רוּמי | דורון אפללו

נטע אפללו

בקשת עזרה

אל: ניתאי האזרחי

שלום ניתאי,

סליחה שאני ככה מתפרצת למייל שלך, אולי גם לחיים, אם תקרא עד הסוף. וסליחה עוד יותר שבעניין טיפה מוזר. 

לא הכול תבין פה, כי לא הכול אני מבינה בעצמי. תקשיב, לא הכול אתה הולך להבין.

איפה הנימוסים שלי. דורון היה הורג אותי על זה. את דורון אתה מכיר, נכון? נעים מאוד, שמי נטע, אחותו הצעירה של דורון אפללו. הוא הסיבה שאני כותבת. 

דהיינו, הוא וטבריה אסידו.

אני יודעת מה קורה לך עכשיו. אתה שואל – מי? איזה מוכרות מתחילה לגרד לך, גירוד ציפורניים של זיכרון, כמעט אתה תופס אותו, והוא מחליק לך, ואז גם את השם אתה שוכח, הוא זולג מתוך החורים במחשבות. מה היה השם שכרגע קראת?

שים את האצבע בתחילת הפסקה הבאה, ותחזור לקרוא את הפסקה הקודמת…

תרים את האצבע. היא מסתירה לך את המילים. אז מה? לא מצליח להחזיק בשם, בהברות? אין טעם. אני היחידה שהשם שלה ממשיך להדהד אצלה במוח, והוא קשור אצלי לפנים, ולאישה אמיתית בעולם. פגשתי אותה על גדת נהר, בארץ אחרת. פגשתי אותה על גדת הדרין השחור, בסטרוגה, במקדוניה. מעכשיו אני אתייחס אליה בתור ״האישה מהנהר״.

(ויכולתי להשתמש מהתחלה בכינוי הזה, אבל הייתי חייבת לגרום לך לעשות את הניסוי, שלא תחשוב שאני מבלבלת, שאני מפילה עליך קשקוש מיסטי).

הגעתי לסטרוגה במסגרת פסטיבל שירה. לא אני הוזמנתי. כתבתי כמה שירים בעצמי. אפילו שדורון חושב שהדור שלי כבר לא כותב שירה, רק פוסטים וסמסים מנוקדים. אבל כתבתי. עובדה. האקס שלי, המאהב הזקן שלי, הוזמן. הוא משורר די ידוע, ככה הוא מאמין. טוב שיש אמונה. את השם שלו אני אשמיט. בגלל המרירות והכעס. שיישאר דמות מופשטת. המאהב הזקן שלי. 

לא הגעתי למסיבת נעילה בלובי של המלון של הפסטיבל. הלכתי לשוטט בעיר, נדדתי לחלק שלה שנראה נטוש. ככה הרגשתי. משהו מהעולם נטש אותי, או התעקש להתרוקן. אני לא יודעת איך קרה לי, חילקתי את הלב שלי בין שלושה גברים. ולא השארתי לעצמי כלום ממנו. גם האור שמקיף את הדברים הזדהם. אתה מכיר את העניין הזה, נכון, שיש כמו קו של אור מסביב לצורה של כל ציפור וכל עץ וכל ספסל וכל מכסה מחליד של קופסת שימורים? ואם את עוקבת אחריו ומתמקדת בו את קולטת את המשמעות שלהם ולמה הם קיימים ולמה את קיימת מולם? אז האור נשאב, נסחט, ורק פס של זכוכית מלוכלכת החליף אותו.

אני מספרת לך את הדברים שתבין מה היה מצבי, זה חשוב.

שום דבר לא היה חשוב. בדרך לנהר ראיתי נשים שהייתי בטוחה שהם אחותי מרים. כל אחת דומה לה קצת יותר, לא לה, לתמונות שתלויות בבית של ההורים שלי. דורון סיפר לך על מרים? סביר שלא. גם לאישה מהנהר הוא לא סיפר. מרים התאבדה כשהייתי ילדה. אם שאלת את עצמך למה דורון כזה דפוק, ולמה הוא חושב שהשירה תציל אותו, ולמה יש לו תיאוריה על כל עניין, והוא מרצה לך אותה נפוח מעצמו, אז זאת התשובה. הוא ומרים היו קרובים. אני הייתי ילדה.

גם בסטרוגה הייתי הילדה הזאת, עם השריפה בצוואר ובלחיים, מאיפה שעקרו את מרים, והלכתי על גדת הדרין השחור ולא היה לי מרפא. 

לא היה לי מרפא.

והאישה מהנהר צצה לידי. כמו כל הרוחות רפאים, כמו כל האלים שהם יותר ממשיים מאיתנו, תאמין לי, היא היתה פתאום.

והיא הראתה לי דברים. חתיכות של זמן. היא אמרה לי שהנטל שלי יהיה לזכור אותה, והנטל של דורון, אחי, יהיה שהוא יפסיק לחלום, כל מה שהוא יכתוב יתגשם. לא בדיוק. הוא יוכל לכתוב רק את מה שעומד להתגשם. 

הזהרתי אותך שלא תבין הכול. תקשיב לי, ניתאי. אי אפשר להבין. אני מבינה מה הנטל בזיכרון של האישה מהנהר? אני מבינה מה המטרה של הזיכרון? לא. אני לא.

אבל אני רוצה. 

וככה, כשחזרתי לישראל, נסעתי לבית של ההורים שלי במבוא ים. דורון גר בו עכשיו. בחדר הישן שלו. איך אתה חי בתוך חדר שכל הילדות והנעורים שלך מרוחים בקירות וספוגים ברצפה, אל תשאל. אבל דורון כמעט לא יוצא ממנו. ולא בגלל הקורונה. עוד קודם הוא חזר והסתגר. הוא יושב וכותב שעות. הוא לא מוכן להראות לי מה. אבל ניצלתי הזדמנות. אמא שלי קראה לו. היא ממציאה כל מיני משימות שיגרמו לו לצאת. חיטטתי לו במגירה של השולחן, וגנבתי דיסק און קי, והיה עליו את הסיפור שאני מצרפת למייל. אל תפתח אותו בינתיים. חכה קצת. תקשיב לי, ניתאי. אני כותבת לך. 

אני כותבת לך משתי סיבות. אתחיל מהשנייה.

הסיבה השנייה היא שבסוף הסיפור מוזכר הביטוי ״ורד יהודה״, הסמל שלו. בכל החתיכות זמן שהאישה מהנהר הראתה לי הוא הופיע, הוא היה המרכז שלהם. היא לא הסבירה לי את המשמעות שלו. אבל היה ברור שהוא מהותי. חיפשתי חומרים עליו. מצאתי מעט מאוד. מעט מאוד בכלל. כל הזמן שדורון, אתה והאישה מהנהר הוצאתם את הכתב עת שלכם, ״עין מזוינת״, דורון הזכיר משהו שנוגע לסמל? 

אל תטרח לבדוק. אם תשלוף את הגיליונות של ״עין מזוינת״, תראה שהשמות של העורכים שכתובים הם שלך ושל דורון. דהיינו, זה מה שאתה תראה. זה מה שכולם יראו. חוץ ממני.

כתבתי לעכו אסידו. הוא האח של האישה מהנהר. הוא לא ענה.

כתבתי גם לשמעון אדף. אין לי מושג אם אתם מכירים. הוא כנראה גם כן פרסם שירה. אחד העתיקים. איתרתי רשימות שלו, מאיזה בלוג נידח שהיה לו פעם, משהו עם מאה כניסות לפוסט. באחת הוא כתב על ״עין מזוינת״ ועל החבורה הספרותית שלכם, והמניפסט שלכם על פורנוגרפיה וטרור. נראה לי שהוא קצת צחק עליכם. קשה לי לזהות מתי הדור ההוא אירוניים או סתם עפים על עצמם. ברשימה אחרת הוא כתב שהוא אוסף חומרים למאמר על השפות המדומיינות של המרוקאים, והוא התעכב על ביטוי נדיר במרוקאית שהמקור שלו בקהילת סווארה (מוֹגָּדוֹר), חְתְּם בִּטַּבַּעְ דִיווּרְדַה דְלִיהוּדִי, דהיינו, חתום בחותמת הוורד היהודי. 

שאלתי אותו על הביטוי.

הוא אמר לי שהוא כבר לא מתעסק בסמל הוורד ובהיסטוריה ויעץ לי גם להפסיק את החיפוש. הוא אמר שהסמל מביא מזל רע.

שלחתי לו את הסיפור של דורון וביקשתי את דעתו.

הוא כתב לי שאם הוא צודק בהנחה שלו, הסיפור מתרחש במציאות פוסט-קפיטליסטית, ושבמכון ון-ליר התקיימה קבוצת מחקר של סופרים וסופרות שהוקדשה לנושא. ואפשר שדורון גם השתתף בה. זה אמור להיות לא סביר, כי כמו שציינתי כבר, דורון לא עוזב את החדר. אבל בגלל הקורונה והסגרים, הדיונים של הקבוצה היו בזום. דהיינו, לא מפתיע שדורון הסכים. כמה הוא יכול להיות תקוע בין הקירות.

זה שהסיפור מנסה לתאר מציאות פוסט-קפיטליסטית, ניחשתי בעצמי. למדתי כלכלה באוניברסיטה, ואין סיכוי שהמודל שהסיפור מבוסס עליו בר קיימא. 

אבל מה אם הסיפור נכתב אחרי שהאישה מהנהר עשתה מה שעשתה לדורון?

תאריך יצירת הקובץ וורד ישן (פאקינג יואסבי 2!), מהתקופה שדורון היה בתל אביב והסתובבתם יחד, אבל הוא נפתח ונערך בחודשים האחרונים.

מה שמוביל אותי לסיבה הראשונה: האם אתה מזהה משהו ממנו? משהו אולי שדורון כתב בתקופה הזאת? הוא היה פריק של מדע בדיוני. 

או אולי משהו בשירים?

אני לא מומחית בשירה. אבל נראה לי שכדאי להתרכז בהם. דורון הרצה לי פעם שהדעה הרווחת שהספרות היא שיקוף של התנאים של ההווה שבהם היא נכתבת, או נגזרת שלהם, היא צו מוות לשירה. שהמפגש עם השירה אף פעם לא מסונכרן, ששירה היא שער שדרכו התודעה נוסעת לכל הזמנים האפשריים שבהם השיר חוזר ומתגשם. אני מצטטת עכשיו. אתה מכיר את דורון, ואת האמירות הבלתי נסבלות שלו. 

ובכל זאת, לי נראה ששירה מוכרחה להסגיר את ההווה שלה, שהיא מקודדת אותו בלית ברירה. הלוואי שהצופן יהיה לך ברור. אלה שירים שהמציאות של הכתיבה שלהם עוד לא נולדה? הם משכנעים אותך? אפשר בכלל לכתוב שירה כזאת?

אם כן, אנחנו צריכים להתכונן.

לא מתנצלת על האורך. מה יש להתנצל. לקח לי יותר זמן לכתוב מאשר לך לקרוא.

רק טוב, 

נטע

רוּמי – סיפור מאת דורון אפללו

א.

אחרי חודש של תחקיר נרשם רוּמי להדמיה של העניים. בניגוד להדמיות של קהילות אחרות לא היו כלל סרטוני הקדמה או יֵשוּנוֹנוֹת מלוות. מתחם מגוריו של הישונון, שאליו הוטל מבלי שיוצע לו תפריט העדפות, מין, מגדר, גובה, מוצא, נטייה פוליטית, היה מחריד. מיטה זוגית במרכזו. בפינה שולחן, שכיסוי הפורמייקה בתחתית רגליו התבקע ובעדו בצבצו שכבות הסיבית הדחוסות. ועל השולחן מחשב נייד, שחור, שהפלסטיק שלו חבוט. רוּמי קרא על מחשבים כאלה, עם מערכות הפעלה מיושנות, איך נקראה הנפוצה בהם, וינדוז עשר, משהו כזה. חלון, שתריס גלילה תקוע במחציתו, נקרע מעליו. תיבת תריס גלילה נוסף מוקמה מעל משקוף דלתות זכוכית, שהובילו למרפסת. בעבר השני של המיטה ניצבו שתי כונניות קש, מגובבות ספרים, וארון בגדים, עשוי עץ אדמומי, עתיר פיתוחי פרחים ועלים. רוּמי בהה בו כמה דקות. היה קר בחדר, תפס. הוא הביט שוב בדלתות הזכוכית, בשמיים תפחה עננות, שהודלקה פה ושם בברקים רחוקים. סיעת ציפורים הזדעקה ברחוב השקט, כמו סיכות דפקו הציוצים הדחופים כנגד השמשות. רוּמי החווה בידו מוכנית, והמתין למסך מאגר המידע של הישונון. רק שתי שורות הבליחו באוויר נגדו. אורי גמלא, תלמיד מחקר מתקדם, בן עשרים ושבע, שכר הדירה שלו שווה לחצי מהכנסתו החודשית. הדמיה סגורה עד תום שלב. 

יציאה, קרא רוּמי בקול.

השורה השנייה התבהקה שוב בחלל המתקדר של החדר, הדמיה סגורה עד תום שלב.

