נונסנס שואה | נתנאל נדב

פִּחְצַדְתִּי,
לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה.

הֵם צִעַצְקוּ מִכָּל פִּנָּה, טִפְּסוּ עַל הַשְּׁרַבְטוֹנוֹת, זָרְקוּ קִירְמוֹדִים.
תְּחִלָּה זֶה הָיָה נִרְאֶה כְּמוֹ עוֹד הִתְעַרְדְּנוּת חְלוֹמְטָקִית, אֲבָל מַהֵר מְאוֹד הֵבַנְתִּי שֶׁזַּרְטוֹנוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְשַׁרְקֵד  כָּאֵלֶּה פִּרְצוּלִים. זֶה הָיָה שׁוֹנֶה. זֶה הָיָה מְשַׁנְּקֵץ. כְּאִלּוּ כָּל הַקִּרְמוֹדִים שֶׁל צְבָא הָאֶסְרֵס הִתְאַחֲדוּ יַחַד לְשַׁפְצֵּץ אֶת הַמַּרְטִלּוֹת.
הִכְנַסְתִּי אֶת הָרֹאשׁ תַּחַת הַמְּעַבֵּת. עָצַמְתִּי חָזָק אֶת הָעֵינַיִם, וְהֶחְזַקְתִּי בְּקָלַמְטָקִית.
כָּל הַחַלְמָלוֹת שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לְהַשְׁמִים, אַשְׁלָבוֹת שֶׁלֹּא אֶשְׁלַבְתִּי, הַיָלְמַּנִים שֶׁתָּמִיד חָלַמְתִּי לְגַמְלֵל, שְׁלׇּבַיּיִם שֶׁמֻּלְּמָלוֹת מְפֻלָּשׁוֹת הִסְתַּכְּלוּ עָלַי מִתַּחַת לַמְּעַבֵּט. הוֹשַׁטְתִּי יָד לָגַעַת בָּהֶן, אַךְ הֵן נְעֵקְּלוּ וְהִסְתַּלְּלוּ בַּחֹשֶׁךְ הַמְּאַרְיֵין.
הַשְּׁרַבְּטוֹנוֹת קָרְסוּ. יַחַד אִתָּם שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹת הַגַּרְבְּזִים עַל הַמִּדְחָנוֹת, הֵם הָלְכוּ וְקָרְבוּ, עַד שאֶפְשָׁר הָיָה  לְהַזְקִיק אֶת קוֹלוֹת הַנִּתְקוֹנִים שֶׁלָּהֶם.
רִקְצַדְתִּי עוֹד טִפַּת בְּלוּנְכָּאוֹת, קִסְעַדְתִּי אֶת הַפְּלַטְּמָן, שִׁחְלַקְתִּי אֶת כָּל מָה שֶׁנִּתַּן הָיָה לְדַמְיֵן.
קִרְבַּשְׁתִּי גְּרוּסְפָטוֹת, שִׁרְלַטְתִּי עַדְמָנוֹת, צִרְבַּטְתִּי אֶת כָּל הַחַשְׁקָלוֹת שֶׁקִּשְׁפְּטוּ אֵי פַּעַם בַּפְּלִיטְקָאוֹת.

קְנֵי הַשִּׁלְפְּטֵת שֶׁלָּהֶם כְּבָר עָמְדוּ לִי מֵעַל הַסַּרְפֶּטֶת.
שִׁחַּלְפְּטִי אֶת הַדַּרְגָּנִים, לְאַט לְאַט. אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה.
נֶעֱמַדְתִּי זְקוּפַת קוֹמָה וְצָעַקְתִּי: לְעוֹלָם לֹא עוֹד.