דיברתי איתה כי התאהבתי…
את עומדת גבוהה, מסתירה שדות שהאור לא נענה להם. כשאת למעלה את סגולה ופחותת-ממדים: הגרגיריוּת ונפתלוּת הצבע לא מואילות בטובן לרדת אלי. את מתחפשת ומחביאה כל מה שעין שרוצה לראות רואה. אבל הצדקה לשָׁטוּחַ מתחייבת; הפרטים נמסרים רגע לפני הסתערותם, רגע לפני תהום ארובות העיניים, לפני שכל רוחק נמחק והצפיפות הופכת להידבקות סימביוטית.
פתאום גיליתי את הצל – הוא פרוטגוניסט, כוכב הצפון. בגובה שלה היא מתחילה לגלות לי סודות מחוכמים, איך החליטה ללפף את הרגל הנמשכת ממתיחה בהתנקדות צַמָתית לפני שמישהו מגיח ותופס אותה במזימה לגרור אותה, חוטף במנוסה. כאילו מתרחש הכל בתוך גולגולת ענק המתבקעת לבמת פנטום האופרה. הרי מה הוא הפנטום אם לא תיבת פנדורה, שוטרת התנועה המבוֹדדת את התקווה מכל הרע שבעולם – כך נושא הפנטום את שק הפחד, התיעוב, ההדרה, התותב, המכונה, הקלקול, הפגם האנושי כסלע הסיזיפי המתגלגל. הרי ראינו, ישנם שלושה מבטים: זה שאינו רואה, זה שרואה את זה שאינו רואה וזה שרואה את זה שרואה את ההוא שלא רואה. ויש את הלא נראה בשל שהוא נראה לעין הלא רואה. נקרא לו — . מה שיש לך במקשת התסרוקת מאחורי מטפחת הראש הורוניקית הוא תכולת התיבה… אם בפרסקאות של סניורילי באורבייטו מוטבעים ארבעת הסופים (האנטיכרייסט, יום הדין, תחיית המתים והארורים והנבחרים), אזי אצלה – המדונה, יום ההתגלות-התעברות-לידה, האילמות והצרחה. זהו בדק בית, ביקורת מבנה יסודית של הלא-גמור. נפיחת הנשמה המשתהה באיסוף הנשימות אל תוך נבכי הנעול.