נולדתי אחרי המהפכה | ניר סופר-דודק

נולדתי אחרי המהפכה

ניר סופר-דודק

 נולדתי אחרי המהפכה. אחרי שאחרונת זעקות הנשים הפכה ליפחה חלושה. הלהבות לחשו בבניינים ההרוסים. לא נותר אדם עומד שיוכל לכבות אותן, ולכן הן כרסמו בית אחר בית בשלווה מרגיזה של מנצח שאין לו מתחרים. כל הגברים נעלמו מהכפרים. מדי פעם היו צצים לומר שלום בדמות עצם שהזדקרה מגבעה, אבל לא יותר. אוטופיה של סבתות, נשים, נערות וילדים, שהופרה אחת לכמה חודשים בידי פלוגה מזדמנת עם כוונות לא טהורות.

לא הכרתי את אבי. מעולם גם לא שאלתי אם הפעם האחרונה שראה את אמי הייתה בעודה שרועה על גבה מולו. הייתי בנם של רבים; אח לעוד עשרות אשר נבטו בחודשים שלאחר המהפכה. אינני זוכר הרבה מילדותי. אני מניח שהיא התרחשה, שכן רגליי התארכו וזרועותיי התרחבו ופניי התכסו לבסוף בשערות. אולם אינני יודע מי התרחש שם. אמי הייתה בשדות מרבית הזמן. ובהיעדרה, לא היה מי שיתבונן בי גדל. אכלתי כשהייתי רעב ושתיתי כשהייתי צמא. זריעת חיטה ורעיית אווזים היו בעיניי מלאכות בזויות שנועדו לנשים. לכן נותרתי מדי בוקר לשכב על העשב. התבוננתי בהן בשעה שיצאו לשדות, מדיפות ריח של חלב ודם, ובשעה שחזרו, מכוסות זיעה ופלומה דקיקה על קרסוליהן.

בבוקר יום הולדתי התשעה-עשר השתחלה מעטפה חומה מתחת לדלת חדרי. היא הייתה מכוסה כתב צפוף בשפה זרה משני צדיה. העברתי את אצבעותיי על קו ההדבקה. הוא היה מחוספס כנייר זכוכית. המעטפה נפתחה מעצמה, משל לא יכולה הייתה להתאפק מלעשות זאת. אבקה לבנה התאבכה מתוכה ואני זוכר שתהיתי כיצד ענן סמיך כל כך הסתתר בתוך עטיפה צרה כל כך. רגליי קרסו כרגליה של בובת קפיצים. רגע לאחר מכן שמחתי להבחין שמטבע שאיבדתי כמה חודשים לפני כן התחבא כל העת מתחת למיטה. היה קשה לאחוז בו, שכּן ידיי לא צייתו לי. בשבריר הכרתי האחרון עוד הספקתי לחשוש שמא הרצפה המסתחררת תינק אותי לתוכה.

התעוררתי בכרכרה אשר גנחה עם כל אבן שעברה תחתיה. היא הייתה עשויה קרשים, כמעין כלוב עופות, ומתחתיתה עלה ריח של נסורת רטובה. העגלון, שהיה בגבו אלינו, חבש ברדס שהתרומם כמו כדי לכסות כרבולת. לראש העגלה מוסמרו קרשים ובאחוריהם נכתב בצבע גס: "שייך לקרקס". הסקתי כי אנחנו בדרך לשם, למרות שניתן היה גם לחשוב שאנו בדרכנו משם: פליטים אשר יועדו לסילוק כפסולת באחד הירידים הכפריים. אני והנוסעים האחרים היינו דחוסים בצפיפות רבה כל כך, עד שהתקשיתי להרגיש את גופי. הסקתי כי יד מסוימת היא שלי משום שהזרוע שהייתה מחוברת אליה נמשכה לכיווני. אולם ככל שהדבר היה קשור לתחושה, הרי שהיא יכולה הייתה להיות ידי או ידו של אחר במידה שווה.

