מה הדבר שהיה קל, אחר כך כבד ואחר כך שוב קל?
אישה בהיריון.
[מתוך אגדת עם יהודית]
הילד שהתדפק על דלתה כה דמה לאביו ולא לה, עד שכמעט שלא זיהתה אותו. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו מנוזל סירופי ורדרד שיותר משדמה ליוֹרֶה דמה לנוזל שִליה. לא עולל, כי אם ילד – והוא זינק אל חלציה וחיבק אותה חזק. על אף שקיטי לא זכרה כי אי פעם הייתה בהיריון, בשבריר שנייה ניצתה בה אימהותה והיא חיבקה אותו והלינה אותו לצידה. באותו ערב אלעזר, אבי הילד, היה רחוק משם כפי שרק אב שאינו יודע כלל שיש לו בן יכול להיות.
הריונה ההפוך של קיטי דמה בהחלט להריונות אחרים בהיסטוריה האנושית: הריונה של הַצְּלֶלְפּוֹנִי, אימו המשוערת של שמשון הגיבור; הריונה של מרים, אימו הוודאית יותר של ישוע מנצרת. הריונות שבהם ראשית מגיעה הבשורה על הילד, לאחר מכן ההיריון ובסופו של דבר, באופן מאולץ כמעט, האב. הריונות המותירים מאחוריהם גברים מתוסכלים וחשדניים. אך בניגוד לשתי הנשים הללו, קיטי לא הייתה יהודייה, כי אם ברלינאית פרוטסטנטית, ודבר זה הטריד את מנוחתו של אלעזר, שתהה אם הילד הזה נושא עימו דת חדשה.
כשהיה בעצמו ילד נהג אלעזר לחשוב כי מגבר שחור ואישה לבנה יצא ילד מוקה; מאישה אסייתית וגבר לבן – עין ככה, עין ככה; ומהורים לבנים יצאו הבנים דומים לאב והבנות – לאם. אם כן, מה יצא ממנו ומקיטי? מה יהיה הילד הזה: צַבָּרְלִינָאִי? נציונאל־ישראליסט?
אולם, לקיטי לא היה עניין בסדר הטבעי של הדברים, בתרכובות של נוזלים ועוד פחות מזה בזהותו של האב. עד היורה ההוא כשלו כל ניסיונותיה להיכנס להיריון. היא הייתה מגיעה לבית החולים בגלל דימומים מדאיגים, ולמרות שכל הדרך שׂיכלה רגליה והייתה מוכנה להשאירן כך עד תום ההיריון, ללדת, ומייד לשכלן שוב עד המשגל הבא – הרופא היה צובט את סנטרו, טופח על שכמה ומעודד אותה במילים שוודאי חוברו מראש: ״גוף האישה דְּרַקוּלָנִי מטבעו, אחת לחודש לפחות. אל תדאגי, הוא כבר ימצא מאיפה להשלים את הדם.״ ושוב צביטה בסנטר.
במקום בטן הריונית החלה מטפחת לה כדורגל שצורתו לא הייתה קבועה; מדי חודש בחודשו היה מעצב את כרסו מחדש, נבעט ונמתח מבפנים, עד שהפך נפוח מדי למשחק והיא הניחה אותו לצד מיטתה והמתינה בסבלנות לשבוע הארבעים ושניים. בליל השבוע השלושים ותשעה, עת היורה הפגיז את הרחובות, נשמע קול בעיטת הכדור בדלת והעיר אותה משנתה. היא הזדקפה במיטה אחוזת אימה כשקול הבעיטה שב ונשנה, והבינה שזוהי דפיקה בדלת. כשפתחה עמד שם הילד: רטוב, לא מנוזלי השליה כי אם מהגשם הראשון; לא עולל, כי אם ילד – והוא זינק אל חלציה וחיבק אותה חזק. היא לא התעכבה לחשוב על האב (שטרם הכירה), כי ידעה שבכל מקרה האם נהנית מבנה יותר מכפי שהיא נהנית מאביו, והלינה אותו לצידה.
באותו הלילה חלמה שהיא בהיריון: הרופא הורה לה לשכב במיטתה עקב דימומים מדאיגים; הוא צבט את סנטרו, מה שגרם לה להאמין במציאות החלום, ואמר לה כי אם ירדו לה המים זה הסוף, אך עליה להיות חזקה, לא לאבד את העשתונות ולקרוא לו מייד. לא עבר רגע והיא הרגישה זרימה חמה של מים בין ירכיה וכשהושיטה יד רועדת לעצור אותה הרגישה שהיא נוגעת בגוף, אך לא בשלה. היא התעוררה וגילתה שהילד השתין במיטה והבינה שזה לא הסוף, אלא ההתחלה.
הרעיון הזה של היריון הפוך למעשה כמעט מתבקש: הלא נשים אוהבות את התינוק עוד לפני שהוא נוצר. עוד לפני שהוא בבטנן. עוד כשהוא בחלצי הגבר. הגברים זקוקים לתקופת הסתגלות; קודם להכיר את התינוק, אחר כך להחליט אם יהיו חברים, אב ובנו. על אחת כמה וכמה אם התינוק הגיע לפניהם.
אפשר להבין. ההיסטוריה מלאה בבנים שרימו, נישלו, בגדו, רצחו ואף אנסו את אבותיהם: אדיפוס בן ליוס, חם בן נח, הנרי, ג'פרי, ריצ'ארד וג'ון בני הנרי השני. הם נאספים ממקומות ומזמנים כה שונים ורחוקים זה מזה: יוון העתיקה, ספר בראשית, המאה השתים־עשרה; המציאות והבדיה; ועם זאת, לכולם דבר אחד במשותף: כולם התחילו כעוללים פעורי עיניים בעריסה, ובסביבות גיל שנה פתחו את פיהם נטול השיניים והגו בשלל שפות וניבים את שמו של זה שבאו לרשת: "דָּדָּה".
מה יכול הילד להציע לקיטי? את סיפוק יצר אימהותה, שְׁנִיּוּת ילדותה, נשיאת חצי מטען תורשתה. הוא מאשר את עברה בכך שהיא חווה שוב את תקופת ילדותה בעד ילדותו, בעיניים פקוחות ומפוכחות. הוא מבטיח את עתידה בכך שיזרע את תאיה בנשים הדומות לה ביותר, שאותן יחפש כל חייו עד שימצא, ואם לא ימצא – יחפש עד לאבדון. הוא יעניק לה את הדברים אשר ישמחו אותה יותר מכל דבר אחר בעולם: צעד ראשון, קריאה בשמה (אפילו לא שמה האמיתי, קיטי, אלא "אימא" – שמן הגנרי של כל הנשים־אימהות בעולם, אך בפיו יישמע השם ייחודי רק לה), ציור של בית, עץ ומשפחה, תעודה טובה מבית הספר, מקצוע מכובד, אישה טובה, נכדים.
הילד יוכל להעלות חיוך על שפתיה גם ברגעי משבר: לאומי (רצח ראש ממשלה או מלחמה); משפחתי (מות אביה או אימה); אישי (בעלה הבוגד בה). כל שיהיה עליו לעשות הוא להרכיב משפט ילדי תמים ולהוסיף "אימא" בראשיתו: "אימא תראי, השלג נמאס למים!" – והיא תשכח את כל אלו.
הוא יהיה הראשון לטפל בה בזקנתה (הגבר שלצידה יהיה אז או ז״ל או לעול). הוא יהיה… מה עוד הוא יהיה? מה לא? הוא יהיה הכול – אין־סוף בחיתול – ואולי אף יהיו לו כפולות; אחים ואחיות.
ומה כבר יכול הגבר להציע לה? מה הדבר העמוק והמשמעותי ביותר שיוכל אי פעם להעניק לה?
ילד. נו, ואת זה כבר יש לה.
טבעם של הריונות הפוכים שבסופם נאלצת האם לשכב עם האב. על כן, משנבעט הכדור ההריוני אל חיבורי המשקוף של הדלת ומצידה השני הופיע הילד, אלעזר יודע כי עתה, סוף־סוף, הגיע תורו, המיותר כמעט, של המזריע.
זה מתחיל ביניהם… איך זה מתחיל ביניהם? כמו כל ההתחלות (השאלה היא איך זה מסתיים):
הוא פוגש אותה בשיעור יוגה. אדומת שיער ומבט. קודם הוא שואל את המדריך לשמה: קיטי, גרמנייה מברלין. הוריה קראו לה על שם הנמענת הדמיונית מיומנה של אנה פרנק, מתוך רגשות אשם, על מנת שלעד תצטרך להסביר לאנשים את מקור שמה במורד ראש, שהיה בעיניהם ההפך ממֹעַל יד.
קיטי – הוא מוקסם מאנטומיית שמה: פעירת פה המלווה בחשיפת שיניים ונשיפה הנושקת לחך העליון: קִי, וחילוץ הלשון מבין השיניים לאפשר את מעבר הנשיפה השנייה: טִי. כך – בליווי משיכת האוזניים לאחור, קימור חד של הגב והרמת רגל במטרה לשרוט – נראה חתול המאיים לתקוף: הוא משמיע את השריקה הזו, שבגרמנית נשמעת כמו תביעת מקומו ביקום !ichhhh ובעברית כמו הצתת האות חי"ת בלוע, הכנה ליריקה.
ערב אחד אלעזר בא לאסוף אותה משיעור יוגה. הוא מקדים. על הקיר במבואה מופיעות צלליות גופה של קיטי המתעמלת בחדר הסמוך. בעוד שישנם אנשים המסוגלים לקפל את כפות ידיהם לצלליות בצורות של חיות שונות, קיטי עושה זאת עם מלוא גופה, שניצב בתנוחות שהדרך הכי טובה לתארן היא: אַבְּרָקָדַבְּריות. ״נשים הן קוסמות בעוד גברים עושים טריקים״, אומר לו אלי, מדריך היוגה. באותו הערב היא מבקשת ממנו לראשונה שיעלה איתה לחדרה. הוא מהסס. וכשהיא מתעקשת, הוא שואל אם יוכל בערב הראשון לעלות רק כמשקיף.
שבוע לאחר מכן הם עומדים להתנשק: אלעזר פוקח את עיניו ומגלה שעיניה של קיטי עצומות. לשונה נשלחת מבעד לשפתיה ובתנועת הברגה פותחת את שפתיו ומסתובבת בפיו, אומרת: "בללייקה", "ברלין" וגם "אלעזר". אלעזר עוצם את עיניו כי הוא לא רוצה לפגוש את מבטה האדום מטווח כל כך קצר. הוא חושב על נחשים מזדווגים, על חלזונות ועל מערבל בטון, וגם על ילדים שמתנשקים לראשונה; טועמים, יותר מהכול.
במשך זמן רב קיטי לא מניעה דבר פרט ללשונה. היא לא אוחזת בו, רק מנשקת, מערבלת את לשונה בשלו, ולאלעזר קשה להאמין שזו אותה קיטי שאיתה היה שקוע בשיחה עד לפני רגע. הוא פוקח את עיניו שוב, לוודא; הילד יושב שם בקצה המיטה ומביט בו, באיש הזר הזה, שנושק לאימו וכמו מבקש להיקלט למשפחה לא שלו. אלעזר שב ועוצם את עיניו במבוכה. כשהוא פוקח אותן שוב, הפעם לכדי חרך, הילד איננו. צופה משועמם שנטש הצגה שאת סופה אין טעם לראות.
הם מתנשקים במשך שעה ועשרים. אלעזר מתלהט מנישוק ארוך שכזה ושולח את ידיו וכוונותיו לחלציה, אבל למען האמת, כשקיטי מתרכזת באיבר אחד, שאר האיברים לא מרגישים דבר, והגוף הופך רקמה צלקתית. היא מחוברת אליו בשפתיה כמו יונק דבש לפרח – רק במקור.
פתאום אלעזר מעליה, מרגיש כאילו הוא מתאמן על אחד המכשירים האלה המציבים את גופו בשתי זוויות הפוכות ומנוגדות לחלוטין אחת לשנייה ולכוח הכבידה; הוא מקער גבו מעליה ומתנשף בשערה – ובו ברגע נזרק למיטת ילדותו ומַפרֶה את כרית נעוריו. בהיריון הפוך המשגל בעל כורחו נסוג.
אכזבה.
אכזבה היא הפער בין מה שציפה לו למה שקיבל. אולם כשמדלגים לאחור, האכזבה מגיחה כך לפתע, ללא כל ציפייה, תוקפת את קרביו מבפנים כמהלומה של תאונת דרכים: קודם התאונה, אחר כך החרדה מהתנגשות שלעולם לא תגיע. כך גם הציפייה: נביטה מאוחרת לאכזבה שכבר קמלה, ניצנית וירוקת־עד.
איזו חיה הכי דומה לאכזבה? מכל יצירי הבריאה המופלאים עולה מייד דג זהב; דג זהב יגדל לפי מידותיה של צנצנת הזכוכית שבה נשים אותו (כגודל הציפיות, גודל האכזבה); לדג זהב אין זיכרון לטווח ארוך (מדוע אלעזר מתאכזב בכל פעם מחדש, הרי זה כבר קרה לו בעבר); יש גם משהו בעין הדג הפעורה, לחלוטין מצפה למשהו – ומה כבר יכול לקרות בצנצנת זכוכית?
האכזבה מכה באלעזר בשלוש שפות:
Dis-appointment – פגישה שלא יצאה אל הפועל.
Ent-täuschung – חילוף חומרים שלא התממש.
אכזבה – מהשורש כ.ז.ב. שקר.
לא הפגישה שלא יצאה אל הפועל ולא חילוף החומרים שלא התממש, אלא דווקא השקר שגרם לאלעזר לצפות שהם יקרו כסדרם – הוא ששורף לו בחזה. איזו תרמית, כל האהבה הזו. היא נפרטת לפרוטות ונספרת לאחור: א־ה־ב־ה; ה־ב־ה־א; ה־ב׳ וה־א׳. היסודות הראשוניים ביותר של השפה – כזבים. כמו היריון מדומה. כמו הבן שנולד לה, אך לא לו.
אולי היה זה הפיילוט של האל; לְעָבֶּר נשים אקראיות עם משיחיו העתידיים שיפיצו שלל דתות בעולם עד שהדת תתבלבל ותקרוס כמו מגדל בבל של אמונות. ואולי היה זה אלי, מדריך היוגה.
עכשיו, כשהלידה בוטלה, ההיריון צומצם לאי־נוחות זמנית בבטן, והמין נסוג לאוננות חד צדדית, לא נותר לאלעזר אלא להלך לאחור בשביל מתפתל עד שיפרח מזיכרונה של קיטי, בעוד היא פורחת מזיכרונו שלו, והילד משחק בחצר בכדור שנפח את נשמתו. וכשערפילי השכחה יכסו על דמותו המתרחקת של האב, ודאי לא תורגש אף ליחוחהּ של דמעה, ההולכת ונקווית לאחור בזווית עינו.