שמעון ישן וליבו ער. בחלומו הוא רוכן על הדוכן שבאולם הכתיבה, אך אין זה האולם כפי שראה אותו אי פעם בהקיץ: אין רשרוש של דפים ולא חריצה של קולמוסים, לא פטפוט ולא שיעול ולא אנחה. הוא עומד לבדו, ודממה דקה נחה על העולם.
מיום שעמד על דעתו לימדוהו כיצד לאחוז בקולמוס, כיצד להוליך אותו על הדף מתון מתון כך שלא יקמט את הדף ולא יעייף את זרועו. הוא כה מיומן במלאכתו, שיכול היה לכתוב אף כשעיניו עצומות. עתה איננו עושה כך: הוא כותב במשיחות עזות, מתיז דיו לכל עבר כסייף המקיז דם. הוא כותב בכל גופו, בזרועותיו וברגליו ובעשר אצבעותיו. הוא לוקק את הקלף ודיו ניגר מלשונו, מבט עיניו חותם נקודות וטעמים, איברו הזקור ננעץ בדף ורושם בו. גלים של אותיות עולים ויורדים ונבללים בו, מבקשים מוצא, ובה בעת הוא רואה כבר את מילותיו מתהוות על הדף כשהן בורקות כאש, מילים חדשות שלא היו כמותן קודם לכן ולא יהיו עוד.
מהלומות בדלת, מהלומות בליבו. שמעון קופץ מן הדרגש, שערו סתור ובגדיו ספוגים זיעה. זה ימים רבים שהחלום הזה או דומה לו שב ופוקד אותו. הוא חש יותר מאשר רואה את הנביעה במבושיו וממהר לכרוך את השמיכה סביבו.
המהלומות בדלת נשמעות שוב, חזקות יותר הפעם. שמעון רץ לפנים, יודע שלא תהיה אזהרה שלישית; אף דלת בבית הכתיבה איננה נעולה מפני השומרים.
שלושה מהם. גבוהים, חתומי פנים ושפתיים. הם נכנסים ומתחילים לחפש בחפציו ביעילות אדישה. שמעון למוד ניסיון מכדי למחות או לנסות לעכב בעדם. הוא נושם עמוקות והאוויר הממלא את ריאותיו מרגיע אותו.
מלבד דרגש העץ והשמיכות אין בחדר הקטן אלא כיור, ארון בגדים, כיסא יחיד. אין ספרים, כמובן. חיפושם של השומרים יסודי: הם מוציאים את הבגדים מן הארון, מפשפשים בהם בזה אחר זה ולאחר מכן משליכים אותם על רצפת האבן; ממששים את הארון עצמו ממסד ועד הטפחות בחיפוש אחר תאים נסתרים; עוקרים את הדרגש ממקומו, מנערים ומשיבים אותו בגסות. לאחר שיצאו ייאבק שמעון זמן ארוך כדי לשוב ולהתקין את מקום משכבו. רק בקולמוסו אינם נוגעים; כאשר אחד מהם מגיע אל הכיסא שעליו הוא מונח, הוא קופא באמצע תנועתו וממתין לשמעון שייטול אותו לפני שהוא שב למלאכתו.
עתה הם בודקים את הקירות, נוקשים עליהם בפרקי אצבעות ומחפשים הד חלול. ליבו של שמעון שב ומאמץ לעצמו קצב טרוף. שמא מישהו השגיח והלשין?
שלושתם מסיימים לנקוש איש איש בכל קיר. הם סבים על עקביהם בתנועה מתואמת, פונים אל הדלת. התנצלות לא ישמע מפיהם, אך הוא איננו חש דבר אלא הקלה.
הם כבר בדרכם החוצה כשנשמע הד חלול מאחת המרצפות תחת רגלו של אחד מהם. נשימתו של שמעון כבדה עליו לפתע. אין בידו אפילו שהות להתפלל שלא שמעו וכבר אחד השומרים רוכן ועוקר את המרצפת ממקומה. הוא מציץ פנימה וממהר לעטות כפפה על ידו לפני שהוא שולה את פיסות הקלף. הוא מעלה אותן מן האפלה בזו אחר זו, אוחז בקצה הדף כך שלא יתקמט; לפחות על כך שמעון מוקיר לו תודה.
