ילדה הולכת לאיבוד | בלה שגיא

שבת אחרי הצהריים. במהדורת חדשות פתאומית הודיעו שנעלמה ילדה. נועה ישבה בתוך האמבטיה ורעדה. היא לא רעדה בגלל הילדה שנעלמה, היא רעדה מהקור. נועה תמיד חיכתה עד שיתקררו המים, עד שיהפכו לקפואים, רק אז הייתה יוצאת מהאמבטיה. היא שלחה מבט מהיר אל הדלת, חשבה ששמעה קול. היא הושיטה יד לבדוק שוב אם הדלת עדיין נעולה. פעם חמישית בחצי השעה האחרונה. עדיין נעולה. נועה חיבקה את גופה המצומרר במים הקרים, מחכה לרגע הנכון. ברגע הנכון נהגה לשלוף את הפקק ולתת למים להישטף ממנה, דרכה, למקום האפל שלהם, בתוך החור הקטן שמשך אותם בעוצמה כמו רחם שמחזיר לידה לאחור. נועה השתדלה לא לנוע, כל תנועה הביאה עימה אדוות מים חוזרות, קרות וצורבות, שפגעו במקומות חדשים בגופה, מקומות שכבר שכחו את רטיבותם והספיקו להתכסות בדוק של יובש.

הגיע הזמן, היא חשבה, והחלה להישכב לכל אורך האמבטיה, לשקוע לתוך המים הקרים. זרמים מדגדגים ומקהים שטפו את גופה, רגליה, הבטן, הזרועות, החזה השטוח, פניה, עיניה העצומות. היא נטבלה, טבילה קרה ואכזרית שמלטפת בכאב את הסימנים החדשים על גופה, אלו שעוד לא העלו ארוכה ושרפו כמו להבה במגע עם המים הקרים. נועה חזרה והתיישבה, שולפת ביד עניינית את הפקק, ונתנה למים לשעוט דרכה במרוץ שלהם אל הביוב. היא הרגישה את כוח המשיכה שקורא להם, הוא דגדג בגופה, רצתה גם היא להיכנע לו, להסתחרר במערבולת המים, להימשך איתם לחור האפל הזה. אבל פחדה. רגע לפני שייגמרו כל המים ותצטרך להחליט אם היא מצטרפת אליהם, קפצה מהאמבטיה, נבהלת שוב מהרצון השואב הזה לגעת באפלה.

"נועה, את שם?" נשמעה דפיקה חזקה על הדלת. היא מיהרה להתעטף במגבת, מישהו לחץ חזק על הידית "נועה! מה אמרנו על דלתות נעולות בבית הזה?"

ביד רועדת מיהרה נועה לפתוח את הדלת, וצעדה צעד לאחור, מהדקת לגופה את המגבת אל מול הדמות הגבוהה והרחבה שבפתח.

אבא חייך, "ככה יותר טוב." הוא סרק אותה במבטו. היא הרגישה איך היא מתכווצת, מנסה להיות ילדה קטנה, שלא יחשוב עליה אחרת. "נו תתלבשי, יא הזויה, מה יש לך מאמבטיות כאלה ארוכות? יאללה, שלא תהיי חולה."

נועה הביטה בו והשפילה את מבטה אל רגליה היחפות שרעדו על שטיחון האמבטיה האדום. הוא גיחך לעצמו ויצא.

כשנועה הייתה לבושה בפיג'מה היא יצאה לסלון. ההורים שלה ישבו בשתיקה מול מסך הטלוויזיה ששידר את מבזק החדשות הפתאומי, כל אחד על ספה נפרדת. אימא שלה הפנתה מבט מבולבל ואמרה, "נעלמה ילדה, פה בשכונה."

"מי? מהכיתה שלי?" נבהלה נועה.

"למה שתהיה מהכיתה שלך?" שאלה אותה ונאנחה, "איזה ריכוז עצמי… לא, ילדה קטנה, בת שנתיים, חסרת ישע, לא גדולה." ואחרי עוד מבט לטלוויזיה סיננה, "תייבשי את השיער, את מרטיבה את כל הסלון." אימא של נועה הייתה יועצת בבית ספר תיכון ותמיד צירפה אבחנות לחינוך שלה. נועה הייתה בשלב האגוצנטרי, שההורה צריך לסבול אותו אבל גם לשים לו גבולות, לטובת הילד.

בלילה נועה לא נרדמה. בכל פעם שעצמה את עיניה ראתה בדמיונה את הילדה שהלכה לאיבוד, מסתובבת ברחובות שחורים, לא מזוהים. למרות מה שאימה אמרה לה, נועה חשבה שהילדה בגילה, גיל עשר הוא לא גדול מדי בשביל ללכת לאיבוד. בבוקר נועה התלבשה מהר ובאה למטבח. הרדיו פעל בקולי קולות ואימא שלה הכינה לעצמה קפה.

"הילדה חזרה מהאיבוד?" היא מיהרה לשאול. אימא שלה משכה בכתפיה, "לא, וזאת עברית לא נכונה, ילדה לא יכולה לחזור מאיבוד, זה לא מקום."

זה דווקא כן, אבל היא לא יודעת, חשבה נועה, זה מקום שרק היא ידעה היכן הוא נמצא. רק היא תוכל למצוא את הילדה הקטנה. נועה חשבה בליבה והגיעה להחלטה.

היא הצהירה שהיא הולכת לבית הספר ויצאה מהבית לפני שאבא יתעורר. תמיד התעורר עצבני. אבא עבד בנדל"ן והיה מתחיל את היום שלו מאוחר, אבל אם הרעישו לו בבוקר הוא היה משתגע עליהן. היא ירדה מהר את המדרגות והתחילה לרוץ, מרגישה איך הילקוט חובט בגבה, פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל, זה דווקא היה נחמד. היא העריכה מכות קטנות ומסודרות לעומת מכות פרועות וחסרות קצב פנימי.

נועה רצה לכיוון בית הספר אבל נזכרה שהילדה קטנה מדי, והיא לא הולכת לבית הספר, אז היא שינתה כיוון לגן. הגן שהכירה היה הגן שלה, של סימה הגננת. בגן ההוא היא נפלה כמה פעמים מהנדנדה הגבוהה, מה שהקל על אבא להסביר לאנשים את הסימנים הכחולים. נועה זכרה בחיבה את הימים ההם, כשאבא עוד היה מוטרד ממה לספר לאנשים. ברחובות השכונה הייתה תכונה מיוחדת, ניידות משטרה, אנשים מצטופפים ועיתונאים. אישה מבוגרת עברה על פניה, ממהרת, כמעט בריצה, היא מעדה ותפסה בכתפה של נועה כדי לא ליפול. נועה נרתעה בכאב. האישה מצמצה והישירה מבט לעיניה הכחולות של הילדה הרזה שמולה, "אוי, סליחה, אולי ראית במקרה ילדה קטנה? הלכה כאן ילדה לאיבוד אתמול, אולי ראית משהו?"

נועה הנידה בראשה, "אני גם מחפשת אותה. אולי את יודעת איך קוראים לה?"

"קוראים לה מעיין, מעייני הקטנה, בת שנתיים בסך הכול, מי יכול היה לקחת אותה…" נדמה היה שהאישה לא רואה עוד את נועה, היא המשיכה ללכת. נועה הבינה שהאישה הולכת בכיוון ההפוך, הרי ברור שזה לא הכיוון של האיבוד, זה בצד השני לחלוטין. נועה המשיכה בדרכה. היא הציצה דרך הסורגים של גן סימה, הילדים היו בפנים, סגורים בתוך הגן, היא ראתה אותם דרך החלון יושבים במפגש, אולי כי היה קר מדי להוציא אותם לחצר ואולי כי הגננות פחדו שילדים נעלמים פה.