הואיל והקורות שהרכיבו את הכלוב היו מרווחות, הרי שמרגע שהצלחתי לסובב את פניי יכולתי להתבונן בעולם שחלף בחוץ. הקרקע הייתה עשויה בוץ כהה, שחלקלקותו נראתה כמעט מגונה מוסרית. מתוכו עלו שלדי עצים, אולם נראה כי אף לא אחד מהם שעשע את עצמו באפשרות של להוליד עלה. שורשיהם ודאי זחלו בקרקע וטרפו תולעים, שלא חשדו עד אותו רגע בבדל החומר הצמחי לידן. דמיינתי אותם שואבים את גופה של התולעת לאורך הענפים ויורקים אותו בטיפות סמיכות מקצותיהם עד שבמהלך הנצח הצטברו הטיפות לבוץ שמסביב. לא יכולתי לעמוד במחשבה ולכן סובבתי את ראשי חזרה פנימה.

מולי ניצבה דמות חצי שקופה, שנראתה כאילו צוירה באוויר בצבעי מים. היא דמתה בעיניי לגפן שהשתרגה על עץ זקוף והניבה אשכולות אדומים. לו יכולתי, הייתי משחיל את ראשי ונבלע בתוך שפתיה. ידעתי שאם אעז לפנות אליה היא תתפוגג ולכן הנחתי לה להיתלות שם.

"תיזהר," שמעתי קול עמוק לידי. "אם תסתכל יותר מדי העיניים שלך ייפלו פנימה ויתקרקשו שם כמו ממתקים בצנצנת."

הפניתי את מבטי. הקול נראה כמו אוהל קש גדול: גוף חרוטי מכוסה בכיפת שערות שהשתלשלו עד הרצפה. מתוך השערות יצאה יד שאחזה בצנצנת סוכריות צבעוניות.

"היא ברשותך?" שאלתי.

"מי?"

החוויתי על האוויר לידו.

"אינני רואה דבר," הוא אמר.

שריגי גפן חייכה אליי וחיוכה המתיק סודות של אלף תענוגות. הושטתי את ידי כדי לגעת בה, אך טלטלה גרמה לי לאבד את שיווי המשקל. נאחזתי בחרוט הקש כדי לא ליפול. העגלה החליקה, סטתה מן הדרך והידרדרה לאורך צידה של גבעה טרשית. הייתי משוכנע כי עוד רגע תתפרק וכולנו נמצא את מותנו. אולם לבסוף נשמעה חבטה עזה, גופי הוטח הצדה ומצאתי את עצמי שוב כשפניי לחוצים בין שני קרשי עץ.

כעת יכולתי לראות שנבלמנו למרגלות אוהל קרקס. טיפות גשם הלמו על רצועות הברזנט הצבעוניות ועוצמתן הוגברה מחמת גודלה של תיבת התהודה. בכל פעם שאחת הטיפות נגררה כלפי הקרקע, יכולתי לראות בה את השתקפותי מתעוותת כמו במבוך מראות. אוהל הקרקס החל להשתנק. הוא התכווץ ונפתח כמו מטריה הנאבקת מול הרוח. לרגעים נדמה היה כאילו הוא עומד להתעופף לשמיים ולרגעים היה שטוח כולו כנגד האדמה. לבסוף, לאחר מאבק, שוליו התקפלו וגילו לב עצום ממדים. עורקים פתוחים הידלדלו מתוכו, כמרפסות שבנייתן לא הושלמה. מאחת המרפסות יצא יצור זעיר, שצורתו כביצה חומה מנוקדת בעלת שתי רגליים וארבע ידיים. בשתיים מידיו פרש יריעה מגולגלת ואת האחרות הצמיד לפיו על מנת להבטיח שיישמע:

"גבירותיי ורבותיי! ליבו של סניור ג'ואקמוטי פתוח בפניכם. והוא מודיע, בנדיבותו, כי הוא מתיר לכם להתהלך בין מסדרונותיו וחדריו!"

המחשבה על המדרגות הצמיגיות בתוך לב ענק כזה העבירה בגרוני עווית.