אין להם רשות לעשות את זה, חשב, בדקירה של בהלה, ואז חשב, אבל חתמתי על הסכמה לתנאים ברישום, מבלי לקרוא אותם, איזו טיפשות. לא, לא טיפשות, ההדמיות חלקו כולן ממשק ומבנה דומים, זאת היתה ההנחה. כשנרשם להדמיה של רמאללה, למשל, היה צריך לעבור סדרה של הרצאות הכנה, על הסכסוך והכיבוש, ותקופת המעבר, שבה נקלטו משפחות פלסטיניות כבנות חסות, בעלות זכות להכנסה קבועה מובטחת, אבל לא חברות בעלות השפעה על גורל התאגיד המדיני הישראלי או הירדני. בסוף הסדרה הותר לו להתארח, אך רק בישונון שהיה העתק שלו, של המראה החיצוני ועם נתוני הזהות הממשיים שלו. הוא בחר בבית בשכונה שההבטחה לחיים יציבים יותר פילגה את תושביה, בבית שעמד במרכז הוויכוח, אם להצטרף בתנאים המשפילים או לשמור על הארגון הלאומי המיושן. בהכשרה נאמר לו שהגוש הפאן־אסלאמי בהנהגת ערב הסעודית איבד עניין בתמיכה בהתקוממות חמושה. האחריות להקמת תאגיד מדיני עצמאי נפלה על חבריה לעתיד. אבל אולי העתיד היה רחוק מדי, מתיש מדי, והדרך אליו לא נוחה מספיק.

נוחות, זה מה שקהילת הסובלים קצה בה, לשיטתה. בלא ייסורים ומכאובות אין ההוויה האנושית שלמה, טענו. אולי יותר מכך, בלעדיהם היא חלולה, סרת טעם. העניים סברו שראשה וראשונה למדווים הנחשקים היא המצוקה החומרית.

אז הם יצרו ממשק חלופי משלהם, הסובלים האלה, חשב רוּמי. המעלות בחדר צנחו עוד. הוא חיפש מתקן חימום כלשהו, תנור או מפזר קרינה, מתחת למיטה, ובארון הבגדים, שממנו הוציא לבסוף מעיל לבד ארוך והתעטף בו. גם כפפות. עיניו הכהות, על סף החולמנות, של גמלא בהו בו חזרה מעומק הראי הפנימי שעל אחת מכנפות הארון. גמלא היה גבוה ומוצק, גברתן, לא בזכות תזונה משובחת, או פעילות גופנית מאומצת, רק מכוח התורשה. הוא יצא אל המרפסת. יותר גזוזטרה צרה, מתוחמת. משב רוח, שסחרר סחופת עלים על האספלט, היכה בעורו. איזו דקדקנות תחושתית מרהיבה, חשב, והפליאה נגוזה. בטנו המתה, חולשה עברה בו, כרסום של ריק. הוא רעב, הוא גווע ברעב.

רק מבואה קטנה הבדילה בין דלת הכניסה לבין חדר השינה, משני עבריה נדחקו גומחה ששימשה מטבח וחדר שירותים ומקלחת זעום ממדים. הוא שמע על זה, באחד התיעודים הלימודיים, אלו היו השנים, מנהג נלוז שפשה בקרב בעלי דירות, לחלק דירות שתוכננו למגורי משפחות לכוכים קטנים, ולגבות בעבורם תשלום בגובה שכר הדירה של הדירה המקורית. טוב שהתכנון המדיני שם קץ לחמדנות התפלה הזאת. התזרים האישי של נתונים פיסקליים, שהיה מנוטר תמיד, לא אפשר חריגות אפלות. הוא פתח את דלת המקרר במטבח, רק ביצה אחת נחה בו בתושבת הביצים, כל האור המלובן של המכשיר נקווה אל חופת הסידן הגבשושית. יפהפייה. מזוככת. תאריך התפוגה שהוטבע עליה נקף. בסלסלת ירקות שכב תפוח אדמה יחיד, מעלה ניצנים. 

הרעב הפך מוחשי, מהלומה קהה בשיפולי הבטן. הוא שב אל החדר ופתח את המחשב. נורת החיווי של תקינות הרשת שעל הנתב לצידו – כמה עתיק, נתב לחיבור לכְּלַלְרֶשֶת – היתה כבויה. המחשב דרש סיסמה, ממילא. הוא גישש מתחתיו. ואז בכיס המכנסיים, מתחת למעיל. אז הינה, מסוף נייד, לא, אייפון, כך כינו אותם, למה שמות העבר היו כה מסורבלים, אולי משום שההיגיון בהם היה הגיון המותג ולא התכלית ששירתו, לא היה צורך שיעידו על טיבם, תפקודם, איכותם, שווי הייצור הממשי שלהם. גם המכשיר היה מנותק. מוזר. ויישום הארנק שבו היה כבוי. ממש עָבַרִית המציאות הזאת. הוא יצא מהבניין, כוורת צפופה של דירות צמוקות. הרעב תקף בגלים. לא סביר, רעב כזה, אימתני, טורף. הסמטה היתה אכן מיותמת, אבל הרחוב שנפלט אליו המה. ההדמיה בו היתה גסה יותר, מאיכות ירודה. אם שיכוך הרעב הוא משימתו, הוא צריך למצוא נקודת־תמחוי קרובה. ביצה מקולקלת ותפוח אדמה עבש לא יועילו לאיבריו הבריאים של גמלא. הרחוב היה קפוא יותר מהדירה. הוא הידק את המעיל סביבו ומיהר אל עמוד התמיכה הקרוב. אבל לא עמוד תמיכה, רק גליל בטון, שמודעות נערמו עליו. מה היה להם לבני התקופה שחייהם היו מפולשים בדפוס. לא עמדו כבר בפתח עידן המכונות החושבות, עידן העל־מידע – –  – אבל ההרהור לא התמשך, הוא נידף לאיטו, רוּמי, בלבוש גמלא שלו, עמד מול חלון ראווה של מאפייה. פתאום התעורר חוש הריח שלו, שהיה רדום עד כה, או שבמתכוון תועלו משאבי חישוב לכלכלתו. כל בליל הניחוחות של ההמון החולף על פניו, מבלי שיעצור לשעות למצוקתו, התנפל עליו, בשמים וזיעה יבשה, ומרירות עשבונית ושיירי הלילה. ובתוך הבליל, כמו שוט חשמלי זעיר, מתיקות הלחם החם, גירוי הבצק המזהיב והחמאה המבעבעת בו. אישה צעירה יצאה מהמאפייה. היא אחזה בכוס קפה בידה האחת, גם זה, ניחוחו המעורר, המקפיץ את הדם, ושקית נייר בידה האחרת. רוּמי קלט פרטים מחזותה, שלא התרכבו לכדי מראה שלם, וגם זמן לא היה לו לחברם. בגדיה היו מרופטים יותר ממעיל הלבד שלו, זה כן, ולחייה צפודות מה, סמוקות, גם זה. הוא התקדם אליה, מעד בהילוכו לכאורה, וחטף את שקית המאפים. הוא חש צריבה בצווארו, אבל הדחיפות שבה היה שרוי העיבה עליה. הוא זינק הלאה, נבלע בתנועת ההמון. אחרי כמה דקות פנה להביט אם רודפים אחריו. כמקודם, איש לא נתן עליו את דעתו. הוא איתר ספסל ריק תחת כמה שלדי עצים. שלף מאפה אחד, ונשך בו. קינמון דביק, דבשי. היו שלושה נוספים בשקית. השפתיים מטומטמות, האצבעות מגושמות. הוא התענג על כל נגיסה.

ב.

השינה שטפה הכול, את ההקלה על סיום ההדמיה ואת הזעם שהשתולל בו כששב לחושיו הרגילים ואת שרטות הרעב שליוו אותו עד שנרדם ואת הבושה שפשְׂתה בו עם המחשבה על החייתיות של המעשה ואת הטון המלגלג, הגמיש, שחישב לספר בו את הסיפור לאמו, כשייפגשו למחרת בערב, לחגוג את קידומה בצביר הרווחה. כמעט הכול שטפה השינה. בבוקר עוד נותר רישומה של הצעירה שעשק. השעות שחלפו רק חיזקו אותו. הפרטים מחזותה שקלט בחטף, או בדה ונעץ במהלך שנתו בזיכרונו, התרתכו למראה, גבוהה, רזה, נדהמת. כן, זאת היתה הארשת על פניה, תדהמה מוחלטת, שקדמה למעשהו, כאילו הגוף שלבש היה מוכר לה. אבל מדוע שיצירה מלאכותית, שתכליתה רק להוסיף למלאות ההדמיה ולמעשה התרמית המשוכלל שלה, תעוצב להביע רגש. ואז תפס, הצעירה היתה עתירת פרטים יותר מהסביבה, חדה מן ההמון, לא ניצבת כללית, אלא ישונונית. הוא גזל את המזון מידיה של מבקרת כמותו בהדמיה. ואם נדרש למלא משימה כדי להתנתק ממנה, הרי שגזר עליה להישאר בה, כשכבר כמעט התגברה על הקושי של השבעת הבטן –

הנקיין הגיח ממאורתו, בטרטור וצרצור, שהשתלבו בהרהוריו בתחילה, כה דמו הצלילים לקולות הציפורים בהדמיה, ואחר שלפו אותו מהם בטרדתם. שוב השתבש דבר מה בחיווט שלו. אמו, שהעניקה לו את הנקיין כשעבר לגור בגפו לפני עשור, אמרה שבשלה העת להחליף אותו. אבל הוא מיאן. הוא חיבב את הדגם המגושם הזה, ואת הניסיון להקנות לו צורה של חיית מחמד מסדרת אנימה נשכחת. הוא לא יחליף את העובד הזר שלו, אמר לאמו כשהציעה. היא הזדעזעה מהבוטות שלו. הדור שלה היה נוח להזדעזע. חוץ מזה, כדי להחליף אותו יצטרך להתמודד עם סדרה של מסכי התרעה בכללרשת, שיודיעו לו במשך שבוע את גודל טביעת הפחמן של הדגם החדש ואת מדד הזיהום הסביבתי שלו. כאילו שאפשר להילחם בכמות האי סדר ביקום. הוא כבר יפתח מאוחר יותר את הנקיין וילחים את המגעים הרופפים או יתקין לוח אם שיכרה מאתרי המחזור. איפה היה. כן, הישונונית, המודמית הצעירה. למה היא מתעקשת במוחו. בקושי קם מהמיטה. במטבח כבר רחש מתקן החליטה ומשקה החרובים העלה ניחוח. הוא פעל מאליו עם פקודת ההשתקה שנתן לשעון המעורר. היתרון היחידי של גל היובש באמצע החורף הקשה הזה. צוברי השמש שלו מלאים. המכשירים יפעלו כסדרם, בלי חישובי חיסכון וקימוצי אנרגיה – ומה בעצם היתה מטרת ההדמיה, ומדוע הוכנסו שני ישונונים לאותה הדמיה עצמה. ארשתה הנדהמת של הצעירה השתרטטה לנגדו במלוא נהירותה. אולי שיקפה את תדהמתו שלו. במה טרם הבחין בחדרו של גמלא. מה חמק ממנו. נגוזה ההחלטה שגמלה בו על סף עולם החלומות, במרווח הלילי של השוקעים, לשמוט את ההתנסות. 

הנקיין כרכר בין רגליו, לוחך את האבק בתחום מגוריו, נעימת הגריסה שליוותה את פעולתו השרתה על רוּמי שלווה משונה. בהיסח דעת התיישב לשולחן שלו, בהיסח דעת זימן את המקלדת, בהיסח דעת נקש על מתווה האור שלה. הוא תכנת אותה לפלוט צלילי ניקור קלים עם ההקלדה. הם חברו לְמקצב.

ג.

ביום המחרת, במשמרת השירות שלו, בהפוגה בין ביצוע שגרות תחזוקה, שלף רוּמי את השיר שכתב מהענן הפרטי.

ההם

בָּלְעָה אֶת

הָעוֹלָם

תְּנוּמַת הַזְּמַן בַּעֲצָמוֹת

 

בְּחַלּוֹנוֹת קֻעֲקַע

רָקִיעַ, אַשְׁרַאי נֶחְמָד

לְהִתְבַּטֵּל, קֶשֶׁת חַשְׁמַלִּית שֶׁל

חַמְדָנוּת בְּעַיִן

בַּנְקָאִית, צְלוּלָה

 

אָנַחְנוּ צוֹלְלִים אֶל אֲחֵרִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֲנַחְנוּ

נֶעְדְּרֵי תְּשׁוּקָה

לִהְיוֹת

 

אֲבָל לְהֵעָשׂוֹת הָהֵם

מֵעֵבֶר לַתְּהוֹם, עוֹרְכֵי

כֵּרַת עַצְמָם

שֶׁמִּכּוֹחָהּ אָנוּ נָעִים

 

הֶעָנִי הַמְּיַחֵל לְלֶחֶם

הָעַלְמָה שֶׁתְּמוּרַת

הַשֶּׁפַע בְּיָדָהּ

נוּכַל לָתֵת רַק

פֶּרַח מְכַרְסֵם בַּבֶּטֶן, רָעָב

שִׂנְאַת הַהַמְתָּנָה

 

אז ההתנסות בהדמיה של העניים שקעה עמוק. בהדמיות האחרות שנרשם אליהן היה צריך לבלות זמן רב יותר על מנת שיחלץ מהן שיר. אולי היא, המודמית האחרת, סיבת הרושם העז. הוא התבונן סביבו. לא היו סטודנטים רבים בבית התוכנה בשעות הללו. רובם ביכרו את משמרות הבוקר או הלילה למילוי חובת השירות שלהם. הוא העדיף את השעות המתות של משמרת אחר הצהריים, כשהערב המקדים ממלא את החלונות קטיפה כהה. הוא אהב להרים את ראשו ולצפות בחילופים, מן התכלת השקופה, שהאור אוזל ממנה, אל הענבר הדועך, הרומץ, אל האפרוריות המתקלפת, שהאפילה הרכה פורצת ממנה, מרקיבה בתוכה. היחמצות לב מתוקה ליוותה את התמורות בזוהר החוץ. השיעורים מבית הספר היסודי התהדהדו בהן. התנגנות חדגונית, ענוגה. כמה הטבע בן חלוף, כמה הוא סופי, כמה קל לנצלו, כמה מהר הוא עתיד לכלות.