נועה הבינה מייד שהילדה לא כאן, מעייני הקטנה. יותר הגיוני שהיא כבר לא בשכונה, אחרת כבר היו מוצאים אותה מאתמול. הקור היה צורב, מוכר, מרגיע. הוא הקפיא את כפות ידיה ואת האף. נועה נעצרה והורידה את המעיל, היה לה כבד מדי. היא החליטה לוותר גם על הילקוט. היא נכנסה לכניסה של בניין, הסתכלה מעלה וראתה שכתובת הבניין היא הנטקה 22, היא שיננה לעצמה הנטקה 22. היא ירדה לאט במדרגות אל החושך של המקלט, היא פחדה אבל הרגישה שצריך להתגבר על הפחד הזה, אין לו מקום. היא עטפה את הילקוט במעיל הסגול שלה והעמידה אותו בפינה. היא שיננה לעצמה: הנטקה 22, הנטקה 22, ורצה במעלה המדרגות חזרה לרחוב, מהר לפני שגופה יתרגל לחום, יתחיל להפשיר והסימנים על גופה ייזכרו שעליהם לכאוב.

נועה הפשילה שרוולים וגילתה לרוח את זרועותיה החבולות. המגע הראשון היה מרגיע, לחישה מקפיאה על עור לוהט. נועה עצמה את העיניים והלכה מול הרוח. היא ניסתה לחשוב ואז עלה בה רעיון חדש, אם כי קצת מאיים, אבל היא ידעה שאין לה ברירה, היא חייבת למצוא את הילדה, היא היחידה שיודעת איפה האיבוד הזה, היא חייבת להציל אותה.

נועה, שהייתה כבר מקום שני בריצה בין הבנות של שכבה ד', התחילה לרוץ שוב. הרוח הירושלמית הצליפה בה באהבה. היא ירדה את הירידה שקשה לעצור בסופה לכיוון החורשה שבסוף השכונה. לכאן, היא זכרה, הביא אותה אבא בגיל שמונה בערך, לשיחה ההיא. הוא הסביר לה שהוא אוהב אותה, ושיש אבאים גרועים יותר, לא תמיד הוא שולט בעצמו אבל כשתגדל היא תבין יותר. זה רק יעשה אותה חזקה לקראת החיים האמיתיים, שתדע שבחיים האמיתיים יהיה יותר קשה, יותר רע (נועה פחדה אז מאוד מהיום הזה שתצא לחיים האמיתיים). הוא אמר שהיא צריכה ללמוד, להתחזק, ונועה זכרה כמה קר היה, היה גשם דוקרני, אז עוד לא למדה לאהוב את הכאב שגרמו לה קור ומים. היא הייתה תינוקת מפונקת, לא מבינה כלום. היא בכתה, רק דמעותיה חיממו אותה. אבא אמר לה שיש לה הכול, שאימא שלו כשהייתה בגיל שלה כבר צעדה לבד ביערות אירופה, וזה עשה אותה חזקה מאוד, היא עשתה אותו חזק מאוד, ועכשיו הוא צריך לעשות אותה חזקה מאוד. הוא אמר שהוא צריך להשאיר אותה שם, לכמה שעות. היא צריכה להיות חזקה, יש דברים שאין ברירה, שצריך לעשות אותם כשאוהבים. נועה צרחה, "אבא לא, אל תלך, אבא לא," היא נתלתה על מעילו, הוא ניער אותה ממנו ואמר לה שתפסיק להתבכיין כמו ילדה, כשהוא היה בגיל שלה הוא כבר ידע שדמעות לא עוזרות בכלום, הגיע הזמן שגם היא תלמד. נועה ויתרה. כבר בגיל שמונה ידעה לזהות את לב האבן של אבא וידעה שאין לו מזור.

אבא של נועה נסע במכוניתו ונועה נשארה בחורשה, באותה נקודה שבה השאיר אותה, פחדה לזוז שלא ימצא אותה כשיחזור אבל פחדה גם מהחושך. הגשם המשיך וירד ללא הפוגה, מלטף אותה בטיפותיו החדות, היה לה פיפי והיא התאפקה המון זמן עד שכבר לא יכלה, וברח לה הפיפי זורם בין הרגליים ומחמם, מנחם. אחרי היום ההוא ברח לה הרבה פיפי, היא הייתה קמה בלילות רטובה ורועדת, ומנסה להוריד את המצעים לפני שייהרס המזרן. אימא שלה חשבה שזה חינוכי שתחליף בעצמה את המצעים, אבל זה היה קשה מדי לנועה, אז היא רק הורידה את המצעים וישנה על המזרן החשוף, עטופה בריח השתן של עצמה. 

