בית עירום. מפוחם. עקור חלונות. רק שרידי סורגים מיטלטלים מהפתחים וחורקים כשעוברת בהם רוח פתאומית. מה שהיה פעם דלת כניסה תלויה על צירים חלודים, פתוחה למחצה. בפנים שרידי מרצפות וכמה צמחים עיקשים שנותרו בחיים. שברי בקבוקים מנופצים וקונדומים משומשים. גללים וניירות טואלט. בפינה ערֵמת קסטות נטולות תוויות, שסליליהן נשרכים וסבוכים אלו באלו. בחדר אחד שתי ארוניות עץ מוטלות על צידן, פעורות. מדבקות מיקי מאוס דהויות צמודות עדיין בעקשנות אל דופנותיהן. בחדר השני זרוקים שלדי כיסאות מתכתיים, נטולי בד, ושאריות ספה אדומה: קרביים קרועים, מבותרים כמו בטלפי חיות טרף, אבל הגב והמשענות נותרו שלמים, אלגנטיים באופן מוזר.
פעם חיו כאן אנשים.
*
היו קשיים. בעיקר בשנים הראשונות. תמיד קשה בשנים ראשונות, הדברים האלה מוכרים וידועים. אבל כשמביטים בתמונות הישנות, בשחור לבן שקצת הצהיב בשוליים, ניכר שפניהם פתוחות, כן, זה מה שהן, הפנים האלה – פתוחות ושמחות ומלאות ביטחון, אפילו לא תקווה כי אם ביטחון גמור בעתיד. כי הם התאימו זה לזה.
עד שכבר לא.
כמה חמקמק וגמיש הוא הזיכרון. כמה מתעתעות המילים, בעיקר "לתמיד". ("זה לא נכון, מה שאמרת," הייתה רוצה להטיח, "אל תגיד.")
*
כולם מכירים את הסיפורים על אלו שידעו כי לא יהיה בכוחם להגן ועשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות – העמיסו את מה שאפשר להעמיס ועזבו. איך כמעט בן לילה התרוקן הבית. איך למרות הבהילות הקפידו לנעול היטב את הדלתות.
מטבע הדברים, כל הדרכים אל הבית ההוא נחסמו. הזמן הלך ונערם עליו, והוא מצידו הלך והתפורר, כמו שאפו אבניו לחזור אל האדמה שממנה נחצבו. הצמחייה, לעומת זאת, שגשגה: עצים צמחו היכן שהיו פעם חדרים, ושורשיהם חתרו תחת המרצפות; מטפסים פשטו בין העצים וכיסו על מה שיצרו בני האדם. בעלי חיים בנו להם קינים, מאורות ומחילות בסבך. נותרו חורבות, כלומר משהו שנשאר ומסמן בנוכחותו משהו אחר שכבר אינו קיים. ושיחי שושנים פרועים, המעידים שפעם היה שם גן שעובד על ידי גננים אשר זה מכבר אינם.
*
"יש בתים שלא חרבו.
יש גנים שלא התגנבו נחשים אל תוכם.
יש. שם. ממול. הושט היד וגע בם," היא אומרת.
*
לפעמים, אם גם נדירות, היה אז שקט אחר. כאשר החום לא היה אלים כפי שיכול היה להיות, ובקצות השמיים הזדחלה שקיעה ורודה בין ההרים ורמזים של ים התבהרו מבעד לאובך. או בעת הזריחה, ברחובות כמעט ריקים, כשהמחשבות איטיות. כשחתול התמתח על אבני חומת הבית שממול. כליל החורש פרח. פרפר עבר. ציפור בלתי נראית קראה. תכלת וירוק והזוהר המכסיף על כנפי יונקי דבש שנחתו על ענף לידך. דבר מה היה אז נפתח. נרגע.
אלא שהמחשבות. הכמיהות המתפרעות. פרפורי הגעגוע. החרטות. הספקות.
*
הבקעים באספלט, המשוננים, הכהים. המתרחבים והולכים, העין נמשכת אל האפלה הבוקעת מהם אבל הגוף נרתע מלהתקרב ולהביט. אי אפשר להשיג במבט את עומק התהום. סככות העץ שקרסו. צינורות המים הקטומים. קצה עמוד החשמל המזדקר מתוך קרבי האדמה. הגגון שהצל פעם על משאבות דלק. שדרות הדקלים ערופי הצמרות. ספסלי האבן שאי אפשר עוד להגיע עדיהם, להשתרע בצל העצים העבותים שניצבים מעברה השני של התהום, כמו לועגים למי שעומד בשמש הקופחת וכמה אל הגן שאבד.
ובני האדם שמסביבם, בתוכם, מתרחשת ההתערערות הבלתי פוסקת הזו.
ומלח הדמעות המתגבש.
*
לעמוד במקום הזה, כמו על חוד תער, להתנדנד כאילו אפשר לבחור: להישאר או לגמור.
*
והפנטזיה:
שזה יהיה נפלא. ולתמיד.
כלומר שאתם חסינים. בטוחים.
שאפשר לרצות חופש וגם להשיג בלי לשבור.
שמותר להאמין. להתמכר.
שלא צריך להיזהר.
שאפשר לשקר. שאפשר לא לשקר.
שמי שהלך יחזור. שיהיה לאן לחזור.
שניתן יהיה להתרגל להיעדר.
שיהיה בסדר.
שזה לא ישפיע. לא יפריע.
יעבור.
*
אפשר גם לנסח את הדברים במפורש ולדבר על הסירוב הנחרץ, האלים, המפתיע, הפוצע. הרי מהות העניין היא הסירוב הבלתי מוסבר להיענות, כלומר העלבון הסמוי יותר או פחות שנלווה לכך ובעיקר הצליל והטון של הסירוב, בהתנכרות הגמורה לקרבה האינטימית שהייתה, כל כך הייתה, כלומר שבירת האפשרות להדחיק את העובדה שהיא כבר נקטעה ואיננה עוד, כלומר שהקשר, כלומר שנגמר.
(ואחר כך לא להיכנס לא לחפש עקבות לא לחשוב לא לדאוג לא לרצות לא לבדוק מה קורה לא לאהוב לא לחשוב לא לחשוב לא רוצים אותך יותר לא להישאר במקום שכבר לא טוב לא לחשוב לא לרצות לא לאהוב לא להיכנס שוב ושוב לחפש מה שלא נמצא לא בשבילך נועד די צריך ללכת כבר מכאן לא עוד לנסות זה אבוד מזמן.)
*
ככלות הכול ולמרות הכול עדיין בחלל הפנימי הם יושבים כולם בנצח של אור סביב שולחן המטבח, עליו ערוכים הסלט, הגבינה והלחם הרך, הפנים הקורנות לא מביטות לאחור, הצללים כבר היו שם, אני ידעתי ואתה חשת אותם בעורך הבוער אבל אז לא פחדת ואני לא ידעתי כמה נחוץ להיזהר, כי היו המילים הטובות, והצחוק המנצנץ, ותנועות הצאלון הרכות בחלון, ומשבי הרוח, ופסי השמש, וכל הזמן בעולם להיות.
מתוך: "הבית הכחול", שיראה אור בהוצאת פרדס השנה.
תגובה אחת
דנה. כל כך. ואת מעוררת בי תנועה. כמיהה. סוג של אפשר. הכל עוד לא מת. אם היה לי כח לקרוא שוב ושוב ולהגיב במשהו שיח. דו שיח. דמיוני. לא חייב להיות נתפס. ואני אומרת לעצמי תקראי שוב ושוב, היא הרי מדברת אותך ואת יכולה גם.
אקרא עוד. מה שתוציאי. תודה שאת