פתאום זכר. לא שלא זכר קודם, אלא שהזיכרון היה מקודד במשפטים ובניסוחים, ואותם זכר, לא את האירועים שנטבעו בהם. האירועים עלו עתה, חיים, נמרצים. הוא היה בן חמש, נרגש לקראת היום הראשון בבית הספר. בשבתו בבית התוכנה חש את ההתרגשות מזדחלת שוב, שטף מתגרגר ממקלעת השמש וחונק בגרון. אמו כרכה למפרק ידו את צמיד הניטור החדש שלו. ואז – 

המסוף שלו צפצף, שגרת אחזקה נכנסת. הטלאת עדכוני אבטחה בממשק השאילתות של צביר המשטרה. הוא סימן את השיר וניתב אותו לעש״א, בטרם התמקד במחולל התוכנה שלו.

בדרכו לארוחת הערב עם אמו, ברכבת הקלה, ניסה לאחוז בשרידי הזיכרון. במוחו נדחק כל פרק הזמן שבו למד לתעב את צמיד הניטור לרגע אחד. הרגע שבו הוא תופס שתפקודי הצמיד השימושיים, כמו מַקלֶטֶת השיעור, ומַנפֶּשֶׁת הניווט, ומַפְעים המסרים, וטבלת ההיכרות עם הילדים בכיתתו, בסך הכול משניים, ושלמעשה נועד הצמיד לעקוב אחריו, לדווח על מוצאותיו, לְרַגל. יום אחד חזר הביתה מאוחר בלעדיו.

הוריו ציפו לו מבוהלים, והצמיד בידי אמו. כמעט השתגעו, אמרו, אמו בדאגה שלא הסוותה את זעמה, ואביו בזעם שלא הסווה את דאגתו, כשראו במנטר שלהם שבמקום שההסעה תקרב אותו אל הבית, היא מרחיקה אותו, לשכונה מזרחית מהם. הם לא ידעו עם מי ליצור קשר, משום שלא הזמין מעודו חברים אליו, ובטבלת ההיכרות שלו לא מצוין שום תלמיד בכיתתו כמועדף, לא נרשם זמן־בילוי עם איש מהם. רוּמי משך בכתפו. הוא אמר בפשטות, נתתי את הצמיד לתרגימא. 

כן, אמרה אמו, אבא שלך היה צריך ללכת לאסוף אותו ממנו. היא עצמה לא יכולה היתה לעזוב את משמרתה בצביר הרווחה. צביר הרווחה, צביר הרווחה, שיננו לו מינקות, אמו עובדת בצביר הרווחה, ששני רק לצביר הביטחון בצמרת התאגיד המדיני הישראלי. ובמקומות מתוקנים יותר, הצביר המרכזי והחשוב יותר, טובי המוחות משתוקקים להגיע אליו. ואמו בזכות ולא בחסד היא שם, הרי הוריה היו מחלוצי השינוי, מנהיגים חברתיים משכמם ומעלה, אלמלא המחאה הציבורית שעמדו בראשה, דבר לא היה משתנה, וישראל היתה נותרת במתכונת מדינת הלאום, וקורסת, קורסת. כל מה שיש לנו הוא בזכות הדור ההוא, העשוי ללא חת, שסיכן הכול, הכנסה, מעמד, עתיד, השתלבות חברתית, כדי שיוכלו לבנות חברה אחרת, להטמיע את התמורות שכבר התחוללו במקומות אחרים. ופעם אחת, כשאמו שיננה לו את הלקח המלהיב, העיר אביו בצינה, מה היה להורים שלך לאבד, נכדים של מהגרים ממרוקו שתקעו באיזה יישוב נידח, הם לא בחרו להיאבק, הם נדחקו אל המאבק.

אז מה אתה רוצה לומר, אמרה אמו, שההורים שלך היו מחקים את אבותיהם בגרמניה ומעתיקים את השינויים שכבר קרו שם, בצייתנות, כמובן, לא מספיק כבר כל מה שהעתיקו מהם.

אביו צחק. צחוק מר, חשוך. הפערים התפוגגו, אמר, אבל העלבון נשאר. 

אמו הצטרפה לצחוק, אבל בצחוק קל, בהיר. שיהיה על מה להתלונן. ואביו החרה החזיק אחריה, שיהיה על מה להתלונן. המילים שלו יצאו אל האוויר רכות, מעוגלות. כנראה ניסה לחקות מבטא שנעלם לפני יובלות.

הם לא ידעו שהמקלטת בצמיד הניטור שלו פעלה, ושהוא האזין לשיחה שוב ושוב, בהתענגות, כמו שצותת להם עכשיו. הם שלחו אותו לחדרו, להרהר במעשיו ולהתמקד בבושה ובאשמה, אחרי ששמעו שלא באמת נתן את הצמיד לתרגימא, אלא הודיע לו שבתמורה לצמיד ישיב לו תרגימא טובת הנאה, בזמן שייראה לו, ואף תיעד את ההסכם. את תפקוד העיקוב קל היה לפרוץ, לפחות לו היה קל, הוא הבין יפה את המכשירים האלה, הבינות הזעירות, על גבול האנושי, שלעיתים דיבר אליהן בהסתר והזה את תשובותיהן החכמות. הוא הפך את התפקוד לדו־סטרי.

בחדר המגורים אמר אביו, קפיטליסט קטן אנחנו מגדלים לנו. מתוחכם הטראמפיסט הזה.

אמו אמרה, איך אתה מדבר על הבן שלך, בניבולי הפה האלה.

אביו אמר, אין לי מילים אחרות למעשה הבוטה הזה. הקול של אביו נרעד כשדיבר, הידקק.

אמו אמרה, הוא ילד, בסך הכול משובת ילדות.

לא, אמר אביו, זה חמור, חמור, מנין לו צורת התודעה של חוב, של אשראי שבנוי על חוב –

אתה נסחף, הפכת אותו לאיזה בנקאי.

מה יש לדור שלכם, שרק כינויים ותיוגים חשובים בו, בלי שום תוכן אמיתי. על מה נלחמנו?

נלחמנו? מי נלחם? זה שההורים שלך איבדו את הנדל״ן שלהם בחלוקת המשאבים המחודשת – ואתה עוד קטן ממני בשנתיים, גם כן, דור – ואם כבר אשמת מישהו, אז אשמתך, אתה זה שלא רוצה שלישי במערכת היחסים הזאת.

מה הקשר לשלישי?

עכשיו אתה מיתמם, כאילו שאלף פעמים לא שמעת שהמשפחה הגרעינית היא הכלי היעיל ביותר להכשרת התודעה הקפיטליסטית, שהיא אבן הבניין של הסדר הבורגני –

אל תרצי לי על מהפכנות.

אתה? מהפכן? שמרן כמוך מימי סבא, אתה שחושב שמארקס עדיין רלבנטי ל –

המְסוֹפִיף של רוּמי התריע שהגיע לתחנה שלו. הוא ננער. מה נפל עליו, שהוא מעלה באוב את הבדלים הללו. הוא בדק במדור השיפוטים האומנותיים. עוד לא התקבלו תגובות באשר לשיר שלו. הוא ירד מהרכבת. במזנון הסמוך לה חיכתה לו אמו, מחייכת לתוך המסופיף שלה. יפה. יש לה סיבות נפלאות להיות מרוצה.

 

ד.

על אף שנפגשו לציון אירוע הקשור בה, ישבה אמו כדרכה בציפייה שיפתח את השיחה. רוּמי נגע בעצבנות בלוח המסופיף שלו, מזמן את האקרן, מציץ בעדכונים ומסלק אותו בניע אצבע. מלצרית קרבה אליה, והוא השגיח בחיוך שהצטייר על שפתי אמו, תערובת של רומזנות וזחיחות. ובטרם הספיקה המלצרית לשלח למסופיפים שלהם את התפריט היומי, שאלה אמו איך עובד לה האיזון בין משמרות השירות הציבורי שלה ובין הלימודים באקדמיה הישראלית. המלצרית אמרה, סידור מעולה, אבל בנעימה שטוחה אמרה. רק שאמו לא תתחיל, חשב, היא והנשכחות שלה, על הפריצה הגדולה שלה, כשהיתה שוליה בצביר הרווחה, וצורפה לוועדה משותפת להם ולצביר החינוך.

רוּמי היה בן עשר, והם ישבו במזנון אחר, בשכונה שונה. המלצר שדאג להם התרוצץ עד אפס כוחותיו, עיניו היו שקועות בארובות ותחתן שקיקים כהים. אמו ביקשה ממנו שיעמוד רגע ושאלה אותו על הסיבה לתשישותו. תמיד שאלה בפטרונות. רוּמי לא זכר את הניסוח ההוא, אבל זכר שרצה להתאייד כששאלה. האשמה בבצע היתה חבויה בה, דקה, מהבהבת, אבל רוּמי היה קשוב לכל נים והטעמה של דיבורה. המלצר לא הבחין בה. התברר שהוא סטודנט, ששני הוריו חיים על הבטחת הכנסה, וזו שלו לא מספיקה לכסות את שכר הלימוד והוצאות הקיום. הוא חייב לעבוד. אמו תחקרה אותו על סידורי ההשכלה הגבוהה, וכבר למחרת, כפי שדיווחה לאביו, העלתה את העניין בוועדה, כולל פתרון שעליו עמלה במרוצת הלילה, עם מבנה תקציבי וגרפים וזעיר־הדמיות, להכריח את כלל הסטודנטים לעבוד בשתי משמרות שירות ציבורי בתמורה לשכר לימוד. כלומר, השכלה גבוהה בתנאים שווים לכל נפש.

רוּמי חשד שהסיפור חלק מדי, נטול מהמורות, ועוד היה חושד, שאלמלא נטבעה בו המבוכה שחש לנוכח התחקור של אמו, שהאירוע אינו אלא סיפור משוכפל שהוא תרגם לזיכרון. אבל אולי המבוכה עצמה היתה התקוממות של זיכרונו לנוכח הפלישה אליו –

ואצלך, אמרה אמו, איך הולך במשמרות השירות?

מה, אמר.

שאלתי – 

כן, כן, כרגיל, רע מאוד. משעמם.

ובמחקר?

הרפתקה.

אתה ציני?

לא, ממש לא, אמר, ופצח בסיפור על הדמיית העניים. במחצית הדברים, כשהגיע אל הקטע של חטיפת המזון, התרתחו לחייו, והוא עצר בעד עצמו. הבדיחות התנדפה. הוא סיים בחטף, ואמר, אבל מה אני מדבר על עצמי, מה איתך, איך התפקיד החדש.

אתה יודע, אמרה אמו, המחויבות החברתית לא נגמרת לעולם, ואני רק מברכת על כל הזדמנות שניתנת לי לשפר –

כמה שנים הם תקועים בשיחה הזאת. ממשלות ותאגידים קרסו, נגרסו לאבק, ואימפריות אפלות קמו, מוגרו, האנושות שבה לעידן האבן, ובחרה במסלול התפתחות שונה, ושניהם יושבים בעָריהָ הנישאות, העשויות מִקּוּרים ואור ירח, ופולטים את משפטיהם הממוחזרים לזרא. אותה תשובה ניצחת בוויכוחיה עם אביו, בן זוגה, שחתכו בילדותו ובבגרותו המוקדמת, צביר הרווחה, צביר הרווחה, כדי שירווח לכול, שכבה דקה של בעלי חזון צריכה להקריב את עצמה.

אבל את לא בעלת חזון, היה אומר אביו בכל עת שסיפרה על יוזמה נוספת שהיא מתאווה לקדם וכיצד היא עתידה לתבוע את הפנאי שלה, את בסך הכול הבת של ההורים שלך.

ואז עזב אביו. רוּמי היה בן שלוש־עשרה וכבר נגמל מההרגל לצותת להם, ובכל זאת גונב אל אוזנו זנב מריבה. אמו טענה שבלי שלישי בנם עלול לגדול מושחת. אפשר לחשוב, גנב כמה רכיבים שלא מצא באתרי המחזור, פרץ למערכות המחשבים של בית הספר, חיבל בציוד, שעבד –

המסופיף שלו קרקר. שעשע אותו שזה הצליל שהצמיד לעדכונים של אמו. הוא הסתכל. אמו הזמינה לשניהם סוביניון בלאן מקומי. ההזמנה זהרה על האקרן. מה אתה רוצה לאכול, הם מתמחים פה בלקטוּת, עשבים וצמחים מבית הגידול שלנו. כל המנות שלהם מבוססות על –

מה שלא יהיה, העיקר נטול גלוטן.