אבא שלה חזר בערב. היום נועה בעיקר זכרה שבסוף הוא חזר, אבל עד שהוא חזר, כאן היה האיבוד.

החורשה עמדה קודרת בסוף הרחוב, כמעט כמו ביום ההוא. הרוח טלטלה את מחטי האורן שצנחו על האדמה, הם צנחו גם על עורפה של נועה, מדגדגים כמו נחשים קטנים. היא עמדה בפתח החורשה, יודעת שכאן זה הגבול עבורה, היא לא האמינה שתוכל להמשיך.

"מעיין, מעייני," היא מלמלה, לא היה מענה. "מעייני, מעייני," היא הרימה את קולה, חוזרת על המילה כמו מנטרה שתמשוך את הילדה מהאיבוד שלה. "מעייני, מעיייני," היא צעקה, מרחוק החל הד קל לקריאותיה, קריאות קצובות מלוות בנביחות כלבים. נועה הבינה שהמחפשים הגיעו לכאן, היא הרגישה הקלה אבל גם הבינה בכאב בטן לופת שאם הם הגיעו לכאן, כנראה גם כאן היא לא נמצאת.

נועה החלה להתרחק מהחורשה, היא החלה להרגיש חולשה ברגליה, הקולות של המחפשים התקרבו אליה. היא לא ידעה מה השעה אבל הרגישה את הרעב בבטנה מאותת שכבר עברו כמה שעות, ואולי עוד מעט צריך לחזור מבית הספר. היא מיהרה לביתה שוכחת מהילקוט והמעיל המצונפים יחד בשינה מתוקה במקלט שברחוב הנטקה 22. דקה אחרי שחרקה דלת הכניסה נזכרה נועה במעיל ובילקוט, אבל מבטה המאיים של אימה חיכה לה מעבר לדלת. ימי ראשון היו הימים הקצרים שבהם חזרה מוקדם כדי להיות שם עם ארוחה חמה כשהיא חוזרת הביתה. נועה לא הספיקה לחמוק.

באותו לילה שוב חלמה על הילדה הקטנה. מעיין. עכשיו כבר היה לה שם, וגם פנים שהופיעו בכל מהדורות החדשות. היא רצה מהר בין ענפים דוקרים ואחריה המוני אנשים, והיא כל כך קטנה ולא רוצה להימצא. באמצע הלילה נועה חמקה ממיטתה, התלבשה בשקט ויצאה מהבית. בשכונה הייתה עדיין נוכחות של משטרה, אנשים הלכו עם פנסים ברחובות, קוראים עדיין בשמה של מעיין, אך האנשים נראו עייפים ומובסים יותר. נועה התחבאה מאחורי אחד העצים, עוקבת במבטה אחר האנשים שמסתובבים בלילה כאילו היה יום. לפתע ראתה את האישה המועדת מהבוקר, היא ניגשה אליה ושאלה, "מצאתם את הילדה?"

"לא, לא, בעזרת השם היא תימצא… למה את כאן בשעה כזאת? איפה ההורים שלך?"

"כאן, כאן," מיהרה נועה להרגיע, "הם עוזרים בחיפושים של מעיין. בגלל שגם להם יש בת אחת אז קשה להם עם כל העניין של ילדה שהולכת לאיבוד."

"לכולנו קשה, אני עובדת סוציאלית וראיתי דברים… אבל זה, ממש נורא," אמרה האישה, מהדקת את המעיל לגופה, "אבל איפה המעיל שלך, חמודה?"