"הו, הלב, אשר מסתיר צפונות רבות כל כך," המשיך. "אשר בוקר וליל דוחס את הדם אל העורקים. רק חישבו על כאבו של שריר שאינו עוצר לרגע. רק חשבו על נדיבותו של האדון, אשר מתיר לנעליכם לטנף את ביתו."

הוא נותר להחזיק את הקלף בסנטר מורם. מחיאות כפיים עלו מתוך הלב והיצור קד בהתרגשות לכל הכיוונים.

משק כנפיים נשמע מאחורי הגג. עורב ענק צלל לעבר היצור דמוי הביצה ותלש אחת מזרועותיו. ניסיתי לצעוק, אולם הקור והגשם הפכו את הצעקה לשריקה נרפית. הבֵּיצון הביט מעלה בשוויון נפש ואז נכנס אל הלב, שם ציפו לו מחיאות כפיים נוספות מהקהל הנעלם. לאחר מכן יצא שוב אל המרפסת הגשומה, פתח את הקלף ועמד להמשיך בדבריו, אולם העורב הקדים אותו ותלש זרוע מכתפו השנייה. היעדרן של הזרועות העודפות גרם לו להיראות אנושי משהו ופניו קיבלו ארשת מכורכמת. תהיתי אם תיאר לעצמו שכך יראו הדברים כאשר התעורר בבוקר, במידה ואכן היה בוקר ליום כזה. דקות ארוכות עמד על המרפסת ונעץ עיניים בעורב אשר ישב מעליו. העורב התבונן חזרה במבט סקרני אולם לא עשה דבר. היצור קפץ ונופף באגרופו מול הציפור הגדולה. מבפנים פרצו שאגות צחוק. הוא נאנח, נכנס לאוהל ויצא שוב, כפוי על ידי הטקס המוזר, שבו גפיו נתלשות בדממה זו אחר זו. בפעם האחרונה נראה כאהיל על עמוד. הוא קיפץ לעברנו ברגלו האחת, אך בשל חלקלקותה של הרצפה מעד על בטנו וגלש באיטיות לעבר הקצה הפתוח של מרפסת העורק.

"אנא מכם," ייבב. "קהל נכבד של אדונים נעימים וגבירות יפות כל כך. הפסיקו את העינוי המתמשך בו אתם מנסים את עבדכם הכנוע. אני רואה את סופי מגיע. אני רואה אותו מגיע!"

שמענו את הקהל בפנים מריע מול המחווה קורעת הלב. אנו, הקהל שבחוץ, לא עשינו דבר. גם לו היינו רוצים, היינו כלואים בכלוב התרנגולות שגלגל אותנו ממקום למקום.

היצור החליק מקצה מרפסת העורק. בכל רגע ציפיתי לשמוע את רעש הביצה המתפצחת, ובכל רגע נדמה היה כאילו שארית המרחק מתחלקת לאינסוף חלקים אותם עליו לעבור בטרם יגיע אל הקרקע. לבסוף פגע היצור בבוץ, הסתובב על צירו ונעצר. סדק הזדחל בקליפתו ומתוכה הגיחו שתי ציפורים זעירות. הן ניקרו את הקליפה ברעבתנות עד שכילו אותה. הרמתי את מבטי. העורב עדיין המתין בחיוך פעור. הציפורים זינקו מעלה וגמאו במהירות את המרחק. נראה כי לא היו מודעות לגורל אשר עמד ליפול עליהן. בציוצי שמחה נכנסו לתוך פיו של העורב. אפילו ממקומי למטה יכולתי לשמוע את עצמותיהן נגרסות.

העורב המריא ונעלם מן העין. פתח העורק ממנו יצא הביצון נתכסה בד קטיפה אדום ומוסיקה עליזה של קרקסים נשמעה מכל עבר. בתוך שניות החל הלב להימתח ולהתכווץ, כאילו ביקש לירוק מתוכו את מיצג הבלהות שהתרחש בו. לבסוף שוב ניצב מול עיניי אוהל הקרקס.

"אמרתי לך," שמעתי את הקול העמוק לידי. הוא קרקש בצנצנת הממתקים שבידיו ונענע את ראשו מכוסה הקש. "עכשיו העיניים שלך נפלו פנימה."

***

נולדתי אחרי המהפכה. מוזר לחשוב שאירוע פעוט כמו גורלה של ציפור מכוסת בוץ הצית הרס רב כל כך. אמי סיפרה שכמה שנים לפני כן, בגבעה הסמוכה לכפר בו התגוררה עם הוריה, אחת האיכרות הצעירות הבחינה באדם בעל חזות נוכרית ובגדי קטיפה אדומים מתהלך על ראש הגבעה. מפאת הופעתו המשונה, האיכרה חששה להתקרב ורק צפתה בו מרחוק. האיש דקר את הקרקע הלחה במקלו שוב ושוב עד שלבסוף מצא נקודה שהניחה את דעתו. הוא הוציא מכיסו נרתיק ופיזר מתוכו זרעים. לאחר מכן פתח את רוכסן מכנסיו, השתין לתוך הגומה והסתלק. אמי סיפרה שהאיכרה, שעמדה להתחתן תוך ימים ספורים, חזרה אליה בבהלה וסיפרה לה את שהתרחש. אמי הרגיעה אותה ואמרה שאין בכך דבר. אלו מנהגיהם של הנוכרים. היא הייתה אז צעירה מאד בעצמה.

ברבות החודשים החל לבצבץ מראש הגבעה גבעול מעוצה. אולם במקום להצמיח עלים, כדרכם של צמחים מימי קדם, הוא הסתעף סביב עצמו ושלח מעין שערות דקיקות אל האוויר. מדי יום החרו ובצבצו לידו עוד גבעולים חומים עטופי קרום, עד שאותה פיסת קרקע נראתה לבסוף כרגליו של תמנון ענקי השרוע על קודקודו. תפקידה של אמי היה לרעות את האווזים של משפחתה, והיא נהגה לשוטט בבקרים בין הענפים החשופים שבראש הגבעה. לאווזים הייתה חיבה מיוחדת לעשב שצמח למרגלות העץ המשונה. נראה שהוא השרה עליהם רוגע. לעתים נשמע רשרוש מתחת לאדמה וניכרה תנועה חטופה, כאילו יצור נעלם שלח יד וליקט ציפור קטנה או חרק שעברו במקום. האווזים היו מתעוררים בבהלה ומתחילים לצווח לכל רוחות השמיים, אולם עד מהרה היו חוזרים ללחך את העשב. אמי מעולם לא הייתה בטוחה אם מקרים אלו אמנם התרחשו או היו תוצר של דמיונה. היא הייתה נשכבת על בטנה ומצמידה את אוזנה אל הקרקע, אולם בדרך כלל לא חשה דבר מלבד מגע הרוח על עורפה. היא מעולם לא סיפרה על כך להוריה. לו היו יודעים, היו אוסרים עליה ללכת לשם. אנשים חסרי אלוהים מתהלכים בגבעה, הם נהגו לומר. אנשים אשר מפתים נערות צעירות ולוקחים אותן אל ארצותיהם הרחוקות, שם הם קוברים אותן בקברים ללא שם.

יום אחד, היה זה ביום הולדתה השבעה-עשר, אמי עלתה כהרגלה לגבעה, השתרעה על האדמה והתבוננה בשמיים. האווזים רעו ליד ידיה ורגליה, תולשים את קווצות העשב סביב גופה. העננים זהרו בבוהק אדום באותו יום. לפתע הרגישה מתחתיה רעש עמום שבקע ממעבה האדמה. מעין "אוּמפף!" שנמשך רגע קצר בלבד אך לא ניתן היה לטעות בממשותו. אמי התיישבה וראתה כי האדמה התכסתה רגבים, כאילו נחפרה בקלשון. מאחר שלא נשאה עמה את חפירה או כלי הגנה אחר, ניסתה לחפור בקרקע בציפורניה. האדמה הרטובה נעתרה בקלות, ועד מהרה ידיה של אמי נגעו בחפץ חלק שצבעו דבש. באותו רגע נתקפה תחושה משונה שהיא מוקפת אנשים הצופים בה. היא הרימה את ראשה בבהלה, קמה ויישרה את שמלתה אך הצליחה להבחין רק באווזים שרעו בנחת. היא כרעה על ברכיה והמשיכה לחפור.

עד מהרה נחשפה לעיניה צורתו של מקור עצום. הוא ניצב בקרקע במאונך, כאילו בעליו ניסה להימלט מבטן האדמה ונעצר לפני שהגיח לאוויר העולם. אמי סיפרה שגופה היה מכוסה זיעה מן המאמץ וההפתעה. היא נברה באדמה עד שנתגלה מלוא ראשה הקירח של הציפור. עיניים בולטות בהו בה בחיוך אווילי ואז מצמצו. אמי איבדה את עשתונותיה, הרימה אבן גדולה ומבלי לחשוב הכתה ביצור בחוזקה במרכז מצחו. העפעפיים הגדולים התרפו. אמי אחזה בראש ומשכה אותו החוצה. היה מחובר אליו גוף צנום מכוסה בוץ ועטוי נוצות מרוטות. אמי התיישבה מתנשמת ושמה את הציפור בחיקה בתקווה שתתעורר. אולם ככל שהדקות נקפו היא נותרה מוטלת ללא תנועה. אמי הניחה אותה בצד, קמה ושפשפה את הבוץ שדבק בשמלתה.

היא לקחה את הפגר הרטוב לאביה. לא הכרתי את סבי, אולם אומרים שהיה אדם שהסיר את נעליה של אמו כאשר זו נפטרה וניסה למכור אותן בשוק כחדשות. עוד באותו ערב הוא שיגר מכתב לאוניברסיטה הסמוכה והזמין כל חוקר שיחפוץ בכך לבוא ולבחון את התגלית של בתו. להמחשת חשיבות המאורע, הוא הכריח את אמי לצייר דיוקן צבעוני של הציפור וצירף אותו למכתב.

חשוב להבין כי החיים בימים ההם היו מעוטי אירועים. לכן מקרה בו נערה שלא נישאה מצאה ציפור פלא בעלת מקור עצום היווה עילה מספקת להגעתם של אורניתולוגים, בוטנאים ומגלי ארצות מכל האוניברסיטאות הקרובות. מובן שלא כולם היו יכולים לגור בביתו של סבי וגם אכסניה לא הייתה בכפר. לכן נאלצה כל משפחה לארח מלומד אחד או שניים בביתה, לעתים באותו חדר בו ישנו בני הבית. במשך שבועיים הכפר המה בבליל של ניבים, שירי שיכורים ותגרות ידיים. כולם רצו להניח את ידיהם על הציפור המוזרה, שזכתה לכינוי "עופבוץ" בשל צבעה ומרקם נוצותיה. סבי התיר למלומדים להיכנס ולשזוף את עיניהם בפלא תמורת תשלום נדיב ואף סיפק, ביוזמנות שאפיינה אותו, מזון ומשקה. אמי הייתה עומדת בחדר האורחים בשמלה לבנה ומספרת שוב ושוב כיצד מצאה את הציפור. המלומדים היו בוחנים אותה, בוחנים את הציפור ואז בוחנים אותה שוב. מרבית הוויכוחים עסקו בשאלה כיצד הצליחה להתהלך עם מקור כבד כל כך מבלי ליפול. אחד המלומדים הציע כי נשענה על מקורה משל היה מחרשה. אחרים גרסו כי היא לא נהגה לנוע אלא רק עמדה והתבוננה אנה ואנה, כפויה למקומה מחמת כובד חרטומה. היו גם מי שטענו כי הייתה ביסודה עוף ביצות, וכי המקור סייע לה בצלילה אל תוך הזוהמה הסמיכה ובשליית סרטנים. איש לא השתהה על השאלה כיצד הגיעה לבטן האדמה. אמי ניסתה לומר כי הם מחטיאים את העובדה הרת הגורל ביותר, אולם הם רק ביקשו מסבי להשתיק את הנערה הפותה שהפריעה לדיוניהם.

ערב אחד הציע אחד המלומדים לנתח את הציפור על מנת ללמוד כיצד נשאה את ראשה. סבי התנגד לכך נחרצות. ביתור הציפור משמעו חשיפת צפונותיה. איש לא ישלם תמורת התבוננות בעוף שחוט. המלומדים התעקשו ואמרו שזהו חטא מוסרי לעמוד בדרכו של המדע. סבי צעק שיסתלקו מביתו. השיכר החל להשפיע הן עליו והן עליהם. המלומדים, בייחוד הצעירים והלהוטים שבהם, התקרבו אליו והודיעו כי הציפור אינה שייכת לו אלא לאנושות כולה. אמי זוכרת כיצד לחשה לסבי להניח להם לקחת את הציפור. הוא הרוויח בזכותה די והותר. אולם סבי היה אדם חם מזג. הוא ניגש אל המלומד החסון מכולם, בחור צעיר בעל שיער בלונדי שופע, אחז בכתפיו באופן אבהי ובתנועה פתאומית ירק לתוך פרצופו. אמי זוכרת שנייה של דממה ולאחריה מהומת בית מרזח ששיסעה את חדר המגורים. היא עמדה שם והביטה באורגיה הגברית המוזרה, עד שלבסוף הבחינה באביה נישא באוויר אל החדר הסמוך, כשהוא מצווח כחזיר לקראת שחיטה.

אמי נותרה לעמוד מולם ומבטה נדד אל הציפור, שהייתה כעת מוטלת על הרצפה. אחד המלומדים, איש עב בשר ובעל פאות לחיים סמיכות, הרים את הציפור והניח אותה על השולחן. הוא שלף סכין מנתחים וביתר אותה מצווארה ועד לשיפולי בטנה. ריח משונה מילא את החדר. אמי, שלא הצליחה לשלוט בעצמה, התכופפה והקיאה. מלומד צעיר שעמד לידה לפת את פרק ידה וסייע לה להזדקף. לאחר מכן המשיך לאחוז בה בעוד שניהם צופים במתרחש. המלומד בעל פאות הלחיים המשיך לחתוך את ירכיה של הציפור. "אל השרירים, אל השרירים!" היא זכרה מישהו צועק מאחורה ואת יתר המלומדים מהנהנים בראשם. המלומד שלף מתוך העור את כרעיה של הציפור. הן נראו ככרעיהן של התרנגולות שאמי הייתה שוחטת ומבשלת לארוחות יום ראשון. הוא בחן אותן ואז העביר לאלו שעמדו לידו. ניכר כי לא היו שבעי רצון מהממצא הרגיל למראה. "אולי אלה כפות הרגליים!" היא שמעה קריאה נוספת מירכתי הקהל. הפעם כרת המלומד את כפות הרגליים ושיחק עם האצבעות הרפויות. הוא לחץ אותן אל השולחן עד שנפתחו ואז שמט אותן. לבסוף הסתובב אל עמיתיו.

"רימו אותנו," אמר בשקט. "הזקן ובתו רימו אותנו. ברור לכל כי זוהי תרנגולת פשוטה שהלבישו עליה יצירת עוועים מעץ ובוץ."

הוא הדף את העוף השחוט לרצפה.

"לכל הפחות יפצו אותנו בכספנו!"

אמי ניסתה להגיד כי אינה יודעת היכן הכסף. הוא אצל אביה. אולם מילותיה היו מגומגמות, כאילו לשונה הזדחלה בין אבנים. המלומד הצעיר שעמד לצדה הידק את אחיזתו בפרק ידה.

"אם כך, הבו לנו דבר מה שווה כסף."

המלומד בעל פאות הלחיים התקרב לאמי והצביע עליה. מנשימתו עלה ריח של שום ואלכוהול. הוא אחז בצדי שמלתה וקרע אותה מעליה. אמי ניצבה מולו בתחתונית והידקה את רגליה זו לזו. האיש שמט את השמלה וחזר למקומו.

"התבוננו, התבוננו, שילמתם בעד המחזה. זו הריבית, אך הקרן עדיין לא הושבה לנו. אכן מחזה נאה. שדיים קטנים וגוף צח."

אמי חשה צורך עז להשתין.

באותו רגע נשמעו חבטות בדלת. סבי פרץ לחדר, פניו מכוסים חבורות ובגדיו קרועים. הוא בהה באמי ואז בקהל שעמד והתבונן בה. דם נטף מפיו.

"הב לנו בחזרה את הכסף, זקן," אמר האיש בעל פאות הלחיים העבותות. "תרנגולת שחוטה הבאת לנו."

סבי נענע בראשו. "לא, רבותיי הנכבדים. לא, כי אם תגלית מדעית אמיתית. יצור חדש בעולם. מי שיפענח את סודותיו יזכה לתהילה. עופבוץ, כפי שקראתם לו. מפלצת מימי בראשית שהתחבאה במעבה האדמה. אני אדם פשוט, ובוודאי שהשכלתי פחותה משלכם, אולם אינני רמאי."

הוא הרים את כרעיה של הציפור המבותרת וטפח על ראשו.

"וראו מה עשיתם. עיניים להם ולא ייראו. הפכתם את נזר הבריאה לערמת שאריות למרק. כמה חבל, כמה חבל. הבזבוז. הטיפשות. אוי למי שטועה כך בכוונותיו של איש זקן."

המלומד בעל פאות הלחיים נטל את כרעי הציפור מידיו של סבי. הוא הסתכל עליו, גיחך ואז הפריד את הכרעיים זו מזו.

אמי אינה זוכרת היכן היה סבי אחר כך. הסתירו אותו גופיהם של המלומדים.

אחד אחז בירכה הימנית.

אחד אחז בירכה השמאלית.

אחד אחז בזרועה הימנית.

אחד אחז בזרועה השמאלית.

רק ראשה היטלטל אנה ואנה בעודה באוויר, גרונה אל השמיים, כגרונה של ציפור שהוכנה לשחיטה. התקרה הייתה הרצפה עכשיו. ארכיטקטורה חדשה של מסדרונות ועמודים נגלתה לעיניה. אילו יצורים מוזרים בוודאי מתהלכים שם, חשבה.

אמי מעולם לא סיפרה לי במלים מה קרה. ספגתי את הסיפור מחלבה האדום. ינקתי אותו עם טיפות הדם שהפיקו ממנה שיניי כאשר החלו לבקוע. את בני הכפר שהגיעו אל ביתה ומצאו אותה על גבה, מזמזמת לעצמה חרישית. את גופותיהם המושחתות של המלומדים שהוטלו בשערי האוניברסיטה. את אחרוני החיילים שסיימו לשרוף את בתי הכפר וקיבצו את המשפחות בכיכר המרכזית. את הגברים שחויבו לצפות איש-איש בתורו. לא היו עוד צדדים. המהפכה החלה וכל זוועותיה נשאבו אל עין המערבולת. עד שלבסוף נותרו בטבור הכפר רק הנשים, בטנן נפוחה והן מוטלות על הקרקע. ודם וזרע ועשן מסביב.

אחרי המהפכה אמי התכווצה בלי ניע בין ההריסות והוציאה אותי מקרבה כחיה. ריח השומן החרוך נצרב בי. היא גידלה אותי באהבה, כבן הזכר הראשון של הכפר, עד שעזבתי בוקר אחד, לאחר ארבע-עשרה שנים. הכפר היה בנוי מחדש והשדות הוריקו. לא נותר זכר לחורבן שהתחולל לפני שנולדתי. עזבתי לאחר שניגרו ממני טיפות הזרע הראשונות. לאחר שהתבוננתי בחמדה בשדיה של אמי ואז בשדיהן של אחרות, שהפציעו לפתע לעיניי כמו פרחים שנפתחו בין לילה. מאותו רגע לא ידעתי מנוח. ורק זאת ידעתי, שאם אמצא מנוח, יהא הדבר במחיר צעקותיהן של אחיותיי לכפר. לכן עזבתי בלי לומר מילה. אני מדמיין כי לא הייתה מי שהתגעגעה אליי. ואם התגעגעה, הרי שלא העריכה את מידת הסכנה שבי. נוכחותי הייתה גרועה מהיעדרי.

***

חגיגות יום ההולדת של סניור ג'ואקמוטי החלו בחמישה-עשר לחודש. מתוך עגלת כלוב התרנגולות יכולנו לראות עשרות עגורים חוצים את השמיים בדממה. על צווארו של כל אחד מהם ישב רוכב זעיר, חבוש משקפי טייסים. המעופפים אחזו בידיהם השקופות דליי מים שחורים ושפכו אותם ביללה.

גופתו של סניור ג'ואקמוטי הייתה האדמה עליה נסענו. היא הייתה דרכי העפר השחורות, שנפרסו נימים-נימים לתוך האופק. מדי פעם ניכר במרחק תוואי שנראה כמו צדודיתם של אף או שפה. ביום הולדתו של סניור ג'ואקמוטי החלו להיווצר בקיעים בעור הפריך, דמוי הקרום, שעוד עטף את פניו. בורות ענק קידמו את פנינו בכל דרך בה נסענו. בתחילה הם היו נדירים, אולם ככל שהשעות נקפו נראה כי הם התרבו. הכרכרה נסעה בעקלתון, נמנעת בכל פעם מליפול אל תוך גולגולתו של ג'ואקמוטי האומלל. הרגשתי טלטול מבחיל, כאילו אני נמסר מיד ליד. לא יכולתי להקיא כי לא אכלתי דבר מאז מצאתי את עצמי בעגלה. השתעלתי וחשתי התכווצויות בחזי. השתנקות, תחושת חנק רגעית, ואז מילא את פי דבר מה צמיגי. כשהוצאתי אותו, הוא נראה כמו לב אפור ומצומק. הוא לא יכול להיות שלי, חשבתי. הוא קטן מדי ונראה כמו לבה של תרנגולת. השלכתי אותו מן העגלה. הוא התגלגל מספר פעמים באבק ונותר שם. העגלה המשיכה והרגשתי את הרעב בא ונעלם. הרמתי פיסת נסורת שמצאתי על הרצפה ולעסתי אותה בתאווה.

לקראת ערב החלו השמיים לנצנץ בצבע סגול. פסי עננים נמתחו כמו סרטים חגיגיים בין צלליות האזמרגד של ההרים. הדרכים, שעוד נראו עליהן שרידי אבני הריצוף, רחשו יצורים זעירים. למעשה לא היה ברור האם העגלה נוסעת מעצמה או נגררת מכוחן של אלפי תנודות. ריר שחור נזל מפי מבלי שיכולתי לשלוט בכך. ביום הולדתו של סניור ג'ואקמוטי כל אדם הופך להיות חלק ממנו, נדבק מטומאתו של המת. הריר זלג אל ידי הימנית והותיר כוויה על אצבעותיי.

אינני זוכר דבר ממה שאירע מאז. אינני זוכר אם נפלנו לבסוף או המשכנו. אינני זוכר אם פחדתי או שרתי או שרקתי בעליצות. אני רואה את עצמי עכשיו במראה שמול המיטה שלי, בבית שנבנה לאחר המהפכה. אני רואה מעל הגבה השמאלית שלי צלקת אלכסונית מכוערת, שנראית כאילו נתפרה במחט גסה ובידיים שלא היו מיומנות דיין. אני רואה את בגדיי מרופטים ומכוסים בוץ. אני רואה את ידיי שקופות יותר משזכרתי ואת העורקים שבתוכן כהים, כעלים שבשרם נמק.

נולדתי אחרי המהפכה. הזעקות עדיין לא נדמו בחדר סביבי. אני מסתכל במראה ורואה כי הן בוקעות מבין שיניי כגניחותיה של חיה. אני מתיישב על המיטה ומבטיח לעצמי לעצום את עיניי; לנעול את שני העפעפיים הסרבניים, הזדוניים, עד שאפסיק לצעוק.