אתה בניקוי רעלים?

אבא שמע על הקידום?

אתה יכול לשאול אותו בעצמך.

הוא בטח מתעצבן, אבל מעמיד פני אדיש.

אני זאת שלא באמת אכפת לה.

כן, כן.

מתי דיברת איתו לאחרונה.

רוּמי שתק.

אגב רוחות מהעבר, אמרה אמו, תרגימא שאל עליך.

תרגימא?

כן, אתה לא זוכר, הבן של סרגיי, שוהם וגון, בן המחזור שלך, ילד ביישן, נחבא אל הכלים –

במעומעם.

המלצרית הניחה את כוסות היין שלהם, והשתהתה לצד השולחן. אמו הביטה אליה. היא הורתה על כמה עובדי הסעדה שעמדו בפנים המואר, המרווח של המזנון, ואמרה, היין על חשבוננו, הם אומרים שאת אתל מצביר הרווחה. המלצרית הזאת תגיע רחוק, חשב רוּמי, איזה זוהר טבעי קולח ממנה. אני צריך לחקוק אותה אצלי. אבל כשהפנתה להם את גבה רק דמותה של הצעירה הנחמסת מההדמיה ריחפה לנגדו.

אמו לגמה מהיין ובחנה אותו. אולי המתינה שיגיב לרגע התהילה שלה. הוא אמר, אז התחלת לספר על הילד הזה, תרגימא.

לא ילד, הוא צמח להיות עלם נאה, כמעט כמוך, אבל מי יכול להתחרות בשילוב הגנטי שקיבלת מההורים שלך, וצחקה.

את אוהבת את זה, אמר בעל כורחו, שמזהים אותך, ומרגישים אסירות תודה.

לא, אמרה. אני תורמת את חלקי.

רוּמי הנהן. הוא אמר, חבל.

אז תרגימא, אמרה, הוא שאל עליך. הוא מתנדב בצביר הרפואה, בנוסף למשמרות השירות שלו. קסם של בחור. אנחנו זקוקים לצעירות וצעירים נוספים מסוגו. 

מה פתאום דיברתם?

נתקלתי בו במסדרון אצלנו, הוא ביצע כמה עבודות שליחות בין הצבירים.

רוּמי המהם דבר מה בתגובה. אחר כך, ברכבת חזרה למתחם המגורים שלו, כשבהה בתגובות לשיר שנשלחו היישר למסופיף שלו, חשב, איזה מזל שלא שאלה את השאלה הקבועה, לאיזה צביר אתה מתכוון לפנות בתום המחקר שלך.

 

ה. 

מה נכתב בתגובות לשיר?

הפסולת השכיחה: סתום, מופשט, מעורפל, בהירות מילולית היא עדות לבהירות נפשית, היקסמות מסורבלת מייסורים לשם הייסורים.

ובתוכה התבהקו שני משובים חכמים. באחד נטען שהדגם הכלכלי של חליפין באופן בניית המטפורה הכוללת בבית השני שמרני, אך ראוי לציון. לאף אחד מחלקי המהלך של התמונה הסמלית אין ערך מוגדר, ואפשר להמירם זה בזה, על בסיס רגשי פנימי. כך הרקיע בחלון משול לאשראי והאשראי משול לברק החמדנות החשמלי, שמזכיר את הרקיע וחוזר חלילה. אלא שהשדה המושגי שממנו שאולה מרבית הרכיבים מרתיע. זה טעם הדירוג הנמוך.

ובשני נאמר שהשיר נדמה כהצפנה של התנסות מסוימת מאוד ברשת של סמלים, שברגע שתתורגם חזרה לפרטי ההתנסות, השיר עצמו יאבד כל ערך.

הוא העתיק את המשובים למסוף הגדול וחישב לתעד את תחושותיו באשר אליהם. במקום זה זימן את אקרן הכניסה להדמיית העניים. הוא פתח את תפקוד השאילתא, אבל קיבל הודעה שהתפקוד נגיש רק למשתמשים רשומים, ורק באמצעות חיבור להדמיה. הוא פתח את תיבת חיישני ההדמיה שלו ואצבעותיו קפאו על כיפות המתכת השחורה שלהם. האוויר בחדרו בער, למרות הבנייה האקולוגית של המתחם, תמונת התשליל של ההתנסות המטלטלת ההיא. ודאי יש דרך לברר את פרטי המשתמשת של הצעירה או לשלח לה מסר אלמוני עם פרטיו מבלי להתחבר, דרך הנהלת המערכת. הוא לא איתר אפשרות כזאת בתפריטי העזרה, שהיו להכעיס דלים במידע. בכל זאת גיחך, למרות היובש, מפְּנים ומִחוץ, האוויר נלגם בשאיפות גדולות והחריב בָּרֵיאות. דלים במידע. חה.

הוא התקין את כיפות המתכת לרקותיו. חה. 

הוא לחץ את החיישנים לגרונו ולחזהו. חה.

הוא חבש את משקפי המ״מ. חה.

שגר, הוא פקד. חה, חה. 

 

ו.

הוא היה בגופו של אורי גמלא שוב, שכוב מצונף במעיל הלבד על ספסל בגינה ציבורית, שריריו דאבו. למרות זאת, זינק על רגליו. הוא החווה בידו. מסך קטן הופיע. רשימה קטנה הזדרחה בו:

אבקת כביסה – 3 ₪

מכונה – 15 ₪

מייבש – 5 ₪ ל־20 דקות 

סבון – 4 ₪

מה פשר סתמיות הפרטים. הוא החווה שוב, תוך קמיצת אגודל ואצבע. אבל פקודת החירום לזימון סיוע לא נענתה. הוא כיסה על פיו בשתי כפות הידיים וצעק, עזרה, עזרה. מערכת ההדמיה לא הגיבה. גם לא עוברי האורח במדרכה שגבלה בגינה. הוא יצא אליה, ממשיך בצעקותיו. הנשים והגברים שחלפו על פניו, מבלי להבחין בנוכחותו לכאורה, משכו צווארוני חולצות לחפות על נחיריהם, או אטמו את אפם בצביטה. רוּמי רחרח את מעילו. היה חם הפעם, לחות מכבידה, אבל המעיל כמו דבק לעורו. האריג היה מרופש, בלוי, זרוע קרחות במקומות שבהם הידקק עד סף קריעה. הסרחון היה בלתי נסבל. הוא מילא את החללים שבין המעיל לסוודר שעטה, ובין הסוודר לטריקו מתחתיו. למה הוא זקוק לשכבות כה רבות. 

ועם הריח החל עורו לעקצץ. הוא שלח יד, ציפורניו היו מזוהמות, שחורות. הוא גירד בבטנו, מוקד הגירוי, אבל הרחש גבר, התפשט לשאר איבריו, לקרקפתו. כל חלקת עור בערה, והוא גירד. איך זה שיש לו רק שתי ידיים, ושטח בלתי נדלה של עור מודלק. עורו נשרט, נחבל, קרסוליו שתתו דם תחת כסות הגרביים, כך הסיק מתחושת הצמיגות שדבקה באצבעות. הוא משך אותם. וכל העת הזאת, צחנת הגוף החנוטה בבגדים והזיעה הפורצת מן הנקבוביות ונספגת. הוא כפה על עצמו לעצור. שידגדג, שיכאב. אז זאת המשימה, להתנקות, לדאוג להיגיינה. איך אפשר, בלחות האיומה הזאת. 

הוא סקר את הסביבה. רחוב כללי, הדמיה מעוטת דקויות. כמו בביקור הקודם, אבל האדריכלות שונה. העיר הקודמת נבנתה באבן עתיקה, אולי היתה העתק של ירושלים. המתאר האורבני פה, עם חזיתות הטיח הסדוק, המפויח, והפיקוסים הכבדים מפרי. אולי העתק של תל אביב. כיצד התגלגל אליה אורי גמלא. בבירור איבד את מקום מגוריו. אולי פוטר מעבודתו. מה זה חשוב. אם לשפוט על פי הלחות, אכן, תל אביב, באחד הקיצים המעופשים שלה. 

הוא הציץ במיקום השמש, בזווית נטיית הצל של סבכי הענפים, ופנה בכיוון ששיער שהוא המערב. הרחובות המו, אותה דחיסות אנושית היתה בעיר בכל עבר. עדות לאיכותה הירודה של ההדמיה. אילו הושקע בה אותו כוח חישוב שהושקע בממשק החושי, חשב. הגירוי נרגע עם ההליכה, אבל ריח בשרו שלו הציף את מעברי הנשימה.

מבעד לבניינים האחידים בחזותם הסתמנה רצועה תכלכלה. אכן, הים. הוא לא ירד אל החוף מייד, אלא סבב ברחובות הסמוכים. חנויות בגדים. לעג לרש. הוא גיחך. איך הידרדר למשחקי מילים חיוורים. אבל לעג לרש, לא, כל אותם מלבושי חמודות, סכורים מאחורי זכוכית מצוחצחת, מהדרים אימומים ובובות. בסדר גמור. ביתנים ובהם מרכולת זוהרת, מיני מתיקה בגלימות של אלומיניום וניילון. אבל הפעם אינו רעב. בגדים, מקלחת, ולצאת מההדמיה המדכדכת הזאת. לא לשוב אליה לעולם –

הוא עמד מהילוכו, מתנשף, למול כוך עטוי זגוגית, ובו מכונות, שבגדים חגים בהן, מושלכים מצד לצד בתוף מסתובב. בחור נכנס אליו, נושא סל רשת ובו בגדים נוספים. רוּמי צפה בעניין. הוא הניח את הבגדים במכונה אחת, בחריץ מתקן שהיה קבוע על הקיר השחיל פיסת מתכת כסופה. מטבע, חשב רוּמי, מטבע. העמידה הציתה את השריפה בעורו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הצעיר שלף מתחתית המתקן קופסה קטנה, זרה את תוכנה, אבקה לבנה, על הבגדים. סגר את דלת המכונה, וברומה נעץ שלושה מטבעות דומים במין מגש, שהוא דחק פנימה. אור חיווי צהבהב נדלק על דופנה. הצעיר לחץ על כפתור תחתיו. חרחור של יניקת מים נשמע. המכונה המהמה.

רוּמי החווה בידו. צץ התפריט עם הרשימה. אז אלה הפריטים הדרושים לו לניקיון עצמו. והסימן המוזר לצד הספרות הוא בוודאי סימן האשראי של התקופה. לא, סכום הכסף, המטבעות. כמה חשוך מצידם. ייצוג פיזי של תזרים. 

הוא פשפש בכיסי המעיל, שהיו ריקים להוציא גושי מוך, ומכשיר הטלפון של אורי גמלא, מסכו המושחר היה מבוקע. ציפורן עברה בוושט של רוּמי. מה מכאיב במכונות פצועות, באלקטרוניקה נכה.

הוא חיפש על המדרכה עד שאיתר כוס מחומר שקוף. מרקמו היה דוחה, אבל לא כמו בגדיו, והרתיעה ממנו פחותה מתאוות הגירוד.

הוא הושיט את הכוס כלפי תנועת ההמון, התנועה הסואנת, הבלתי פוסקת. הפעם הגיבו. פרצופים חסרי ייחוד, חסרי מין, נפנו אליו. קולות מסורסים, לועגים, פלטו משפטים ממוכנים, בטרם המשיכו בדרכם. עוד נרקומן. צא לעבוד. בושה וחרפה, גבר כזה חסון. אין לך טיפה של כבוד עצמי. 

לא. לא היתה לו. הוא חייב לעוף מההדמיה הזאת. וברגע שיהיה מול המסוף, הוא כבר יראה לעניים האלה מה זה כבוד עצמי, מה זו אלימות.

אבל בכל זאת, לבבות נכמרו, מטבעות טפטפו אל הכוס. הוא פרש הצידה ובחן אותם. ערך כל מטבע היה נקוב על פניו. אין ספק, זמנים אפלים. הוא ספר. כמעט הגיע לסכום שנזקק לו. הוא נדחק בשנית אל ההמון ונופף בכוס, בדחיפות, בלהט.

עכשיו היה ברשותו די. הוא נכנס לאחד הביתנים וביקש סבון. המוכרת לא הביטה בו. היא לקחה את הסכום המדויק שהניח על הדלפק, והניחה מלבן מעוטף בנייר ירקרק. 

הוא נכנס אל כוך הניקיון, שהיה מיותם. הסיר מעליו את בגדיו ונותר רק בסנדליו, שאותם נעל מחדש לאחר שגרף מעליו את הגרביים, ובתחתוניו, שהיו מוכתמים. אולי היה צריך להשיג גם תחתונים חדשים, אבל חלציו היו פטורים מהגירוי. הוא חיקה את פעולותיו של הצעיר. התוף סבב בחבטה כשלחץ על כפתור ההפעלה. הוא בחן את איבריו חרושי השריטות. אף על פי כן, גופו של אורי גמלא היה מלא כוח, מרשים.

הוא יצא מכוך הניקיון והלך אל החוף. 

