(ללא שם) | אמוץ גלעדי

*

לעת ערב יצא מאן דהוא את ביתו וכיתת רגליו, לא סתם לאנשהו, כדרכו, אלא למקום מסוים, אל הבית ההוא, השוכן לבדד מחוץ לכפר הזה, בקצה שביל החצץ המתפתל בין החורשות. בצעד נמרץ כיתת מאן דהוא רגליו, רומס תחת נעליו את החצץ, ממהר לצאת מן הכפר, שחשרת עבים כבדה, עופרתית, תלויה מעליו, נמוכה כל כך, נוגעת כמעט בצריח הכנסייה, שלאחרונה מצלצלים פעמוניו בקדרות מדי ערב. קדורניים גם תושבי הכפר, עומדים על סף ביתם, מביטים מעלה, מפלבלים בעיניהם, פוכרים אצבעותיהם, ממלמלים חצאי מילים בדבר הבצורת, שהרי כבר שבועות נמשך החום המעיק, כבר שבועות תלויים מעליהם העננים המלאים עד להתפקע, וגשם אין, והשדות מסביב מצהיבים. לאחרונה, בהולכו לעת ערב לאנשהו, בשוטטו סתם כך בסמטאות הכפר, נתקל מאן דהוא בטריקת דלתות. שמועה יצאה שחטא ופשע, וכי הוא הוא האשם בקללת הבצורת; בחדרי חדרים מלחשים שמכר את נשמתו לשטן. הגם שלא חל שום שינוי בחזותו או במצבו של מאן דהוא, יודעים התושבים שהוא אינו כתמול שלשום. קשה להסתיר דברים בכפר הזה, שהרוח המנשבת בענפי עציו לוחשת את הסודות לכל המטה אוזן. ואולם איש לא יודע מדוע מכר לכאורה את נשמתו לשטן. בתחילה היו שסברו כי עשה כן כדי להיגאל מהתמכרותו. זה שנים שהוא נוטל מדי ערב סם, לא כדי לנסוק לרקיע כלשהו אלא כדי לנסוך רוגע באיבריו. מדי ערב צורך מאן דהוא את הכמות המדויקת הדרושה לו כדי להירדם, ולאחר מכן מנקה בקפידה את תשמישיו, מניח אותם במקומם הקבוע על שולחנו ועולה על יצועו. אף כי מעולם לא הסתכן במנת יתר, עלתה בכפר הסברה שהוא מכר את נשמתו לשטן כדי להשתחרר מן הבושה והשעבוד שבהתמכרות. אך שכניו במבוך הבתים העתיקים, שחלונם כמעט נוגע בחלונו, ראו שהוא ממשיך לנהל מדי ערב את טקס הנטילה. השד יודע מדוע מכר את נשמתו לשטן, נאמר השכם והערב מאחורי דלתיים סגורות. אחדים טענו שמאן דהוא אינו רק מין איש עסקים כושל אלא גם טיפש גמור, שמסר את נשמתו לשטן סתם כך, חינם אין כסף, כלומר גזר על עצמו ועל כפרו קללה בלי ליהנות משום גמול, לא חיי נצח ולא הילולות עד דלא ידע. מכל הולכי הרכיל הללו, ומן החופה העפרורית התלויה מעל הכפר, מטה לנפול, ביקש מאן דהוא למלט את נפשו באותו יום, באותה שעת דמדומים, בכתתו רגליו אל הבית הבודד. והנה, אך חלף על פני בתי הכפר האחרונים וכבר הזדככו השמיים, נאדמו והזדהבו בגוני השקיעה. ככל שהתקדם מאן דהוא בשביל החצץ, פעפעה בו התחושה שכבר סר לשם פעם, בהקיץ או בחלום, בהליכה או בריחוף, והנה כבר נגלה לעיניו כעת הבית במרחק, מוקף פרחים וירק, רעפיו אדומים ועשן מסתלסל מארובתו, הבית שזכר במעורפל את מראה פנימו האפלולי, את רהיטי העץ הכבדים, את האש העמומה המרצדת באח, מפיצה סביבה שביבים של קדרות. מאן דהוא ידע ששוכן שם אדם ערירי, שמעולם לא הראה את פניו בכפר; והוא עצמו לא ציפה כלל לחזות בהן במו עיניו. הוא ישן בוודאי, חשב מאן דהוא בהחישו את צעדיו, אתגנב אל הבית דרך הדלת האחורית, הפתוחה מן הסתם, אחלוץ נעליי ואפסע עקב בצד אגודל על רצפת העץ החורקנית, אפשפש במדפים, אפתח את הארונות, מדוע לא, וכי תסתער מתוכם כל סיעת הסִטרא אחרא ותחבוט על פניי בכנפיה, לא ולא, אדרבה ואדרבה, רק אציץ פנימה ואמשיך לפסוע על בהונותיי, לעבר חדר השינה, שקול נשימותיו הקצובות של האדון הנם עולה ממנו, אפשוט בגדיי, אעלה חרש על יצועו, אחליק אט אט מתחת לשמיכתו, אשחיל ראשי מעדנות לתוך לולאת זרועותיו.             

שתפו אותי

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *