היינו אחרי הסערה. מתנשמים אחזנו חזק בסירת ההצלה, התפללנו: שכל הגלים מאחורינו, שהסירה תחזיק מעמד, שלא נשכח את הדרך. הסתכלת על השמיים ואמרת: זה הכיוון, נחתור לשם. כשראית את הפקפוק בעיניי אמרת: תשמעי, זה הכיוון שבו השמש הולכת, אני בטוח. זה הצפון, וזו הדרך הכי קצרה הביתה. חתרנו ביחד, אבל היינו עייפים מדי, ולא ראינו חוף, ונשכבנו על הגב, ואמרנו, נישן, ואולי בעוד כמה ימים, בינתיים נחזיק ידיים, שרק נשרוד עד שנוכל שוב להרגיש את החול החם, עד שנוכל שוב לשים בצד את הסירה ולדעת: לא צריך יותר. מהקרשים אפשר לעשות מדורה.
