שומעת אותו כל כך חזק) ומסביר לך איך לאתר את הפצעים שלו. את מחפשת פצעים. נדמה לך שאת רואה אחד בקיבה אבל את לא בטוחה שזה פצע, את מכניסה אצבע פנימה והוא בתגובה מתחיל לבכות (יותר נכון להתייפח). את חושבת שמעולם לא ראית אותו בוכה וכל זה בא קצת בהפתעה, חיכית לרגע הזה ששק הדמעות שלו ייפתח סוף סוף, אבל לא כך דמיינת את זה. את מבינה שזה פצע ומחכה בסבלנות שהוא יפסיק לבכות. אבל זה לוקח זמן ואת עייפה, והריח שלו מבפנים מתחיל להעיק עלייך (תערובת של דם, יין, בשר נא ואדמה רטובה), אבל אסור להפריע לו לבכות. בסוף הוא מפסיק. את קוראת לו מתוכו, שואלת אותו מה לעשות בפצע, אבל הוא כבר לא עונה. כשהוא לא עונה גם אחרי שאת מבטיחה לו שאת איתו ושתעזרי לו תמיד, את מתיישבת בין כיס המרה למעי הגס, חסרת אונים. לאט לאט את מבינה שכנראה גם הוא לא יודע מה לעשות, והאיש שלך שלא רגיל לא לדעת, כנראה נבוך מכדי לענות. בהתחלה את כועסת שהוא נטש אותך כך בתוכו, אבל אחר כך את מתרככת, את הרי יודעת לטפל בפצעים. את מתבוננת בפצע מקרוב. הוא נראה כמו שקע בירח שזורמת ממנו מוגלה (זה דווקא יפה, את חושבת ומתחרטת שלא הבאת את הנייד לצלם לו). את מנסה להפסיק את זרם המוגלה עם הידיים שלך ואז מבינה שזה לא רעיון טוב, כי הידיים שלך לא נקיות. אז את מחבקת את הפצע כדי שהמפל יפסיק, נעמדת מולו בלי לזוז, מדברת אליו בעדינות כמו אל ילד קטן, שרה לו את שיר הערש של סבתא שלך, מבטיחה לו הבטחות, לוחשת לו סודות, אך לשווא. את מתיישבת לצד הפצע בכניעה, מבינה שכנראה אין לך מושג איך לטפל בפצעים. עוד רגע תוותרי. פתאום הכול הופך שקט, כנראה האיש שלך נרדם. נכשלת. את מנווטת את הדרך החוצה בעזרת הלד שבנס לא התקלקל ויוצאת החוצה. הוא לא זז. רק מפנה את פניו בעלבון לצד השני של המיטה שלכם. את הולכת למקלחת ושוטפת מעלייך את כל הבפנוכו שלו, לובשת פיג׳מה נקייה ונכנסת למיטה. הוא עדיין מפנה את הראש לצד השני אז את מוותרת, יעבור לו, הכול עובר בסוף. בחצי הלילה את מתעוררת בבהלה – שכחת לסגור אותו בחזרה! את מזנקת מהמיטה, רצה לארון, שולפת את כלי התפירה, הידיים רועדות לך כשאת מנסה להכניס את החוט לקוף המחט. אחרי כמה ניסיונות את מצליחה. תופרת את האיש שלך מלמעלה למטה. מזל שהבחנת בחצי חיוך שלו רגע לפני שגמרת, אחרת היה לך ממש קשה להירדם.
לנשמה שלך לוקח זמן לחזור. הנחת אותה בשביל תחת איזו אבן. את מתכופפת והופכת אבנים, שטיחים, צעצועים, בגדים בארונות, שמיכות, צלחות. מחפשת איפה הנחת אותך.
את מדמיינת את הנפילה שלך. הראש ינחת ראשון, את מרגישה את עוצמת ההתנגשות שלו ברצפה ההמומה. בתגובה את פוערת עיניים, נושכת בחוזקה את קצה הלשון והאוזניים נאטמות לכדי קו ארוך של צליל מונוטוני. אחרי הראש כתף שמאל תתרסק, ובעקבותיה החוליות של הגב האמצעי, בדיוק מתחת לשכמה, תידחסנה זו אל זו. אחר כך האגן ייפול, ישתחרר ממפרק הירך המטולטל והזנב שלך יתנפץ. הרגליים יישמטו, כמו ענפים שעוזבים גזע עץ חולה. לבסוף כפות הידיים יתכנסו כמו ברפלקס של יילוד לאגרופים חסרי תועלת. את תשכבי הרבה זמן ככה, בלי אפשרות לזוז או לצעוק, אף אחד לא יהיה בבית. בהתחלה תנסי להתנגד לשיתוק שאחז בך וכשתביני שהכול לשווא, תתחילי לדמיין את הים.