נועה נבהלה, שכחה כמה אנשים מוטרדים משטויות כמו מעילים חסרים. אזכור המעיל גרם לה לכאב חד בצד, היא התנשפה, סימני המעיל הנעדר נשכו בה, טריים עדיין. היא הסתובבה ומיהרה להתרחק מהאישה שבהתה אחריה בבלבול, "שלא נדע, שלא נדע," מלמלה האישה וצעדה לעבר חפ"ק המשטרה.

בבוקר נועה הרגישה חולה. היא ידעה שאסור לה להישאר בבית כי זה יום שאבא הולך לעבודה רק אחר הצהריים והיא מיהרה לקום ולהתארגן לבית הספר. היעדרו של הילקוט והסימנים הסגולים על גבה ועל בטנה הקשו עליה לעשות את זה, אבל היא נשכה את שפתה התחתונה כמו שעשתה כשהייתה חוטפת, ומשכה על עצמה את הסוודר. כשהתכופפה לשרוך את נעלי הספורט צל כבד הושלך על רצפת החדר ונועה הרימה את מבטה בבהלה. אבא שלה חייך, "בוקר טוב, נועלה," הוא ניגש קרוב אליה ונרכן אל פניה, "את מרגישה טוב? את לא נראית משהו…"

"כן, אני בסדר, אבא," ענתה נועה מהר, לפני שירגיש בחולשתה. הוא ליטף את שערהּ בלטיפות כבדות וחסרות קצב ונאנח, "למה מותק את עושה את הדברים האלה? למה אבא חייב להתעצבן עלייך ככה…? את יודעת כמה הוא אוהב אותך."

נועה הנהנה בשתיקה, מנסה לחלץ את שערה מידו המורטת, הכבדה. הוא חש בתנועתה והידק את אחיזתו בשיער, מושך אותה אליו, "נועהלה, את יודעת שיש אבות באמת נוראים… עכשיו פרסמו בחדשות שהילדה הקטנה הזאת שנעלמה…"

"מעייני!" הזדעקה נועה והרימה מבט מהיר לעיניים הכחולות של אביה, הוא שחרר את שערה ואחז בכתפה קצת בכוח, "כן, מעיין הזאת. אז אבא שלה הרג אותה, היית מאמינה? מפלצת, לא בן אדם. הטביע אותה באמבטיה שלו ואז קבר אותה בחורשה, כמו איפה שהיינו משחקים כשהיית קטנה. היית מאמינה שיש אבות כאלה? ואת עוד חושבת שאני אבא רע…" קולו התרכך, "טוב, מאמי, תגמרי להתלבש ואני אקח אותך לבית ספר באוטו, שלא יקרה לך משהו," הוא עזב את כתפה ויצא מהחדר.

דמעות מילאו את עיניה של נועה, והיא ניגבה אותן בזעם. "אסור לבכות, אני לא ילדה." היא רק הצטערה שלא שמעו לה, היא ידעה איפה היה האיבוד, היא ידעה. 

בדרכה חזרה מבית הספר הלכה נועה לאט, היא לא רצה יותר וגם עזבה את נבחרת הריצה באותם ימים, לא נשאר מה להציל, לא היה טעם לברוח. גשם איטי החל לטפטף, פוגע ומנתר ממנה, נוגע ומתחרט. סביבה ילדים שמורים ובטוחים פתחו מטריות, נזהרים לא להירטב, זה נראה לה מגוחך. על העצים, הבניינים והגדרות היו תלויות הכרזות הקוראות לציבור לעזור בחיפושים עם פניה הקטנות והמחייכות של מעיין, נרטבות והופכות לעיסת נייר. נועה ניגשה לאחת מהן והביטה ארוכות בתמונת הילדה המחייכת, היא תלשה אותה מהגדר וחיבקה קרוב. לאחר מכן תלשה עוד אחת ועוד אחת, מחבקת את הניירות ספוגי הגשם. היא התחילה לרוץ בין הרחובות הסובבים את בית הספר ותלשה את כל הכרזות, מחבקת אותן, מצמידה לשפתיה, לפניה, מקררת את כל פצעי הגוף והנפש, מתחננת לסליחה.