הם מובילים אותו מטה, מטה ממגורי המעתיקים אל מגורי פרחי ההעתקה ועוד מטה משם, מעבר למחסנים שבהם נשמרים הקלף והדיו, רגליהם יורדות שאול. האוויר כאן טחוב, והאור היחיד מגיע מן הפנסים שנושאים השומרים. הם גוררים אותו אל אחד התאים – שמעון איננו נאבק – ונוטלים את האור עימם.
האפלה סמיכה וריחנית כדיו. שמעון מתהלך בתא הצינוק הקטן, בוחן את גבולותיו. המקום צר מכדי שיוכל להשתרע בו מלוא קומתו. מעולם לא היה כאן קודם: מילדותו לא עבר עבירה, אף לא החציף פנים לאחד ממוריו. ועתה… פחד קר מתגנב אל שיפולי בטנו. מה יעשו בו?
המילים שמצאו לא היו משלו. הוא לא הרחיק לכת עד כדי כך שיחטא ביצירה. בסתר לבו רצה בכך, אך עצם המחשבה הייתה מבעיתה מדי. והיה גם דבר מה אחר, מחסום שהתקשה להודות בו אף בפני עצמו… אך הוא חטא בצירוף, וזה היה חמור דיו. הזיכרון היה טרי בו: כיצד שקד על העתקתו של ספר, טבל את הקולמוס בזהירות ושרטט מתון מתון ממגילה עתיקה שנפרשה לפניו, חזר על כל קו במדויק. כתמיד הקפיד לרוקן את ליבו והותיר בו רק את המילים שכתב, את מראן וצליליהן. אך למרות מאמציו, באו פסוקיו של ספר אחר ולחשו על אוזנו. עיניו נפקחו לפתע לאפשרויות חדשות, לחיבורים חדשים. הוא שמע את המילים המוכרות נבללות וצליל חדש בקע מתוכן, דק וזך כציוצו של גוזל. לפתע הספרים לא היו עוד קירות אלא חלונות ושמעון יכול להשקיף מבעדם הרחק אל מעבר לאופק.
הוא השתיק את הקולות; במשך ימים רבים נאבק ביצרו והוסיף להעתיק כמימים ימימה. אלא שבמקום להשתתק, הלחישות נעשו לשאגות וכמעט גרמו לו שישגה בכתיבתו, חלילה; עד שלבסוף לא נותרה לו ברירה אלא לכתוב את מה ששמע, להעניק לו צורה בעולם.
שמעון פוסע הלוך ושוב בתא הקטן. צירוף. אם יתמזל מזלו, רק ילקו אותו בגין חטאו, אך הם יכולים לעשות יותר מכך. רעד עובר בו למחשבה שישברו את קולמוסו. הקולמוס נותר למעלה בחדרו: אם יעשו זאת, האם ירגיש? חשכה עמוקה מחשכת הצינוק יורדת עליו.
שעות חולפות. גופו נוקשה מן העמידה הממושכת אך הוא נסער מכדי לשבת. הוא מכווץ את ידו ומרפה אותה, שמא יאבד תחושה באצבעותיו. הוא עוצם את עיניו ורואה קולמוס שחור כותב על דף לבן של עננים.
כשהדלת נפתחת, אור הפנס מעוור אותו. בהדרגה עיניו מתרגלות להשגיח בקווים שרושם האור באפלה. משה הוא שעומד מולו, בקומתו הגבוהה, בזקנו העבות ובפניו הטובים. שמעון מכירו מילדות; תמיד היה החביב עליו מכל מוריו, היחיד שהיה שואל לשלומו ומאזין לו כאילו הייתה חשיבות לתשובה. שמעון כמעט מעז לנשום לרווחה.
משה נוטל את ידו של שמעון בכפו הרכה ומוביל אותו עימו מבלי לומר מילה. הם מטפסים חזרה כלעומת שבאו. הם נכנסים אל אולם הכתיבה ושמעון מוצא אותו ריק כפי שהיה בחלומו, מואר באור הרפאים של נורות מעטות. באור הזה רואה שמעון פיסות קלף מציצות מכיסו של משה, צורתן מוכרת לו מלילות רבים של כתיבה לאור הנר. בושה וכעס מציפים אותו, בלתי קרואים, כאילו הציץ מורהו אל תוך חלומותיו.
"כמה זמן אתה מצוי אצלנו, שמעון?" שואל משה בקולו הרך שהזִקנה החלה שוחקת את קצותיו.
"חמש־עשרה שנים," הוא משיב חרש.
משה מהנהן בינו לבינו, כאילו קיבל מענה לשאלה עמוקה מזו ששאל. "בן עשרים, ומעתיק מזה שש שנים. מעטים מתמנים כשהם כה צעירים. התדע מדוע?"
"נדרשת שליטה," אומר שמעון, חוזר כהרגלו על מה ששמע כבר פעמים רבות. "שליטה ביד, שלא ישבש את האותיות בשוגג, ושליטה ברוח, שלא ישבש אותן במזיד."
"ומה החמור מבין השניים?"
"המשבש במזיד," משיב שמעון ומשפיל את עיניו.
"וכל כך למה?" ממשיך משה את הדקלום המוכר לשניהם.
"מפני שהעולם ארוג מאותיות," משיב שמעון, "וכל הכותב עלול להוציא אותן ממתכונתן ומסדרן." אף כשהוא אומר זאת, לצד האשמה נובט איזה רטט של התרגשות: כמה נהדר ונורא הוא הכוח הזה, הכוח לצור את צורת העולם.
"ולמרות זאת," אומר משה, "אנו עוסקים בחיבורן של אותיות; בהעתקה של ספרים."
"לכן נדרש אדם להעתיק מתוך ענווה," משיב שמעון, "ומתוך כוונה טהורה לשוב על דברי קודמיו ולא ליצור דבר חדש."
משה מניד בראשו בקוצר רוח, "אך הספרים עצמם, שמעון! מניין באו? לשם מה נכתבו?"
על כך מעולם לא שוחחו בשעות הלימוד. "אלה ספרי קודש," הוא מנסה, "הם התחברו על ידי מי שאמר והיה העולם, ומאז אנו שבים ומעתיקים את מילותיו."
"תשובה נאה," אומר משה, "אך שגויה. לא: אותם מחברים כתבו מדעתם."
המילים מסעירות ומבלבלות את שמעון. "מדעתם?" הוא חוזר, מזועזע.
משה מרכין את ראשו בצער. "הם היו סבורים שהם עושים את רצון האל," הוא מסביר. "אל לך לשפוט אותם בחומרה: ספריהם היו מועטים, והם מיעטו לנדוד; ודאי שלא יכלו לדעת מה הם מעוללים. רק משהומצא הדפוס," הוא יורק, הרגל ישן נגד עין הרע, "החלו השינויים להיראות בבירור: תהומות שנפערו והרים שהופיעו, להקות ציפורים שנדדו לאחור ועננים ששינו את צבעם. העולם נעשה לערבוביה, אומנים רבים מדי עסקו בטווייתו ולא ידעו מה הם עושים. היה חשש כי ייחרב, חלילה, ואותיותיו יתפזרו לכל עבר."
"ספריהם נשרפו, אם כן?" שואל שמעון.
"חלילה!" קורא משה. "אם כתיבה שאיננה זהירה מסכנת את העולם, כמה יותר מחיקה של אותיות, לא כל שכן שריפתן באש. לא, הנזק נעשה כבר. כל שיכלו חכמי אותם ימים לעשות הוא לא להוסיף עליו: תחילה הושמדו מכבשי הדפוס הארורים; השימוש בנייר נאסר והוחרמו הדיו והקולמוסים. אך ספרים רבים התחברו כבר, והחכמים ידעו שאין להניח למילים להתכלות, אף לא בדרך הטבע. יתר על כן: ההעתקה מאלפת את המילים, מרגילה אותן אל העולם. לשם כך נוסדו בתי הכתיבה הראשונים."
שמעון המום מעומס המידע. "כיצד זה שמעולם לא שמעתי על כל זאת?" הוא שואל.
"אין תמה בדבר," משיב משה ושמץ צחוק בקולו. "ודאי שהמאורעות הללו לא נכתבו בספרים. בחלוף הזמן הדברים נשכחו מלב כולם, אך לא כאן בבתי הכתיבה. אנו איננו מפיצים זאת, מחשש שבמקום אזהרה ישמש הסיפור הזה כדי לפתות. העטים והדיו אומנם אינם עוד, חוץ מאשר בידי המעתיקים, אך אנשים עלולים למצוא דרכים אחרות כשאש זרה בוערת בהם. אש זרה כזו שעלתה בליבך, שמעון." עתה מוציא משה את הדפים מכיסו ושוטח אותם על אחד מדוכני הכתיבה. "אמור לי – מה זה עלה בדעתך?"
שמעון שותק במשך שעה ארוכה. אל אשמת החטא נוספה עתה עוד אשמה, עמוקה יותר: האם חולל רוח סערה היכנשהו, או גרם לסלע להיעקר ממקומו? שמא נהרג אדם בגינו? איננו יודע ולעולם לא ידע. ולצד זאת – אף בכך צדק משה – לצד זאת, איזו התרגשות חדשה ניצתת בו.
"אתה אמרת," הוא משיב לבסוף. "אש זרה היא שעלתה בי."
משה מניח יד על כתפו, חמימה ומנחמת. "אלה היו היחידים?" הוא שואל, ושמעון מהנהן ללא אומר. "צירוף," ממלמל משה לעצמו. "לא ניסית יותר מכך?"
"חשבתי על כך," מודה שמעון. "חשקתי בכך. אך לא ידעתי…" הוא נעצר, איננו בטוח כיצד לומר את שעל לבו. "לא ידעתי מה…"
משה מהנהן מתוך השתתפות. הוא מלטף את דפיו של שמעון ביד אוהבת. "האם תהית פעם, בני, מדוע מעתיקים אינם נושאים אישה?"
"משום שעלינו להיות טהורים למלאכתנו," משיב שמעון, מופתע מן התפנית בשיחה.
"אף זו סיבה," מסכים משה, "אך יש שלמעשה אחד ישנם כמה טעמים. על מנת שאדם יידחף לחטוא ביצירה, לא די בכך שהתשוקה למעשה תבער בו; צריך להיות בו דבר מה שהוא שלו בלבד, דבר מה שרק הוא יכול לאמרו. זו הסיבה שבגינה המעתיקים גדלים יחד ולומדים יחד, שבגינה אינם מחזיקים ברכוש או מתייחדים עם אישה. כל זאת אנו עושים כדי להגן עליכם מפני חטא היצירה."
"אולי בכך העניין," אומר שמעון חרש. "אולי זה מה שביקשתי."
משה כורך זרוע סביב כתפו של שמעון, וזה מניח לעצמו לשקוע אל תוך החיבוק. "אהבה?" הוא לוחש.
שמעון מניד בראשו הקבור בשקע כתפו של משה. "מה, אם כן?" שואל מורהו פעם נוספת. "שמא היה זה חופש שחיפשת, רצון לפרוץ לך דרך חדשה?"
"רציתי…" מתחיל שמעון ודמעות שלא השגיח בהן קודם לכן חונקות את גרונו. "רציתי לחוש שאני…" הוא שואב את המילים כמתוך באר עמוקה לאין חקר, אך איננו מצליח לרדת עד תומה.
משה מאמץ אותו אל חיקו וידיו מונחות על ראשו, נקברות בשערו. "אינך הראשון," הוא אומר ברוך, "וודאי לא תהיה האחרון. אינני מאשים אותך."
שמעון בוכה עתה בלא מעצור, מזיל דמעות של פחד ושל הקלה על כתפו של מורהו. לרגע הוא חש היסוס חולף במשה, ואז לוחש מורהו באוזנו: "היטבת לשמש בקודש."
השומרים מופיעים שוב, כאילו ארבו כל העת כהערות בשולי הדף. הם אוחזים בשמעון, ידיהם כצבתות, והם נושאים אותו מטה אל החשכה.
הוא חש כשקולמוסו נשבר, אי שם הרחק מעליו. לרגע נדמה לו שהוא נחנק, לא מפני שגרונו מתכווץ אלא מפני שלא קיים עוד אוויר בעולם. אוזניו נאטמות והדיבור בפיו נאלם. אף הריחות חדלים, מותירים אותו צף בחלל שאין בו דבר זולת הוא עצמו.
גופו הוא הראשון להתאושש; אף כשהוא שב לחושיו, נשימותיו מהירות ושטוחות. נוראה מכאבי הגוף היא תחושת האובדן שמציפה אותו: הידיעה שלא ישוב עוד לראות אש שחורה של דיו ניגרת על אש לבנה של דף, חוקקת בה חקיקות ובוראת בה.
לא, הוא מתקן במרירות: בריאה לא הייתה כאן. אומנם נענש עונשו של יוצר, אך מימיו לא זכה לכך. לא שהיה מבקש זאת: הוא איננו רוצה להרע לאיש בגלל האהבה שבליבו.
אך האומנם זו הדרך היחידה? עתה עולה בדעתו השאלה החשובה מכול, זו שלא שאל: מי שלמד כל חייו כיצד לכתוב מתוך כוונה, מתוך הקדשת עצמו – האם הוא נידון ליצור כמי שתועה בחשכה, שאיננו יודע מה יוצא מתחת ידיו? או שמא היה עולה בידיו לכוון את בריאתו? עתה לעולם לא ידע עוד. אם שברו את קולמוסו, חייו הפקר. אין בו תועלת להעתקה, ואיש איננו יוצא מבית הכתיבה שמא ימסור את סודותיו. הוא תוהה האם יטרחו להורגו, או שמא יותירו אותו בחשכה הזו עד שיגווע מעצמו. בעודו חושב על כך עולה לפתע כעס ומציף אותו, ועימו תחושה נוראה של עוולה.
הוא נזכר בדבריו של משה ומאמץ את הכעס והכאב אל קרבו. הם נמהלים ומתערבלים בדמו, להבה שחורה החולפת בעורקיו, מציפה את כל גופו ומרטיטה אותו עד שהיא בוקעת מבין שפתיו ופורצת אל העולם באדווה אדירה של צחוק, עולה בו ויורדת, יורדת ועולה. הוא צוחק בקול רם כשהוא שורט את בשר זרועו, מקיז דם, חש אותו מתפרץ מן הווריד וניגר במורד הזרוע עד קצות אצבעותיו. הוא אינו חש כאב. החשכה סביבו מוחלטת אך אין לכך חשיבות. הוא משער את הקיר שמולו; כל מעתיק ראוי לשמו יכול לכתוב את האותיות כשעיניו עצומות.
שמעון כותב בדמו על הקיר, משרטט באצבעו. מילים ואותיות פורצות ממנו ללא מחשבה, אך כוונתו חזקה משהייתה אי פעם. הוא חש כיצד העולם נפרם ונארג מחדש עם כל אות ועם כל מילה חדשה, אך הוא מקפיד היטב על מעשיו; את עצמו הוא כותב אל הקיר הזה, את נפשו הוא מוזג בו ומבעדו אל העולם. אין די בידו ואף לא בעשר אצבעותיו; כל גופו משתתף במעשה הכתיבה, רגליו ולשונו ועיניו ואיבר מינו. עצמותיו הן אותיות ואיבריו מילים ודמו דיו.
בעודו כותב הוא חש את התמורה שמתחוללת בו: רגליו הן הראשונות שאובדות לו ומתמוססות אל תוך הכתב. לאחר מכן גבו, חזהו, שיער ראשו. חלציו מתפוגגים והוא יודע עונג שלא שיער כמותו, כאילו כל עצביו נצרפים באש. לבסוף נותרות רק ידו הכותבת ועיניו הצופות, והוא רואה את האותיות, מעשה בריאתו היחיד, המוחלט, זורחות כנגדו באור יקרות.