המלח שבמים ליבן את העור וצינתם שיככה אותו. הקרינה הרותחת של הצהריים ניגרה באשדים ולא נגעה בו. הוא שפשף את גופו בסבון. רק פעם אחת ראה דרת רחוב בחייו. אולי כשהיה בן ארבע, אולי היה מבוגר יותר. זכורה לו אישה לבנת שיער, דוחפת עגלת מתכת, עמוסה בשאריות ובאשפה, מחופה ביריעת אַלרֶטֶב שקופה. כף ידו היתה נתונה בכף יד אחרת, בוגרת יותר, מחפה, מי היו הפנים שאליהם נשא את מבטו בהתרגשות, שהינה מישהי שלוקחת בעצמה את הפסולת שלה לאתר המִחזור. בדיוק למדו על מחזור, ושם העצם החדש, המלוטש, נח על לשונו כמו סוכרייה. הפנים קרבו אליו, הדמות המבוגרת כרעה לפניו, מתוך הרושם העמום התחדדו תוויה, אביו. הוא אמר, בעצב, הארשת הקמוטה בעצב היא שהפכה אותו לנהיר, לא, לא מִחזור, היא דרת רחוב, היא מעדיפה לחיות בחוץ.

אין לה בית?

דיור תאגידי מגיע לה, גם קצבת קיום, אבל היא לא רוצה.

למה היא לא רוצה?

לא הכול אפשר לפתור, במיוחד מה שהוא לא מלכתחילה בעיה, בניגוד למה שאמא שלך טוענת –

מי דואג לה?

היא דואגת לעצמה – אתה רואה שהיא אוספת –

פסולת, אמר רוּמי, אבל פסולת כל אחד יכול לאסוף, אפילו אני –

כן, אמר אביו, כל אחד.

מוזר, חשב רוּמי. הגלים ליחכו את קרסוליו כשפסע לעבר החוף. אחרי שקיבלה את המינוי בצביר הרווחה הזכירה אמו בין יוזמות הצביר טיפול מקיף במצוקתם של דרי הרחוב. אבל הם נעלמו, והוא הניח שהסוגיה נפוגה גם היא. הוא נעמד תחת מקלחת חוף ושטף מעליו את המליחות וריח הים, וקרצף את עורו שוב. עם כל תנועה של הסבון בידו, החליק אל קדמותו הרעננה. תחתוניו נצמדו לאיברו ולאשכיו, שהוא סידר בזהירות בתושבתם. מתוך ההתכווצות ניכר בהם השפע. רוּמי גיחך לעצמו, והתבונן סביב. שוב לא היה בגפו. גבר צנום ואישה גדולת ממדים צפו בו. ההדמיה שלהם היתה עשירה, דחוסה יותר, לא באיכות הפרדה של ישונונים, אבל בוודאי היתה משוכללת יותר מזו של שחקני הרקע. הוא התעלם מהם ושב על עקביו.

אבל כשהגיע אל כוך הניקיון גילה שבגדיו אינם שם. דלת המכונה בהתה בו פעורה, עיוורת. הוא עמד הלום לכמה רגעים. מה ההיגיון בתפנית הזאת. אולי מילא את משימתו בעצם התושייה שגילה באיסוף המטבעות ורחצת הזוהמה מעליו. הוא החווה בידו. במסך שנגלה הופיעה הכתובת המאוסה, הדמיה סגורה עד סוף שלב.

אז מה, להשיג בגדים כשהוא במערומיו –

צחקוק עלה בגבו והוא הסתובב. בפתח כוך הניקיון עמדו האישה והגבר מן החוף. בגדים, אמרה האישה, בקול מעובה, והגבר הצנום, שהגיע עד כתפה, צחקק.

רוּמי הנהן.

בוא, אמרה.

הם צעדו בטור, הסאון האנושי נפלג לפניהם. האישה, הגבר, הוא.

שחקן מבין שחקני הרקע ששהו בחנות שאליה נכנסו לא נטרד מלבושו המועט. הגבר דחף אותו אל תא קטן, בשעה שהאישה סיירה בין המתלים והמדפים. הוא המתין בשקט, סכר בעד הזעם שהחל לתסוס בו. הגבר נדחק אל התא ובידו מכנסיים וחולצה קצרה, זוג תחתונים וגרביים. הוא הורה לו למדוד אותם. הוא בחן את רוּמי בשעה שהשיל את התחתונים ומלמל לעצמו, פר הרבעה, כשעזב. הבגדים התאימו לגופו של אורי גמלא, כאילו נתפרו למידותיו המדויקות. הוא פתח את דלת התא. האישה והגבר חייכו, חיוך מסורבל, סכמטי. הם הורו לו להתפשט חזרה וזרקו אל התא חלוק בתמורה לבגדים שהושיט להם.

יש מחיר לבגדים, אמרה האישה, ואין לך כסף.

רוּמי אמר, אני אקבץ –

הגבר שיסע את המשפט בצחקוק.

הזמן הדרוש לקיבוץ סכום כסף כזה עצום, אמרה האישה, יש דרך קלה יותר. ככל שהתארכו משפטיה בצבצה ביתר שאת ההתנגנות החדגונית של בוטי־הדמיה.

הוא בא בעקבותיהם לבניין לא מתוחזק, למתחם מגורים שנדמה נטוש. החלונות בחדר שאליו הובל היו מואפלים בצבע כהה שנמשח על הזגוגיות. אבל החלל כולו נשטף בתאורת סנוורים, שנפוצה משני מוקדים, והסיקה את המעלות בחדר. בלב החדר עמד כיסא בודד, מול מכשיר ועליו מסך קטן, פיזי. האישה רכנה מעל המכשיר. היא ציוותה עליו לפשוט את החלוק. הוא ציית. אל החדר נכנסה נערה עירומה, לא נערה, ילדה כמעט. שדיים בוסריים, כלוב הצלעות בולט תחתם. שערה צבוע בלונד. היא היתה מאיכות הדמיה זהה לזו של השניים. 

לא, קרא רוּמי, יציאה, צא מהדמיה.

מילותיו הדהדו בחדר. צחקוקו של הגבר התחזק.

הנערה־ילדה כרעה לפניו, שפתיה בגובה האיבר של אורי גמלא.

לא, אמר רוּמי, אני חוזר בי, אני לא מוכן, אני אקבץ –

רוּמי חשק את שפתיו. הפעולה לא לוותה בהיזון חושי. מראה ראשה המיטלטל של הנערה, וגניחות ההנאה שפלט הגבר הצנום, ניוולו את המעמד עוד.

 

ז.

חוט של צער הסתבך בו כשנפלט מההדמיה. אותו קו של צריבה שירד ממוצא הגרון אל מבוא הקיבה למראה המכשיר הגווע של אורי גמלא. הוא אחז בו וכתב:

 

 

אל אמצע המאה אני

סְפִינוֹת מַשָּׂא עַל מַיִם

אֲדִישִׁים

שִׁנּוּעַ הַמַּתֶּכֶת בְּלַיְלָה

פַּחְמָנִי

בְּלַיְלָה שְׂרוּף דְּלָקִים

 

אֶל אֶמְצַע הַמֵּאָה אֲנִי 

מַבִּיט

אֲנִי שֶׁיַּלְדוּתוֹ

קְמוּצַת חַשְׁמַל, וּמְצֻוֶּה

לְהִתְגַּעְגֵּעַ 

עַד עוֹלָם

 

בִּקְצֵה הָאֶצְבָּעוֹת הָיוּ אֵי אָז

אַבָּא, אִמָּא,

הָיוּ בְּשׂוֹרוֹת –

סָבִים שֶׁלָּחֲמוּ בְּעוֹד

הָאוֹר כָּלֶה, מַשְׁאַב הָאוֹר

נִגְמַר

 

עוֹד זַן צְבָאִים נָדִיר פָּקַע תָּקְפּוֹ

רוֹדְפָיו אָכְלוּ בְּשָׂרוֹ

פְּלִיטִים מְזֵי רָעָב, דְּבוּקֵי

מַזָּל וּמְהוּמָה

נִצּוֹלִים מֵאֵשׁ וּמַסְרְקוֹת בָּרָד

 

וּמָה אִתִּי, בְּדִיחָה, לֹא? –

מֻצְפָּן כְּמוֹ מַטְבֵּעַ

בְּתוֹלָדוֹת שֶׁמְּסָרְבוֹת לִמְסֹר 

דָּבָר

שָׁנִים מְגֻבָּבוֹת שָׁנִים

סְפִינוֹת מַשָּׂא עַל קַרְחוֹנִים

מֵתִים

 

אֲנִי מַבִּיט

אֶל אֶמְצַע הַמֵּאָה

צִבְאוֹת הַקּוֹרְמוֹרָנִים

מִתְנַפְּצִים, גַּם הַצִּרְעָה

הָרַצְחָנִית עִמִּי מַמְתֶּנֶת 

אַסְיָה, אַפְרִיקָה

כַּדּוֹנַג הַנּוֹרָא

 

אֲנִי נִדְרָךְ בִּמְעוֹפִי לַשֶּׁמֶשׁ

אֲבָל זוֹ כְּבָר

נִפְרְטָה לְאֶלֶף יְרֵחִים.

 

ח.

רוּמי לא טרח לעיין בשיר שכתב. קל וחומר, לנתב אותו לעש״א. בשבוע שחלף מאז תלש מעליו את חיישני ההדמיה, לא התקרב למסוף שלו. שאילתות שיגר דרך המסופיף שלו. במשמרות השירות נמצא לו מיקוד חדש. הוא השתקע בהטלאת שגרות האבטחה, כאילו היו דברי הגות עמוקים מיני חקר, עמוקים יותר מהשיחה שניהל עם המנחה שלו באשר להתקדמות המחקר שלו. היא תפסה מייד שהוא תקוף צער, וניסתה לתעל את השיחה לדיון רעיוני במשברים כתנאי לצמיחה אישית. הוא הניח לה לדבר והסכים חלוש למסקנותיה, שמה היו, בעצם? הן לא נרשמו בתודעתו.

הוא הגביר את קצב הריצות וההתעלמות הגופנית, והאריך את משכן. 

בלא הועיל.

לבסוף חזר אל השיר. הוא פתח אותו והתבונן בו בהיסוס, בזהירות. מראות ההדמיה שבו אליו בכל עוצמת ההבחלה שלהם. אבל השיר לא היה קשור אליהם, לא היה קשור להתנסות. גם אילו רצה לא יכול היה לכלול אותו במחקר שלו. אבל לא השיר, אלא טבור אפיסת הכוחות שבו, נעימה של ייאוש שהיתה מתאבכת ועולה מכל שורה. 

הוא כעס. הוא חש בהתעוררות הכעס, גרעין מתכת מתבקע וקרינה שוטפת ממנו, כל העצבים מתלקחים. הוא נפנף את השיר מהמסוף ופתח חלונית צפה. הוא הקליד במרץ.

נדרש לו שבוע נוסף לתכנת את התולעת שלו. הוא נטע אותה בשגרות הניהול של חיישני ההדמיה, מיקם אותם על רקותיו וצווארו וחזהו, ונהם את פקודת השיגור.

הוא היה בגופו של אורי גמלא, שרוע עירום במיטה. שלושה קירות היו מעוטרים בדפוס פרחים לבנים. הקיר הרביעי עשוי היה זכוכית, אם לשפוט על פי האור שאיים לבקוע בעדה, ונחסם בווילונות מתוחרים. קווי המתאר של הרהיטים בחדר, שולחן כתיבה קטן מעץ, שתי שידות תכלכלות, היו מעוקלים. המצעים היו רכים, צחים. פעמון דנדן, וגבר מבוגר נכנס, עשוי אותה איכות ביניים של הדמיה, חזות מפורטת אך לא משוכללת עד תום. הגבר הניח חבילה של ניירות צבעוניים על השידה לשמאל המיטה, והעביר כף יד, כבדה מגיל, על חזהו של רוּמי, בתנועת ליטוף, תנועת גריפה. על אמתו הימנית צרה טבעת זהב. הבשר היה נפוח מתחתיה ומעליה. כף היד נסגרה על צווארו של רוּמי, שחש את חומה, מבעד להדמיה. הגבר רכן אליו. גם הבל הפה חדור המנטה היה מוחשי.

די, קרא רוּמי, זה כבר ממש מגוחך. צאי וראי. 

ההדמיה קפאה ודמותו של הגבר ריצדה. מסך ריחף לנגד רוּמי ושמות משתמשים מתחלפים בו במרוצה. הוא סימן את מקטע הרישום של תעבורת הנתונים בהדמיה בשבועיים האחרונים, וקטע את פעולתה.

הוא ישב בתחום מגוריו, מול המסוף, עתוק נשימה. זה מעשה פלילי, חשב, אני גנב־מידע. אבל רווחה פשתה בו בכל זאת. הוא הורה למסוף להציג את תיעוד משתתפי ההדמיה במועד שבו ביקר הוא בה. שמו שלו בלבד הופיע ברשומות.

זה בלתי אפשרי, הרי היתה בהדמיה ישונונית. אין ישונונים בלא משתמשי־אמת.

 

ט.

לפני שנרדם בצבץ בו הרעיון. שמורות עיניו כבר התעפרו, והוא נאבק בהן. הוא זימן את המסופיף שלו, וקרא אליו את רצועת נתוני העל של תסריט ההדמיה. מתוך תודעה מדמדמת איתר את שם המחבר החתום עליה, תרגימא אינגֶדָּשֶׁט. תואר הילד של תרגימא הסתנן אל חלומותיו.

 

י.

הגַּנָנוֹן נעצר סמוך לעציץ, שמאדמתו התחוחה הגיח פרץ עלווה, משטחים מחורצים תעלות אדמומיות וירוקות. רוּמי עקב אחריו במבטו, מלאכוּתן שעוצב כמוקיון שמנמן, עליץ. למה דווקא הצמח הזה. הגננון הושיט מצבט ושלף כמה עלים כמושים מן התחתית. הוא פלט צלילים בעודו מלקט את הנשורת, קריאות התמרמרות של זאטוטים. מישהו בוודאי חמד לצון כשתכנת את פס הקול שלו. אולי מישהי מבנות הקהילה השיתופית שבה היה חבר גם תרגימא. רוּמי סלד מהרעיון של מגורים במתחם שבו כל הדיירים מוכרים לך, חולקים איתך אותם ערכים, אותה תפיסת עולם. אבל יותר ויותר מתחמים כאלה צצו. ככלל, אורח החיים הקהילתי הפך אופנתי גם בממשי, לא רק במוּדמֶה.

הוא הקדים, שלא כדרכו. לפחות המבואה של מתחם המגורים תוכננה להשרות רוגע, עם העציצים המרובים והילדותיות שנכפתה על מכונות השירות, וסיפקה תנאי התבוננות מעולים. ממקום מושבו חלש בעיניו על החלל, ואף על פי כן, החמיץ את הגעתו של תרגימא. הוא שמע פסיעות רכות עולות מאחוריו, ובאותה עת לא השגיח בהן. עד שנהגה שמו בהטעמה רכה, רוּמי?

הוא הסתובב. תרגימא היה עול ימים גבוה, שחום, נמרץ. הוא זיהה אותו ללא קושי.

תרגימא התיישב מולו. הוא אמר, אני כל כך שמח שיצרת קשר, רק לפני שבועיים נתקלתי באמא שלך וכל הזיכרון –

אבל נתקלת בי קודם, בהדמיה של העניים, לא, אתה תפעלת את הישונונית בה –

תרגימא בהה בו, ואז חייך, בביישנות. טורי שיניו הבהבו לרגע, והילד שהיה נגלה בארשתו. תמונה זינקה לתודעתו של רוּמי, תרגימא הילד, ביום הראשון בבית הספר, נשרך אחרי אישה כהה ואולי־אישה בהירה, מציץ בילדים ממסתור ירכיהן, ומליט את פניו בחצאיותיהן חליפות. הוא זכר שחשב אז, כמו שחשב היום, מוזר לילד בגילו – 

פרצת לבסיס הנתונים של ההדמיה, שאל תרגימא.

הם חסמו את אפשרות השאילתות, בניגוד לחוק חופש המידע – 

אבל פרצת?

כן, בסך הכול ניסיתי לגלות במי פגעתי ב –

איך התגלגלת להדמיה הזאת?

איך אתה התגלגלת לכתיבת התסריט?

סיפור ארוך, אמר תרגימא.

באתי לשמוע. אבל קודם, את האמת, חיפשת אותי לפני שאני חיפשתי אותך, נכון?

לא בדיוק, אמר תרגימא, כמעט.

 

יא.

את עיוורון הפָּנים של תרגימא אבחנו בגיל מוקדם יחסית. השלישית שלהם, גון היא שהשגיחה בהסתייגות הגוברת שלו מחברתם של ילדים מהגן שהגיעו לשחק איתו, ברתיעה שלו ממקומות שוקקים, בעיקר מתחמי פעילות ויצירה. גם מבני המשפחה המורחבת נרתע. אולי משום שראתה אותו בתדירות המתאימה, ארבע פעמים בשבוע, ותהתה על הביישנות המופרזת שפיתח הילד, שהיה תינוק חייכן, סקרן. ואולי משום שהיתה משוכנעת שאביה שלה, אף שלא הודה מעודו בזיכרון הירוד שלו לפרצופים, סבל מליקוי דומה, סמוי, וחלק בה היה דרוך לתסמיניו.

כמובן תרגימא פיצה על הלקות, לא רק על ידי המבוכה, ששימשה לו מגן. הוא פיתח שיטה משלו לזהות את הסובבים, את האחרים שנכפה לבוא בקהלם. העולם היה מלא צפצופים, טרטורים, מחוות צליליות של מכשירים אישיים, מסופיפים וצמידי ניטור. הם היו מערכת של סימני היכר פרטיים.

ועם זאת, ביקש לבלות יותר ויותר בגפו. הוריו הביולוגיים, סרגיי ושֹהם נאבקו כנגד הנטייה הזאת, ומצאו פתרונות מפתרונות שונים לבעיה החברתית שלו, כפי שכינו אותה. רק גון עמדה לצידו. היא אמרה שתיקח על עצמה את החינוך שלו. מגיל שמונה נותר במתחם שלה והיא שימשה לו מורה. כל ילדותו המאוחרת לא שינתה את התסרוקת שלה, כדי שיוכל להכירה מייד, בלי היסוס וחשש.

כשמלאו לו ארבע־עשרה שנים אירעה פריצת דרך בתחום ההליכים הניורו־כירורגיים, טכנולוגיה שאפשרה ניתוח מוח בלא ביתור הגולגולת וחיתוך בחומר האפרפר. הליקוי של תרגימא נגרם בשל צילוק של מרכזים שונים במוח, שאחראים על ארגון התווים לכדי רושם כולל, כינון של הפרצוף האנושי מתוך אוסף כתמים וקווים. 

אבל התיקון, כמו כל תיקון, היה מבוא לאתגרים חדשים, התמודדויות שהקלקלה גירשה אל החושך החיצוני, האילם, המאלחש. אחרי שתרגימא עבר את הניתוח לסילוק עיוורון הפנים שלו התרגשה עליו האנושות בשפע הבעותיה, בארשותיה גדושות הרמזים והעקבות, והוא נסוג יותר, למרות תמיכתה של משפחתו, ומעל כולם של גון, שדחקה בו לעבור את ההליך. בילדותו, בעיוורונו הקודם, מצא מפלט בהנפשות, שבהן הפנים הם הפשטה. במיוחד התמכר לסדרות אנימה. רגשותיהן של הדמויות בהן מאוירות במפורש, סומק עז, סימני קריאה, שטף דמעות, חוטם מנוזל, קשְׁתיות נפערות בהגזמה. בבגרותו המוקדמת הלך שבי אחרי סרטוני פורנו ותיקים, דו־ממד בהפרדה נמוכה. גם בהם השחקנים, השחקניות, מיעטו בהבעות. דווקא המשגלים חסרי המקוריות, שאמורים היו לענג אותו, הותירו אותו אדיש, אבל הארשות החפות מכל מורכבות של המשתתפים במעשה, ריתקו אותו. הוא היה מבודד קטעים שבהם תעתה העדשה אל פניהם של הכוכבנים־לרגע הללו, ושביב רגש הבקיע אל הקלסתרים העקרים, השוממים. במיוחד אהב את הסרטונים שבהם דיברו, או צרחו הוראות זה לזה, זו לזו, בכל הסידורים המתקבלים על הדעת. הפער בין מקהלת החיוויים, האנחות, הצקצוקים והקולות ובין ההבעות היה עצום, אבל הוא תפס את הקשר. הפער היה חיוני.

באחד מהסרטונים הללו, שנדלו מהארכיבים של תצורת הרשת הישנה, האם הקדמונית של הכללרשת, נקרה לו כוכב זימה אחד. פניו היו ריקים יותר משל היתר, רקע שהבלחי התודעה השתלהבו עליו לכן בחדות, בבהירות, כשכבר הבליחו. תרגימא הופנט, הוא חיפש באדיקות עוד ועוד סרטונים שבהם הופיע הכוכב, אבל לא רבים מהם נשמרו. הוא כינה אותו אורי גמלא, ושעות הזה את הסיפור שלו. איך הידרדר בחור בתקופה האיומה ההיא לתעשיית הפורנו ולזנות, תלמיד מחקר מבטיח, שפרנסתו נגדעה והוא נעשה דר רחוב, קבצן, שעוניוֹ לא פוגם במעלותיו הגופניות התרומיות, ומתגלה על ידי זוג אמרגנים, זוכה לתהילה ומידרדר אל מדמנה של ייאוש ואובדן. הוא כתב אינספור גרסאות של גורלו וקורותיו של גמלא, מלאות בתהפוכות ובתפניות, וכולן הסתכמו באותו סוף מר, מוות ממנת יתר בחדר במלון מרקיב. עד שמיצה, עד שהתגבר, בבלי משים היה מתרגל את לימוד המבעים המורכבים של סביבתו, בפירוקם לאלה שהתוודע אליהם בסרטונים הכחולים, כך נקראו משום מה, וצירופם מחדש. כאילו היו הברות בסיסיות בשפה שהוא לומד באיטיות. וככל שהשתלם בחוכמת הפרצוף, העניין שלו בהם ובאורי גמלא דעך, או שמזומן לאנושות מלאי מוגבל של נוסחי סיפור, וההתוויה הנשנית שלהם מדלדלת אותם. אבל לפני שלוש שנים, כשגילה את קהילת העניים, כל כך נבחל מהגעגועים הסתמיים, השבעים שלהם, שהחליט להתגרות בהם. הוא איבק את קורותיו של אורי גמלא, ושלח תסריט שהיה מבוסס עליהם. הוא לא תיאר לו שיפיקו על בסיס התסריט שלו דפוס התנסות. הוא היה מבקר תכופות בהדמיה, לראות איך היא מתפתחת, אילו חלומות הולכים ומעבישים שם. ויום אחד, התפלא לראות את יציר דמיונו הולך לעברו.

תרגימא מסר את הסיפור ביובש, ברהיטות שהעידה על הכנה, על מודעות. מדי פעם נגע במצחו, באפו, בשקעי הלחי, אפילו בשערו, כמו לוודא שהם עוד במקומם. הוא הוסיף שבמחשבה שנייה אינו מופתע שפנטזיה של נער מתבגר תהלום את מנהלי הקהילה, ובכל זאת הוא משועשע. בבואה רפה של חיוך הסתמנה על שפתיו.

איך ידעת שאני מפעיל את הישונון של גמלא?

מנהלי הקהילה אפילו לא טרחו לבדוק את הקידוד של התסריט שלי, כנראה שהסיפור נראה להם כל כך אותנטי, שהטעינו אותו ישירות למחולל… היתה שם דלת אחורית, שתכנתי מתוך הרגל… לא מזדון… היא העניקה לי גישה למערכת הרישום –

ומחקת את התיעוד של הכניסות שלך? למה?

כי ראיתי את השם שלך, ולא… רציתי לפגוש אותך ככה.

או שלמרות השעשוע שלך תפסת שהתסריט מזעזע… שהוא כל כך אלים… כל כך –

חסר ברירה?

כן.

זאת האלימות? והזנות הממוסדת והפורנוגרפיה המפוקחת שלנו הן פחות אלימוֹת?

אני רוצה להגיד שכן, אבל אני לא מש – איך רצית?

רציתי מה?

לפגוש אותי.

אני לא זוכר הרבה מהשנים שביליתי בבית ספר, או מעדיף לא לזכור. התלמידים בכיתה התאכזרו אליי?

הם חשבו שאתה משונה. תינוק מגודל.

ואתה?

לא הקדשתי לך מחשבה מיוחדת, נראה לי.

אבל אז, נתת לי את הצמיד שלך – לא ידעתי את נפשי ממעשה החסד, את זה אני זוכר, בבהירות.

רוּמי אמר, חרש, לא נתתי לך אותו, מכרתי לך אותו בהקפה, הפכתי אותך לבן חובי לפרק זמן בלתי מוגבל.

לא נכון, לא נכון. גם אתה היית פרוש, בצד. כשעצמתי עיניים יכולתי לעקוב אחרי הצלילים של צמידי הניטור, די מהר מיפיתי אותם, ידעתי למי היה שייך כל צליל, ושלך, הוא תמיד היה מחוץ להתגודדות, בשוליים, היית מביא איתך לבית הספר כל מיני מכשירים מוזרים, והיית מחבר לצמיד ונותן להם לדבר דרכו, לפעמים סתם היית מקשיב לתפריטים שלהם, שהוא תרגם לקולות מצחיקים… קינאתי בכישרון שלך להיות לבד.

רוּמי לא השיב. רוּמי שתק.

הייתי יושב לידך ומקשיב גם. אני חושב שאתה זיהית – אתה הבנת – את הערגה שלי – זה החוב –

שטף הדיבור של תרגימא נקטע באחת, בלי סיבה, איזה חנק היה הולך וממלא אותו ממילא. השתיקה הִסְמיכה.

רוּמי אמר לבסוף, אין בינינו חוב.

תרגימא השפיל את מבטו. הוא הושיט את ידו אל הגננון שנסע בין העציצים ופלט גרגורי דאגה מופגנים, וליטף אותו, ליטוף קל. הגננון נעצר והגרגור התחלף בהמיית סיפוק, התרצות. הוא אמר, אמא שלך סיפרה לי שאתה תלמיד מחקר במכון למדעי היצירה…

אהה. 

שמחתי לשמוע, אני יודע שדרישות הקבלה למכון גבוהות ממש, כמה מחברי הקהילה פה ניסו ולא עמדו… אז מה… מה המחקר שלך… אמא שלך לא הצליחה להסביר –

אני שואל במחקר שלי מה הצביון של שירת התקופה, כלומר, מה השירה שבני ובנות התקופה הזאת מדמיינים שנחוצה להם, שמביעה את התודעה הקיבוצית שהם משתוקקים שתהיה להם.

נשמע כבד.

זה רק הניסוח שלי שכבד. הוא די פשוט. אני הוא מוקד המחקר, המושא שלו, אני מבלה זמן בהדמיות של קהילות שונות, מדבר עם המשוררות והמשוררים שלהן. אחר כך אני כותב שירים על בסיס ההתנסויות שמוצעות בהדמיות, ומנתב את השירים לעש״א, ערכאת שיפוט אומנותי –

אני יודע מה זה עש״א – המדור בצביר תרבות ובריאות הנפש שמעניק אישור לאומנים.

כן, אבל אתה יודע איך המדור פועל?

הם מחליטים אם יוצרים יכולים לקבל מעמד של אומנים מוכרים, על סמך היצירות שלהם, ואם כן, אז פוטרים אותם מימי העבודה הבסיסיים – או ממשמרות שירות, אם הם סטודנטים…

אני מתכוון למנגנון השיפוט. 

אה, אמר תרגימא, יש מומחים ו… לא, אני לא מצוי בפרטים.

אתה מנתב יצירה למען שלהם בכללרשת והם שולחים את היצירה בעילום שם להערכה של קבוצת מומחים. חברי הקבוצה נבחרים באופן אקראי מתוך מאגר גדול של יוצרות ויוצרים מאושרים ושל חוקרות וחוקרים בתחום, אבל כל קבוצה מורכבת מנציגים של כל הרבדים והחלקים של החברה הישראלית, של המנעד הפוליטי בשלמותו וכיוצא בזה. השיטה אמורה להבטיח שיפוט מאוזן, בלי הטיות. המומחים והמומחות שולחים משובים או תגובות חזרה, שהאלגוריתם של עש״א בוחן ומשקלל. הוא פולט על בסיסו דירוג. הוא מביא בחשבון גם את הדירוג של היצירות הקודמות, ככה שהדירוג של כל אומנית ואומן מתעדכן מדי יצירה חדשה ומתיימר להוות שיקוף עובדתי של הרמה האומנותית שלהם. אם הדירוג גבוה מספיק, הם הופכים לאומנים מוכרים וזוכים להטבות של התאגיד. כמובן, אף אחד לא מונע ממך ליצור בפרטיות, בזמנך החופשי ולפרסם את היצירות שלך בכללרשת, בלי קשר לעש״א או לאישורים שהמדור מנפיק.

הרבה לעכל, אמר תרגימא. אמרת שלא כבד…

לא כבד. העניין הוא שאולי השיטה אמורה להבטיח שיפוט אובייקטיבי, אבל בה בעת היא מוטה כלפי האיזון עצמו, הייצוג השווה, או במילים אחרות, היא כופה על השיפוט את התודעה הקיבוצית, ומוחקת טעמים אישיים ומתחים בין־אישיים שמתקיימים בה.

סך הכול הגיוני –

סביר שהשיטה תהיה הגיונית בעיניך, אתה חי בקהילה שיתופית. מבחינתי היא פחות הגיונית. 

את זה אתה בודק במחקר, את חוסר ההיגיון של השיטה?

לא, אני מנצל את ההטיה שבה, אני מתעד את ההתנסויות שלי, כאמור, את השירים, ואת התגובות, ואז מציע ניתוח של התשוקה של אותה תודעה –

ואתה מפרסם את השירים? אני יכול למצוא אותם בכללרשת?

לא. הם לצורכי מחקר.

הייתי שמח לקרוא משהו.

רוּמי הנהן. הוא זימן את המסופיף שלו, פשפש בארכיב, שלף שיר, ושיגר למסופיף של תרגימא. תרגימא החווה תנועה מעגלית סביב מפרק ידו, ואקרן המסופיף שלו הפציע. שורות השיר הזדרחו עליו.

רוּמי אמר שכתב אותו אחרי שבילה תקופה בהדמיות של חֶבֶר הזהוּתנים ובתת־הקהילות שלהם, זה השיר הראשון שכתב, ואז נסחף בפירוט נסיבות הכתיבה. בעצם, רק כשסיפר לתרגימא תפס שמתנסח לו המניע האמיתי. למנחה שלו סיפר שבחר בזהותנים משום שלדעתו הם הקבוצה שבה ההתנסות היא הנבובה והפנטזְמטית ביותר, ולכן גם התשוקה תיחשף במלוא גולמיותה, וגם לתרגימא אמר דברים דומים, אבל, הוסיף, נדמה לו שאיזה מטען עמום של עבר ממתין לו בדיון הגווע שהם שוקדים על החייאתו, שהוא חייב לברר אותו, לפני שיוכל להתקדם הלאה, שהוא צריך להיטהר.

יורש העצר

אִמָּא־מַגְרֶבּ וְאַבָּא־אַשְׁכְּנַז

בָּנוּ מְכוֹנַת

זְמַן

 

אָמְרָה אִמָּא־סַכִּין

נִקְרָא לָהּ רוּמִי, הוּא

יִהְיֶה שֹׁבֶל עֲבָרֵנוּ, זְנַב כּוֹכָבִים

בְּעַרְפִלִּית זְכִירָה

אָמַר אַבָּא־פּוֹץ

רוּמִי נִקְרָא לָהּ, הוּא

יִהְיֶה אֵינְסְפוֹר מַצָּבִים

חוֹתְרִים לְהִתְקַיֵּם, עַל חֹד

פוֹטוֹן הוּא יִהְיֶה

אֹפֶק נָע וָנָד

 

אַבָּא־שְׁפֶּצָלֶה וְאִמָּא־מַטְבּוּחָה 

תָּעוּ בְּלֵב

יָם

 

אָמַר אַבָּא־גְּדִי־בַּחֲלֵב־אִמּוֹ

הֲכִבִּינוּ אֶת הָאוֹר בַּבַּיִת?

הֲהִדְמַמְנוּ אֶת הַשַּׁלְהָבוֹת

וְאֶת הַמְּנוֹעִים?

אָמְרָה אִמָּא־עֶגְלָה־עֲרוּפָה

מַשֶּׁהוּ נִשְׁכַּח, לֵב עָשׂוּי 

קוֹצִים, יְחִידַת עִבּוּד

מֶרְכָּזִית שֶׁזִּקַּקְנוּ

מֵעֶצֶם וְדָם

 

אִמָּא נֶחְשֶׁלֶת וְאַבָּא נָאוֹר

כִּלְכְּלוּ

צְעָדִים

 

אָמְרָה אִמָּא־נֶשֶׁךְ, כָּל 

אַקְלִים שֶׁנֶּחְמָס, אֲנִי תְּמוּרָתוֹ

אָמַר אַבָּא־רִבִּית, כָּל

יַבֶּשֶׁת קוֹרֶסֶת, אֲנִי 

כַּפָּרָתָהּ.

 

אִמָּא – סוֹף מַעֲרָב, אַבָּא – סוֹף מַעֲרָב

הַיֶּלֶד בַּמִּזְרָח, יִמַּח

שְׁמוֹ.

 

תרגימא הניד בראשו אט. הוא תופף בקצב דומה על ברכו כשהתמקד באקרן לפניו. דקות ארוכות השתהה על השורות. לבסוף אמר, אני לא מבין גדול בשירה. אני אמור לצחוק?

אם השיר מצחיק, אז כן. אם כי נראה לי שאתה ממילא מחפש את ההתלוצצות בכל מצב.

חיוכו של תרגימא התרחב, תאורת המקום נאספה לגץ מרצד בעיניו. איך הגיבו – מה היו המשובים עליו?

רוּמי פשפש שוב בארכיב, ושיגר לו כמה מהתגובות:

סר טעם.

בתקופה הא־בינארית הזאת טשטוש המגדרים בשיר מתבקש מדי ועשוי במכניות מופרזת.

דימויים מיושנים שלא לצורך שנופחו מעבר למידתם בניסיון כושל להעניק להם מראית עין של חיים ודחיפות חברתית.

חלול.

חלול, אמר תרגימא. הניגון בקולו התלהט, אבל אתה אומר שההתנסות הזהותנית חלולה –

יש יותר מפרשנות אחת, אני מניח.

יצא לך להיתקל בסמירה סְבַך? היא הוגת כללרשת עצמאית, לפני כמה חודשים היא כתבה שבעולם שבו אין לאף אחד זכות להרגיש טוב מאחרים, בני אדם יילחמו על הזכות להרגיש רע יותר מהשכנים שלהם.

אני לא בטוח. לפעמים אני חושב שזה יותר מורכב, שרגשות מסוימים ממשיכים להתקיים בתוכנו… שהם מידע נגיפי, הם עוברים כמו שמועה, מפה לאוזן, עד שהם מוצאים את התודעה שהם יכולים להתנחל בה ולקנן, התודעה שתתגעגע לתנאים שבהם הרגשות האלה היו ממשיים.

פניו של תרגימא נקמטו בהרהור. אתה לא חושש שכל הסיפורים האלה יפלשו אליך גם, שאתה תהפוך לקורבן שלהם? 

לא אצלי. אצלי הם הדים רחוקים, איורים קלושים.

ובכל זאת אתה נמשך אליהם.

קל לדבר איתו, חשב רוּמי, אולי משום שהחיפוש האילם, המוכני שלו, אחרי רמזים מסגירים בהבעות של אחרים כופה עליו קשב, או שאין קשר לליקוי העבר שלו, והוא פשוט נוכח, הוא רובץ מולי במלוא נוכחות, בלי להתנצל על היכולת לנכוח, בלי לנצל אותה למטרותיו. הוא אמר, אני תוהה גם על השאלה, על העוצמה שבה היא נשאלת.

תרגימא הניד בראשו. אולי התשובה לא נמצאת בקהילות המודמות, אמר, אולי אצלם הרעש של השאלה מחפה על היעדרה.

רוּמי הפך במשפט. אני יכול לצטט אותך?

לא אני אמרתי.

מי אמר?

תרגימא משך בכתפיו. הוא שאל אם רוּמי ירצה להיפגש איתו ועם דלילה, הצלע השנייה, באחד הערבים. הוא אמר, אתה לא חייב להיות לבד לבדך.

יב.

גם כשנפלה ההחלטה והוא המתין ברציף הרכבת, עדיין חש בשרידי ההתנגדות שלו לנסיעה. כששיגר לאביו מסר ארוך, גדוש בשאלות, שנוסחו במתכוון ברשמיות, כאילו היו נספח לעבודת המחקר שלו, שיגר אביו חזרה רק מילה אחת, בוא. וכתובת. לא מועד, לא שעה, לא, רוּמי שלי, רומרום, התגעגעתי אליך. לא, מה השתנה, איפה היית אתה כל השנים, שבהן התעלמת מהמסרים שלי. כלום. רק ציווי, או הפצרה, בוא. 

עשר שנים מאז נטש. אמו של רוּמי שמרה איתו על קשר מסוים, ומדי פעם דיווחה לרוּמי. ורוּמי הקשיב לעדכונים רק במידה שאפשרה לו לסנוט בה, להקניט. הוא בן איום. אבל לא באשמתו. הוא לא למד להיות בן. הוא גדל במתכונת העתיקה של קשר זוגי שאליו נדחקים ילדים, צאצאים שהם שכפול של הוריהם, שלוחי התורשה שלהם אל המציאות, עושי דבריהם, נשאי ציפיותיהם ומועקותיהם, שאותם על ההורים לזון, לפרנס, בעוד הם ניתקים לאיטם, בוראים חלל פנים מסוגף, סודי, כמגננה. בני שכבתו גדלו בתצורות אחרות, מרביתם בתצורה הנפוצה, של הורים ביולוגיים ושלישי או שלישית, המפר את משחק ההשתקפויות טורף הדעת של הקיום בשניים, ומפרק את הרעלנים המופרשים ממנו ומחלחלים אל הדור הבא. ככה לפחות טענו. נראה שאם לשפוט על פי תרגימא, במידה לא מעטה של צדק.

אבל אביו סירב לשלישי. או לפחות לשלישי שהציעה אמו. בריב האחרון, הריב שהוביל לעזיבה הסופית, הנחרצת, או שאולי כל הריבים, משלב מסוים, זוקקו לריב אחד מובהק, מיתולוגי, העלתה אמו את האפשרות לצרף שלישי. סביר שהשתמשה בתירוץ השחוק שלה, שעם העבודה שלה בצביר הרווחה, התובעת את כל משאביה הנפשיים, כדאי שמישהו יהיה אמון על התפתחותו הרגשית של רוּמי, שמגלה דפוסים אלחברתיים מובהקים.

רוּמי ישב במתחם שלו, נכפה להאזין. לא עוד צותת. דבריהם נישאו בחלל וחלחלו בנקבוביות, מעבר לשליטתו, פעפעו בעד זקיקי השערות שהתחילו לצמח בגופו בשנה החולפת, גם הם, שלא לרצונו.

אביו שאל אם היא רומזת שהוא מזניח את רוּמי. והיא אמרה, שחלילה, גם אצלו שיטוטי ההגיגים שלו, השרעפים, והסמים מרחיבי התודעה גוזלים את עתותיו. ברור שטובתו קודמת.

אביו אמר שכל אחד מהם משרת את החברה בדרכו. ואמו אמרה שיש מי שעמלים על תיקון החברה, ויש מי שעמלים על תיקון עצמם, אבל דין התיקונים לא שווה.

אביו אמר שהצדקנות שלה מאוסה, שהחן שהיה בה נשל, שהלהט התאדה ורק הכורח נותר. היא משלה את עצמה אם היא חושבת שהחברה זקוקה לה, שקר גס, היא זקוקה לחברה כדי שלא תעצור ותביט אל תוך עצמה.

זה הסיפור שאתם מספרים לעצמכם, אמרה אמו.

אביו אמר, מי זה אתם, עוד לא הבנת, אתל, שאין טעם בתיקון אם לא תוהים על אפיקי המשמעויות שהוא פותח?

אמו אמרה שאביו הוא אומן של הסחות דעת, של הסטות מנושאים. מחלוקת תהיה ביניהם תמיד, אבל רוּמי לא אמור לסבול מתוצאותיה.

אביו אמר שהוספת אחד מנערי השעשועים שלה למשוואה תזיק עוד יותר.

מתי יש לה פנאי למאהבים, תהתה אמו.

אביו אמר שלפחות לא תשקר. 

אמו אמרה שאביו אומנם איבד את החשקים הגופניים, עם כל הניסויים שהוא עורך על עצמו, מה שלא אומר שאחרים חייבים לוותר עליהם.

מתי יש לך פנאי למאהבים, שאל אביו –

רוּמי יכול היה להמשיך ולגלגל את הריב הטהור במחשבתו, אבל הנופים החולפים בחלון הרכבת השרו עליו רוגע, שמוסס את הלחץ בחזה. הוא שקע בהתבוננות, שדות מעובדים, שחקלאוֹנים נעו בהם באלם, מקצרות ולהבים מעגליים, מניפות השקיה –

מזג האוויר השתנה באחת. התכלת הצרופה נעכרה ונאטמה. האור נשאב בחטף אל העננות שהסתוללה ממעל. ברקים ריצדו לאורכם, משוננים, מלובנים. בוהק חדש, אפל, ירד סביב. המסופיפים שלו ושל שכניו לקרון נזנקו לתצוגת לילה, פנסים זעירים במהומה החשיכה. הוא כיבה את המסופיף, שפעה במחאה, והתבונן החוצה, בצליפות הזוהרות, בעלטה הניגרת מן העננות. כל מנעד היום נפרש ביניהם, במינונים חדשים, הדוק היפהפה של שחר מזוג כחוט בין שחור לכהות, הזוהר הצלול של הצהריים ככתם מבליח וכבה, הענבר הדשן של השקיעה כהיתמרות עשֵׁנה מצפון, נגה הדמדומים כנהר של זיקים ממערב. דקות ספורות והרכבת נחלצה מהמובלעת המטאורולוגית. שבה אל גל השרב, שקנה לו שביתה באוויר עד שנשכח שחורף על פי עונות השנה. הם נקלעו להפרעה בהפרעה, אקלימְקוֹמי.

באחת ההרצאות המוקלטות שלה, כינתה סמירה סבך את האקלימקומים ״מפגנים של הנורא״, הנשגב של העידן הנוכחי, חזיון הראווה המושלם, מעשה ידי אדם שמכה כתופעת טבע. ההיתר להתענג על הרהב ולהדחיק את האסון. זו היתה תפיסת הקדמונים באשר למהות האלים וטיב הסגידה להם, התענגות על הרהב והדחקת האסון שבהם. היא בוטאה בשלל המשמעויות שאסף התואר העברי ״נורא״ מרוצת כל גלגוליו בשפה. הינה, לשבריר רגע, אנו זוכים להצצה בהוויית האל שבנו. נורא. איום ונורא, מחריד ונורא הוד. נאדר עד מאוד. נורא, נורא.

במוצאי הפגישה עם תרגימא, בילה רוּמי שעות בהאזנה להרצאות שלה. באחת מהן ציטטה את גדיאל וִיגֶנְלִיד. כמה שניות בהה בשם עד שתפס שזה שמו של אביו. את הציטוט שהיה על שפתיו של תרגימא ציטטה, הרעש של השאלה מחפה על העדרה. ועוד אחד –  הנוחות, השוויון, הם לא פתרון של המצב האנושי, אם בכלל הוא בבחינת בעיה, הם רק אמצעים חדשים לשאול את השאלה על אודותיו.

הוא חיפש פרסומים של אביו, וקרא בהם בדבקות ימים מספר. הרוב היה מוכר לו, ניתוח של השיטה הכלכלית הנוכחית, שהתבססה על כמות סגורה של יחידות כספיות, של ערכים מוצפנים, משאב סופי, כמו יתר המשאבים על כדור הארץ, והגישה המוגבלת אליהם שנולדה ממנה, הגישה לעושר, לנכסים, לייצור, לצריכה. אבל פרסום קצר אחד חרג מתשפוכת המלל, פרסום קצר אחד ריתק אותו. אביו כתב, מעולם לא היה הקיום של חלקים כה נרחבים מקרב האנושות נוח כפי שהוא בימינו. רבים מזהים את הנוחות עם טמטום והידלדלות הנפש, ואילו את המצוקה והקושי כתנאים הכרחיים לרוחניות משוכללת. אבל טעות בידם. אלה מזהים נוחות ופנאי עם בטלה. תחת שיתפסו שמובנם העמוק הוא שהות, אפשרות השהות הממושכת. בעידנים עברו היתה העבודה הרוחנית בגדר יוצא הדופן, בתקופתנו אנו עליה להפוך הרגל.

חבל שאביו לא הסתפק בכך, בחדות התובנה. בפרסום אחר הוא הסתבך בניסיונות להסביר את הגיונה. מארקס, משמעות הקיום, היחס שבין אדם ובין פרי עמלו, חבלי היצירה ועבודת האומנות, הדרמה של הסחורה ומחירי השוק – מילים גמלוניות, לא לעיסות, מנגפות זו את רגלי זו. הקשב של רוּמי נקטם. הסברים היו חסרי טעם, אם התובנה שכנעה.

אביו המתין לו בתחנת הרכבת, בפאתי העיירה הדרומית שהתגורר בה בעשור האחרון. שעתיים נסיעה בסך הכול, אבל הזדעקות ההתראות על טביעת הפחמן ומדד הזיהום בספח ששוגר למסופיף היו טיעון מוצלח נגדה.

שנותיו של אביו ניכרו בו. עדיין היה עב בשר, אלא שרפיון הסתמן בבריונות השגורה, סנטרו נזרע שערות לבנות, על אף הגילוח. בבירור נמנע מתרפיית הגיל. אפילו אמו של רוּמי, שהתנגדה לה בקולניות, נכנעה כשצלחה את אמצע העשור החמישי לחייה, גם אם מיעטה בטיפולים. אביו, שהיה צעיר ממנה, נדמה מבוגר בהרבה. אבל הוא חייך. הוא קרן. מתי ראה אותו רוּמי קל רגש, קל נפש, פטור מהזעף שרבץ על תוויו.

אביו תפס בצידי כתפיו ונשק לו על שתי לחייו. בשתיקה. בשתיקה הוביל אותו אל מתחם מגוריו. הוא שכן באזור תעשייה ישן, שהשתרע בסמוך. כל תולדותיו נרשמו באדריכלות ששומרה, אף שתכליותיה השתנו, אולמות האירועים שקרסו במגפת הקורונה הראשונה, המפעלים שחלקם נסגרו במהלך שביתות הענק, וחלקם בשל תקנות איכות הסביבה החדשות. 

האולמות ובתי ההסעדה הפכו בתי מלאכה זעירים, סדנאות של אומנים מקומיים. חזותו של בית החרושת שאליו הוביל אביו כוסתה בגן אנכי, כל הכתלים רצופי עלווה, קיסוס וחבלבל, פרצי סגול חיוור בין מטחים של כתם ואודם. עורבים נחתו על הגג המכוסה אף הוא, ניקרו בין הגבעולים. עופות נוספים רפרפו, צוצלות הומות בחדגוניות, תוכים שירקות נוצותיהם נמסכה באצטלה הצומחת, יונקי דבש מבזיקים ונוקרים בגביעים. בתוככי הבניין שוטטו בעלי חיים, חתולים התחככו בשוקיהם והמשיכו, טווסים הידסו, נפוחים ואדישים, כלבים מזנים שונים נבחו אליהם, או באו לתבוע ליטוף במבט מתחנן. והלאה, כוכים וגומחות, החלל הענק חולק לתאים קטנים, אישיים. נשים וגברים ישבו בהם, עצומי עפעפיים, או תלו עיניים קרועות בנקודה באוויר, או רכנו מעל דברי דפוס שהיו פתוחים לפניהם, או עמדו כנגד הקיר וכל יצורי גופם מיטלטלים.

והלאה, מעבדות, מכשור ומסכים, חלוקים ומשקפי מגן, זכוכית זכה, בוהקת, והמיית מנועים עדינים. מבחנות סובבות במעגל, פעמוני זיקוק ומקררים. מעבדות סמים, אמר לו אביו. אלו היו המילים הראשונות. 

סמים? 

כן, סמים להרחבת התודעה. יש יותר מדרך אחת לפגוש בהוויה.

וזה מה ש –

כן, כל המתחם שלנו מיועד לזה, חקירת האופקים הרוחניים, העבודה הפנימית, הכשרה של הנפש – 

אביו הניח שוב יד על כתפו. אל דאגה, הכול חוקי, הפיתוחים שלנו בפיקוח צביר הבריאות. החבר שלך, תרגימא, מתלמד שם.

הוא לא חבר שלי.

הוא לא?

איך אתה קשור אליו?

הוא משתלם בפרמקולוגיה, ויתמחה בהנדסת סמים. הוא שוקל להצטרף אלינו.

רוּמי בלע את רוקו. אני לא מבין. מה כל… מה?

אביו הסיר את כפו, התרחק קמעה, בחן אותו. הוא אמר, הגעת לכאן כדי להבין?

אני –

בוא, אמר אביו.

הם נכנסו לחלל בירכתי המפעל. אולי שימש משרד בגלגולו הקודם. מסגרות המתכת של החלונות ומסכי הרפפות הנגללים עליהם שרדו. מרבד היה פרוש על הרצפה, ובליבו נארגה דוגמה יחידה, מעין פתות שלג מועצם, שנרמזו בו פנים, אולי שדוניים, חגים במעגל סביב ניצן, מתלהב, מתלבה. כרים נערמו על שולי המרבד.

נתקלת בכתיבה של בנימין זעפרני, שאל אביו.

מי זה?

משורר מסוף המאה הקודמת. רוב היצירה שלו התפרסמה אחרי שהתאבד. הייתי מצפה שתכיר אותו.

בגלל תחום המחקר שלי?

לא, כי אתה משורר, כי אתה גדל להיות משורר.

נקיבה פתאומית עברה ברוּמי, במי שאין לו מנוס אלא להיות רוּמי, שיסוף של להב רותח עד לשד העצם, ההיענות של העצמי כולו לקביעה האגבית של אביו, ורתיעתם של פני השטח שהיו רוּמי, שלמד לחשוב אותם לרוּמי, שלא הרהיבו עוז להודות בנכונותה, ההכרה שההודאה מסירה מעליו עול אחד, ומטילה אחר, שאין לו מושג אם בכוחו לשאת, והפחד, אותה רפיסות של שומן ושרירים, שרצונו עירום בפני זר, אדם שהיה עיוור לו כל ימיו.

אביו הסתכל בו ארוכות. הוא אמר, משוררים לא נמשכו מעודם אחרי פשר, אלא אחרי התגלות.

רוּמי החריש.

אביו אמר, הסמל נמצא בכתבים של זעפרני. הוא מכנה אותו ורד יהודה. 

הוא ניהל אותו בעדינות אל הכרים, ולחץ רכות על כתפיו של רוּמי עד שרוּמי כרע והתיישב עליהם. הוא אמר, פרח לילי שמאורות חולפים עליו בחיפזון. ככה זעפרני תיאר אותו. שורה יפה, לא?

מבטו של רוּמי נלכד בפרח, בעלי הכותרת המוצללים, הפראיים, כאילו החשמל שהיה נצבר כל השבועות האחרונים בעומק הארובות התפרץ ומגנט את גלגלי העיניים. אפשר שאדווה עברה במרבד, לא, התנחשלה בפנים המארג, תנועה התחוללה, לא, תנועה על סף התחוללות, מפתן תנועה, מפתנועה.

אף אחד לא יענה במקומך על השאלות שטורדות אותך, אמר אביו. תגיד לי, מה אתה רואה?

שתפו אותי

2 תגובות

  1. וואו.

    [אם כל חלקי היצירה היו נפגשים בסוף, היא הייתה מושלמת]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *