ברוך יעקבי | אי שם

אנחנו יושבות מול המראה הגדולה. מרוכזות בעצמנו, שקטות. על המסגרת המלבנית נעוצות נורות צפופות, מפיצות אור צהבהב. צללים מהבהבים מרקדים על הקיר מאחור, כמו בטקס פולחן אפל בשבט של פראים. בחדר שוררת אווירה של מתח ומסתורין, אבל לא לזמן רב. אני זוכר את הרגעים האלו במיוחד כי רוב הזמן צחקנו, שרנו לעצמנו ובקולי קולות, הלשון משוחררת מכל מעצור. דווקא כששתקנו לרגע, כשהיינו מרוכזות כדי שהאיפור יֵצא מדויק, הצלחתי להתרגש, להרגיש משהו. היא ואני, ומה שבינינו. אין כניסה, שטח פרטי.

על השידה מפוזרים מסרקים ואביזרים לשיער – סיכות נצמדות, סרטים צבעוניים, גומיות בגדלים שונים, ובקצה השידה כמה ראשי בובה עם פאות. היא היתה מחליפה ביניהן, נהנית לגוון – את המתולתלת הברונטית אהבה מאוד, אבל מדי פעם היתה בוחרת בשחורה, סולידית עם פוני. אני העדפתי תמיד את הבלונדינית בארוך, שאותה היא סירבה לחבוש בעקביות ("היא מזכירה לי את הזונות שם, כך הן היו נראות"). כלי איפור בלי סוף – מכחולים ומברשות עגולות ושטוחות, פלטות של צבעים, מיני מסקרה, עפרונות לעיניים ולקים ואודמים. השפע הזה היה יכול לבלבל, אבל כבר ידענו מה לעשות ומי אנחנו רוצות להיות. 

זה היה חדר פלאות. "כמו חדר הלבשה של שחקנית בתיאטרון," היא היתה מתפעלת. נפרד מכל החדרים בדירתה הצנועה, שום דבר בה לא מרמז על מה שקורה מאחורי הדלת. היא לא "זקנה אפורה עם מספר כחול של בהמה על היד" ואני לא הנכד שלה. אדית פיאף, בטי דייוויס, אווה גרדנר, מרילין מונרו – היתה לה להקת נשים משלה, מי שהיא בחרה להיות. להיות דיווה, אישה אמיתית, גדולה מהחיים, יודעת את שלה, עושה מה שהיא רוצה. וזה מה שהיא רצתה – להיות אחת כזאת, נראית, זוהרת, בלתי נשכחת, חד־פעמית. רק היתה חוצה את הסף, וכבר היא בעולם אחר. 

החדר היה מלא תלבושות. צעיפי המשי והשמלות הנוצצות, כל אחת שייכת לדמות אחרת; ארגז כובעים, מתלה לחגורות, מדפי מחוכים, הארון התפקע, הדלתות בקושי היו נסגרות. כשסיימנו היתה פושטת את הבגדים, מסירה את האיפור, מתפשטת, עוזבת עירומה ("לא מחללים את החדר במציאות"). רק במסדרון עברה לחלוק דהוי, נעלי בית מרופטות. עכשיו היא נראתה כמו הפרצוף של הבית שלה – חיוור, נזירי, לא מפתה לשום דבר. עד להופעה הבאה. 

תמיד הייתי איתה. ישבתי אצלה שעות והיא לימדה אותי את כל הסודות. למרוח שכבה דקה של מייק־אפ גם על העפעפיים כדי לקבע את איפור העיניים, להניח צללית בהירה עד לעצם הגבה, את קו הקפל להדגיש בגוון כהה יותר ואז לטשטש. היא מעבה את קו הריסים, ואני אחריה, רואה ועושה. מושך פס אייליינר שחור דק, מעליו פס צבעוני עבה יותר. את הפטנט שלה, לצייר את הפס בעזרת עיפרון עיניים לבן, אימצתי והגזמתי בגדול, ואז עברתי עליו עם צללית צבעונית. היא אהבה סיומת רגילה ואני סיגלתי סיומת שפיצית. "מכשפה," קראה לי כשראתה את האיפור המוגזם, "את ממש, נו, איך קוראים לזה," ואני הייתי משלים, "מלכה, מלכת דראג." מבריש את הריסים העליונים והתחתונים בשתי שכבות מסקרה, את זוויות העיניים הקרובות אל האף מאיר בצללית בהירה. שעות היה נמשך הטקס הזה, למרוח אודם, להצמיד שפתיים, לפזר באופן שווה, וסומק על הלחיים, לחזק נקודת חן, מנצנצת כמו כוכב.

נהגנו ללכת יחד במסלול החנויות הקטנות ברחוב החלוץ, חולפות על פני קולנוע רון: קודם שמלה בשבילה, אחר כך בחרנו בדים, כי שמלות מפוארות כמו שלה לא מצאנו במידה שלי. היא היתה מגלגלת סביבי יריעות בד גדולות, ואני מתכדרר ונעטף, מדמיין איך הבגד יושב עליי, עוד רגע אני עֹולָה, ההופעה מתחילה, עוצמת עיניים ומתחילה לשיר. המוכר היה מתבונן בנו בעין עקומה וממלמל לעצמו, "הכול הפוך, עולם משוגע."

הייתי נכנס לדירה שלה בשקט, נעמד מאחוריה, מקשיב לרעש המכונה, מביט ברגלה המדוושת, מדמיין איך השמלה תיראה עליי. ואז היינו מתכוננות, עשינו חזרה, כל אחת עם הנאמבר שלה. היא עם הדיוות שלה, מרלן דיטריך, סופיה לורן, קתרין דנב וגם בריז'יט בארדו. היא אהבה אותן, את האירופאיות האלה ("זה הדבר היחיד שנשאר לי משם"). ואני, כמו תמיד, אילנית. 

אחרי ההופעה הורדנו לאט את האיפור, נפרדות מהדמות שאימצנו. הסרתי את הלק מהאצבעות והתבוננתי בה, מרוצה מעצמה, רגועה. בהתחלה, כשהצטרפתי למועדון שלה, לא ידעתי אם זה בטעות או בכוונה: העברית שלה לא היתה טובה, היתה מתבלבלת כל הזמן ולא רק בין זכר לנקבה. אבל עם הזמן ראיתי שבניגוד לטעויות המקריות שהתחלפו, ביחס אליי היתה עקבית ושיטתית – בחדר הייתי תמיד "את", אף פעם לא "אתה". בהתחלה הייתי מתקן אותה, והיא היתה נותנת בי את אותו מבט. הבנתי, הסתיימה השיחה. 

ופעם אחת, כשהמשכתי להציק לה בניסיונות התיקון שלי, התעצבנה, נצמדה אליי, קרוב־קרוב, נעצה בי את פרצופה המקומט, יכולתי לטבוע בכחול המתכתי של העיניים שלה. היא תפסה אותי בעורף כמו גור חתולים, אצבעות הצבת שלה צרבו בעורפי, אחזו בי כמו בראש של בובה, כאילו היא מנסה לחבוש לי פאה מתאימה, ובקול צרוד ומרוסק הטיחה בי: "אינגלע או מיידלע, אתה עוד תגלה, כאן בחדר הזה, אתה זה מי שאתה, זה מה שאני רואה. אני פותחת את הדלת, לכלוכית נכנסת סינדרלה, וכשזה נגמר, אני חוזרת להיות זקנה אפורה עם מספר כחול של בהמה על היד. אבל אתה יכול להיות את, או אתה, הכול אפשר, עכשיו תורך. החדר הזה הוא רק ההתחלה."

יעקוב היה גוער בה, "מה את עושה, טפו יומאט, את מקלקלת אותו, גועל נפש, הופכת אותו לילדה." יעקוב נראה לכולם טיפוס מפוקפק. לא הבינו איך הם מחזיקים מעמד יחד כל כך הרבה שנים. "חתונת זהב בתחת שלי," אמרה פעם ובזה סיכמה את היחס שלה אליו. אבל אליי לא שמו לב, לאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא שאל, ואני לא סיפרתי. לא שמו לב אם באתי או הלכתי. הם היו עסוקים בדאגות שלהם, לפרנס, להאכיל, ואני הייתי מונח שם, אפילו לא מטרד. 

את יעקוב היא כמעט לא היתה רואה. זה היה אחד מאותם מקרים שכיחים, של אלה שבאו משם והתחתנו כאן נישואים של פשרה, רק כדי לא להיות לבד עם הסיפורים, עם כל מה שקרה. הקימו משפחה שעם השנים הלכה והתפוררה. הוא היה אומר לה, "איך גיין שפאצירן," והיא, "לך כבר." הוא היה יושב שעות בקפה ניצה, ומשם לסינמה. היתה לו החבורה שלו. הם לא יכלו להפסיק לספר סיפורי זוועות, פִנטזו על חתיכות, צפו בסרטים כחולים בגרמנית. "כמו זקנות מרכלים," לעגה להם. 

סבתא לא היתה צריכה את כל זה. לא היו לה חברות, די היה לה בחדר. שנים זה היה החדר שלה ושל יעקוב, אבל היא דחקה אותו לגמרי החוצה אחרי אותו לילה שחזר הביתה שיכור במיוחד. הוא דפק באגרופיו על דלת החדר, עוד רגע היה שובר אותה. אני לא זוכר מה היה מאיים יותר – הקללות שלו, קולו הרועם, הסדק שנפער בדלת, או צעדה הנסוג לאחור של סבתא. עמדנו בשקט, אצבעותיה הקשות סוגרות על כף ידי, משווה לעצמה תנוחת עמידה אמיצה, פוזה של דה שואו מאסט גו און. זו השתייה שלבסוף הכריעה אותו. שמענו אותו נופל ארצה, מחרחר, מתבוסס בקיאו, נוחר נחרות איומות. ואחרי זה כלום, הוא לא זכר דבר, אבל בשבילה זה כבר היה יותר מדי. היא סידרה לו מיטה בחדר השני. "זהו," הטיחה בו, "הגעת לי עד כאן!" ומחתה את גב כף ידה ממצחה לאות מיאוס, "אנחנו מתגרשים! אתה ישן כאן, וחסר לך שאתה מתקרב לחדר שלי, אחרת אתה עף מכאן." מאז היו נפגשים רק בארוחות קצרות בסופי שבוע. בלילות היתה שומעת אותו חוזר משיטוטיו. שיכור, הוא נחת על המיטה, נחר והשתנק, כמעט נחנק, לא שמע את מכונת התפירה. היא הכינה לי בגדים להופעה. 

בערב ההופעה הייתי מזמין אותה לנאמבר שלה. "קבלו אותה," הייתי משתהה, מותח את הקהל המדומה, "היא זמרת נפלאה, שחקנית מהוללת, חזרה מסיבוב הופעות בעולם, ראינו אותה לאחרונה בסרט, עכשיו תעלה ותבוא לבמה." לחצתי על פליי, המוזיקה התחילה להתנגן. היא נכנסה לדמות, בדיוק כמו בסרטים, כמו שצריך להיות, גדולה מהחיים. פותחת את הפה גדול, עושה תנועות חדות. ראיתי ולא האמנתי. פתאום היא נהייתה גבוהה, ולא רק בגלל נעלי העקב שנעלה. 

ערב לפני ההופעה, היינו מתכוננות. כל אחת עם עצמה. בבית אצלי היה ריק, כולו שלי, אף אחד לא הפריע לי. סחבתי לאימא חזייה, התעטפתי בשמיכה, הידקתי לראשי מגבת, כמו פאה, טיפסתי על כיסא, עשיתי חזרה. תנועות עדינות, עגולות, הסטת השיער. כף היד מאוגרפת, זה המיקרופון. ריק מסביב, ורק אני – אילנית. 

 

צלילי הפסנתר שטפו את החדר, צלולים, ראשי שמוט. היא התחילה, ואני איתה. הקול שלה בקע, לאט, עוד מעט יהיה סוער. 

בא חצי הלילה ואני ערה

חלומות באים לסף 

זה השקט שלפני הסערה 

בוא נלך עכשיו

בהיתי בנקודה באוויר, אין שום דבר מסביב, אני בתוך עצמי. הריסים השחורים והעיניים השקדיות, השפתיים פשוקות, והשיער ארוך, גולש. הסטתי את הראש, השיער התפזר, תנופה קלה והוא הסתדר. 

שם, שם ראיתי קשת בענן 

שם, שם עולה הבוקר בלבן 

זזתי בתוך דממה, לא אכפת לי משום דבר, רק אני, עומד חזק, שתינו יחד, דמות אחת.

 

זה קרה באחד הערבים, כבר היינו מוכנות, הגיע תורי, הנאמבר שלי. היא שתתה עוד כוס יין ואני גזוז, לא שמנו לב שזה קורה. סבתא אף פעם לא נעלה את החדר, הוא היה מחוץ לתחום. זה היה ברור, כלל ברזל, אף אחד לא חודר. סבתא ישבה מולי, עודדה אותי במבטה, סימנה לי היכן אני צריך לפתוח את הפה גדול יותר, להרחיב את התנועה, ואני תיקנתי מייד. מרגע לרגע השתפרתי, עד שלקראת סוף השיר כבר הייתי לגמרי בפנים. וברגע השיא, כשהקשת בענן, הדלת נפתחה. הריח של האלכוהול, גופו המתנדנד, עיניו המתרוצצות בחוריהן.

לא יכולנו לראות את זה בא. לרגע אפילו היה נדמה שהוא מצטרף לקהל, כאילו התבונן בנו בעניין, לא הסיר את המבט. אבל אז התעורר כמו מהלם, פניו האדימו, התנפחו, עיניו היו מפחידות. הוא זעם, קילל, זרק כיסאות. "השתגעת, מה את עושה, אישה זקנה, לא נורמלית, משוגעת בראש." הוא השתולל, גרף את כל מה שנמצא על השידה, העיף את הפטיפון, לא ידע מה לעשות עם הכעס שלו. "מעכשיו זה נגמר," הוא צעק, "יהיה פה סדר, ככה זה בעולם, בן זה בן, בת זה בת, אחרת זה אי אפשר." 

הוא הלך והסתחרר, התקף הזעם שלו היה מאיים, מיתמר, מתלפף סביב עצמו. כעס אצור השתחרר בבת אחת, הוא שבר כל מה שנקרה בדרכו. ואני, תקוע עם אי שם באוויר, הפה פתוח, לא נסגר. 

סבתא התעשתה ראשונה, היא חייבת להוציא אותנו מכאן. מהפנים המשתאות שלה הבנתי, היא פחדה. היה נדמה לה שעכשיו יעקוב מסוגל לכל דבר. "בואי, נברח מכאן," היא תפסה אותי ביד חזק ומשכה אותי אליה. נעמדנו מול גופו הכבד שחסם את פתח החדר. 

התבוננתי בו, בלובן עיניו, לחייו סמוקות, אפו אדום. לא הורדתי את המבט. הרגשתי את ידה של סבתא נעשית קלה, לאט־לאט היא הרפתה ממני, לא התנגדה. מבטו נדד ממני אליה ובחזרה, עד שנתקע והתחיל לבהות בנקודה. 

הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו: סבא. 

והוא, כמו התעורר, נעץ בי מבט ארוך וממוקד. ואז הוריד את היד, שמט עמוד של מנורה, כחכח בגרונו, הסדיר נשימה. העפתי מבט לאחור. סבתא עם פאה ברונטית, סרט ורוד ושמלת עור שחורה מבריקה. האיפור הגס מתחיל לזלוג. סבא עומד מולי קפוא, לא זז, סבתא מאחוריי, אבל לי כבר לא אכפת. הפטיפון שבור, ואין ברירה אחרת, אני בהופעה. אני עוצם את העיניים ופותחת פה גדול, שרה הכי חזק שאני יכולה: 

בא חצי הלילה ואני ערה

חלומות באים לסף

זה השקט שלפני הסערה

בוא נלך עכשיו

 

* את השיר "אי שם" כתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש. שרה אותו אילנית באירוויזיון בשנת 1973.

הסיפור מתוך הספר עד שיבוא כלב ים קטן, העתיד לראות אור השנה בהוצאת "שתיים".

שתפו אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *