פקטין | נועם נגרי

בסופו של דבר לא הייתה לנו ברירה. הצמדתי למארחת סכין לצוואר ואמרתי: שולחן. זו הייתה סכין שף יפנית, למינציה אל חלד, מושחזת משני הצדדים (50\50), גימור דמשק 45 שכבות, מרוקע. היא שקלה 185 גרם, אורך הלהב 210 מ"מ, מתכת הליבה מסוג וי ג'י 10. בקיצור, משהו מהסרטים. הצמדתי לה אותו לעורק הצוואר וציוויתי: שולחן, עכשיו! הגוף שלה רטט בציווי הלהב. התור מאחורינו הלך והתארך ולא היה נראה שמישהו מן הסועדים העתידיים הבחין בנוכחות הסכין. רק לאחר כמה רגעים ארוכים הזוג שהיה מאחורינו שם לב. אבל דינה לא השאירה דבר ליד המקרה. היא מיהרה לסתום להם את הפיות בעזרת אקדח שיצרה מאצבעותיה דרך הסוודר הכחול שלבשה. 

שולחןןן, חזרתי על דברי בלחישה רועמת, אבל המארחת נאלמה דום. היא לבשה גופיית בטן כחולה ומכנסי טייץ צמודים בצבע ורוד בוהק. את הפופיק עיטרה טבעת פירסינג. שיערה היה שחור, ארוך וגולש. אפה היה מפודר ושפתיה היו נפוחות ואדומות. דינה אמרה שאולי היא בהלם. היא לא בהלם, אמרתי. אני חושבת שהיא חירשת, דינה העירה, ואני השבתי, הלהב קר לה מדי, הוא מקפיא לה את המחשבות. 

שאף אחד לא יזוז! צרחה דינה לפתע. היא יצאה מהתור והניפה את ידי האקדח שלה לאורך הטור המשתרך. בהתחלה כולם צחקו. הם חשבו שאולי היא שיכורה, או שזה חלק מטקס הקבלה. למרות שדבר מזה לא היה בתכנון, עדיין הוקסמתי מן המראה הפרוע הזה, מטירוף הדעת שנכנס באור של חיי. סוף סוף משהו ניצת בה. לאחר מספר רגעים של שיטוט מאיים בין האורחים היא התקרבה אליי והסבה את מבטה אל פנים המסעדה. החלונות בעלי הזכוכית הכפולה שהפרידו בין הפנים (היכן שרצינו להיות) לבין החוץ (היכן שהיינו) היו אטומים לרעש. החלונות האלה אטומים, ציינתי בפני דינה (היא הביטה בי והאישונים שלה היו מורחבים, מה שגרם לי רק לאהוב אותה יותר), והיא השיבה, ברור שאטומים, הם גם לא יכולים לראות אותנו.

בפנים נדמה היה שאנשים נהנים, ממהרים לנגוס ביסים גדולים כדי להגיע כמה שיותר מהר אל הקינוח המיוחל. ברקע השולחנות, מאחורי הבר המוארך, השף הקפיץ בצק באוויר והסו-שף פרס על אבן אוניקס פרוסות של קרפצ'יו צנון. "אבריבדי בי קול דיס איז א רוברי!" דינה התרחקה באחת מן החלון והחלה שוב להתפרפר בין נחיל האנשים שעמדו עכשיו קפואים כמו גושי קרח.  היא שלפה מהתחתונים שלה שני אקדחים, אמיתיים הפעם, והחלה לירות אל עבר השמיים מתוך תשוקה גדולה. מספר ציפורים נחתו על ראשיהם של אנשים מן ההמון. יונה אחת נחתה על פרצופה של דינה. היא לא הפסיקה לצרוח דיס איז א רוברי דיס איז א רוברי, למרות שזה לא היה שוד, ולא הייתה לנו כל כוונה לשדוד אף אחד. אבל שאר האנשים במקום לא ידעו את זה. הם נשכבו אחד-אחד על הרצפה כמו קוביות דומינו קרות. הבטתי בדינה, לקחתי נשימה עמוקה ונשפתי את כל האוויר אל עבר הזכוכית הכפולה. באותם רגעים לא היה לי דבר לעשות. נותר לי רק לעמוד לצידה.

***

ניסינו להשיג מקום במסעדת 'פקטין' למעלה משנה. אף פעם אין מקום, אבל תמיד אפשר להיכנס לרשימת המתנה. כמו המוות, גם הרעב האנושי אינו מחוסר עבודה. נרשמנו. דינה אמרה שבטוח מישהו יבטל מתישהו. אבל אף אחד לא ביטל, להיפך – עוד ועוד אנשים פקדו את המסעדה ועוד יותר אנשים נכנסו לרשימת ההמתנה. לעולם לא נשיג שולחן, אמרתי לאחר כמה חודשים, ודינה אמרה, אתה תראה, בקרוב ניכנס. הזוגיות שלנו אבודה, אמרתי, עדיף שאארוז בקרוב, זה יהיה הכי טוב לכולנו. אתה לא אורז ולא כלום, דינה אמרה, וחייגה שוב, בעודה מנסה לברר, אולי יהיה מקום על הבר. לא היה מקום על הבר, גם לא בפינה הקרובה לשירותים. לא יכולנו להמשיך כך את מסלול חיינו. את כל המרץ שכבר לא היה בנו השקענו בצפייה מרתונית בסרטים או בתכניות בישול, וכשלא עשינו את זה, התמדנו בניסיון למצוא מקום שקט לשניים כדי לאכול את הפנקוטה הזו שכולם מדברים עליה, ושאנחנו, כמו הרבה זוגות אחרים, היינו זקוקים לה כדי להציל את היחסים שלנו. 

על פקטין שמענו מהמטפלת הזוגית שלנו, דינה. כן, גם לה קראו דינה. בהתחלה חשבנו שזה יפריע לנו, וזה באמת הפריע. כשאמרתי למשל, רגע, אבל תני לדינה לדבר, המטפלת לא הבינה אם התכוונתי אליה או אל דינה שלי. פעמים רבות זה יצר בלבול ודיבור שנכנס לתוך דיבור, אבל רצינו לתת לזה סיכוי כי כולם אמרו שהיא הכי מומלצת, מה גם שהיא גרה קרוב אלינו. התמדנו בפגישות איתה ואט אט גם רכבת הדיבור הוסדרה. בהתחלה קראנו לדינה שלי דינה א', ולדינה המטפלת קראנו דינה ב'. זה אמנם השרה אווירת בירוקרטיה קלה, אבל עשה את העבודה. מרגע שלמדנו מי היא דינה א' ומי היא דינה ב' ניסינו לקבוע מילות קוד, תארים או ייצוגים נוספים לכל אחת מהן, במקרים בהם שטף הדיבור היה קולח מדי בשביל אופציות חותכות כל כך כמו דינה א' ודינה ב'. כך למשל, דינה שלי הייתה 'דינה-קצפת' והמטפלת הייתה פשוט 'המטפלת'. אבל המטפלת גילתה תוך כדי שיחה שהיא לא אוהבת שקוראים לה המטפלת. לכן החלטנו שנכנה אותן על פי שמות המשפחה. פתרון כה פשוט, לכאורה, שמוזר היה שלא חשבנו עליו קודם לכן. דינה שלי הייתה 'סחרוב' ודינה המטפלת הייתה 'טרנר'. אבל אז בכל פעם שאמרתי דינה טרנר חשבתי על טינה טרנר, ודינה טרנר הייתה הכי רחוקה, מכל בחינה שהיא, מטינה טרנר הזמרת, ולא משנה מאיזו תקופה. חוץ מזה, אנחנו לא שחקני כדורגל, אמרה דינה שלי ולא יכולתי שלא לאהוב אותה מעט יותר בגלל המשפט הזה. 

דינה ב', יש להודות, הייתה מטפלת מוזרה למדי. היו לה שיטות טיפוליות לא קונבנציונאליות. למשל, במפגש אחד היא ביקשה מאיתנו לנבוח אחד על השנייה. היא ביקשה שננסה לנבוח לפי טונליות מסוימת, עוצמה, מקצב, קצב, ארטיקולציה וכולי, על מנת שבן או בת הזוג ידעו לזהות את הכוונה. או, דוגמה אחרת, לעשות רשימות של סרטים לפיהם היינו יכולים לאפיין את בן הזוג. חמישה סרטים שהיו טובים בעינינו, חמישה גרועים ולפחות אחד שזכה באוסקר. בפגישה אחרת דינה קשרה אותנו בידינו וברגלינו ותלתה אותנו הפוך על קורת מתח שהייתה מרותכת לדלת הכניסה לקליניקה שלה. כל פעם מישהו אחר היה תלוי הפוך ובן הזוג היה צריך לקלל אותו במשך שלוש דקות, אחר כך לומר לו דברי אהבה, ולבסוף לירוק זה אל תוך עיניו של זה. בקצרה, באותה תקופה הלכנו והתרחקנו עד כדי כך שבקושי אמרנו בוקר טוב אחד לשניה. בערבים מסוימים אפילו לא ישנו באותה מיטה. ביום שבו החלטנו להודיע לדינה ב' שזהו, זה המפגש האחרון, היא הושיבה אותנו על הספה וסיפרה לנו על פקטין – מסעדה טיפולית שהקים איזה שף מפורסם. מה מיוחד בה כל כך? ובכן, סיפור שהיה כך היה. בעברו היה השף מטפל זוגי. יום אחד, בזמן שטיפל באיזה זוג, הגיע לאפו ריח של עוגת תפוחים. אותה שעה רבו בני הזוג על אופן המיקום של הסוכר והמלח בארון התבלינים. אבל באותם רגעים (שלא נפריז אם נכנה אותם במילים כמו "הארה") מצא המטפל שתשומת לבו נמשכת מהם הלאה, אל מחוץ לקליניקה, דרך החלון הפתוח, נישאת על זרמי האוויר, חוצה את הכביש שמפריד בין הבתים, עוקפת תמרורים ושלטי רחוב סתמיים, מתפתלת לאורך השביל האחורי של החצר המעוקלת, מטפסת בין עלוות עצי הברוש, חולפת בין הכבסים המתנפנפים על החבלים, חודרת בין חווקי התריס היישר אל המטבח של השכנה. באחת קם ממקומו, עזב את הזוג להתווכח על האם מלח ים או אטלנטי, פסע מדלת הקליניקה, חצה במהירות את הכביש הצר, טיפס בגרם המדרגות עד שעמד מחוץ לדלתה של השכנה ודפק עליה. היא פתחה לו את הדלת בתחתוני תחרה וסינר לבן, שצדודיות שדיה בצבצו מתוכו. באצבע מקומחת היא הזמינה אותו להיכנס. הם התעלסו על השיש במטבח, לצד ועל עוגת התפוחים. חודשיים לאחר מכן הם התחתנו. האירוע הזה גרם למטפל-שף להבין שהוא יכול לטפל טוב יותר באמצעות בצקים, תבשילים וקינוחים. כך נולדה המסעדה הטיפולית הראשונה בעולם, פקטין שמה. 

בניגוד למסעדות אחרות, בטח למסעדות יוקרה, בפקטין אין מגוון של מנות. גם אין אפשרויות בחירה. הדרך בין הפה לקיבה מותווית מראש, ורק בקינוח, פנקוטה רכה ועננית המכוסה בשכבת רוטב, יש בחירה חופשית לגבי הרוטב: קולי תותים קלאסי, רוטב קרמל, או אצות ים טבולות בשוקולד ומעוטרות בנגיסי מלח ים אטלנטי.

הבטנו אחד בשנייה והתחלנו לצחוק. דינה ב' הפעילה את מנגנון הכח הטיפולי שלה והיממה אותנו עם מחבט הבייסבול שלה, לפני שקשרה את שנינו הפוכים על קורת המתח. כשהתעוררנו היא הגישה לנו, בעודנו הפוכים, את מספר הטלפון של המסעדה. "אין לכם מה להפסיד", סיכמה. 

הצלחנו לקבוע תור, אלא ששבוע לפני מועד הארוחה אביה של דינה נפטר מהתקף לב פתאומי. אימה נפטרה יום לאחר הקבורה (כנראה מצער, כך סברו הרופאים). נאלצנו לוותר על הביקור במסעדה. מאז ניסינו לקבוע מועד חדש לארוחה, אולם ללא הצלחה.

***

לא הייתה לי עוד סבלנות. אמרתי למארחת, עכשיו אנחנו נכנסים איתך ואת משיגה לנו מקום, עכ-שיו.  את לא רוצה שהיפנית המושחזת הזו תכיר את הפרוזדור לריאות שלך. סימנתי לדינה את מה שקבענו מראש: היא מכניסה את כל האנשים אל קוביית חלל-ההמתנה השקופה, בעוד אני והמארחת (שדיה היו בדיוק בפרופורציות הנכונות) נכנסים אל המסעדה והיא משיגה לנו מקום טוב, בשולחן הצמוד לבר או על הבר עצמו, שמאחוריו שף טאטן טיטן את המנות שלו. לאחר שמקומנו יובטח, דינה אמורה לכלוא את כולם בקוביית ההמתנה, ובמקרה הצורך גם לעלף אותם באמצעות גז נדיף עד שנסיים את שלנו. חלילה, לא רצינו לפגוע באף אחד, ברור היה לנו שכל מי שהגיע לשם כבר פגוע במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, היינו צריכים לנקוט באמצעי פעולה שונים כדי להבטיח שאת הפנקוטה שלנו – נאכל.  

המארחת הושיבה אותנו צמוד לשולחן הצמוד לבר, מקום סביר בהחלט. שף טאטן עמד מאחורי הבר, פלג גופו העליון נגלה לעינינו. הוא נראה רגוע ורפוי הרבה יותר ממה שציפיתי שיהיה. הוא הביט בנו בעיניים ריקות מהבעה, לא אמר מילה אלא רק משך בשפמו המסולסל בקצהו. אז הוציא מיכל שעווה מכיסו הימני, ומשך בעזרתו את שני קצוות השפם. מצוין, אמרתי למארחת בנימוס. היא רעדה. סימנתי לה להסתובב ולהמתין עם השאר באזור ההמתנה השקוף (הישבן שלה היה תפוח ומוצק). דינה סגרה את הדלת. היא חייכה חיוך קצר ומרוצה ואז, ללא כל תיאום מולי, שלפה את מיכל הגז מהתיק שלה, פתחה את הנצרה וזרקה אותו למרכז החלל. לא חלפו כמה שניות ואנשים החלו ליפול על הרצפה, נערמים האחד על השני כמו סלק שנחתך לפרוסות קרפצ'יו. מה עשית דינל'ה, שאלתי. היא צחקה צחוק עוויתי ואמרה בפשטות, כמעט ברוך מפויס: את מה שצריך. אבל הם נכנסו בשקט מופתי, אמרתי, אף אחד לא הת – דינה קטעה אותי מיד: צריך לעשות את מה שצריך לעשות, אמרה ביובש. אחר משכה בידי והובילה אותי אל השולחן שלנו. שף טאטן עמד בסמוך אליו, ניצב בשתיקה כפסל קר ומתכתי. התיישבנו. ערב טוב לכם, אמר, אני מניח שאתם יודעים מי אני אך אציג את עצמי בכל זאת – ובכן, אני שף טאטן. הוא כחכח מעט בגרונו, שלף מכיסו שוב את השעווה ומרח שכבה דקה על שפמו, אז אמר: אני מבין שאתם רוצים לסעוד כאן. כן, כן, דינה אמרה. היא דפקה על השולחן שלוש פעמים ואז הכריזה: אני רוצה מכל מנה – שלוש! שף טאטן הביט בי. סלח לה, אמרתי, ההורים שלה נפטרו, ומאז היא רוצה מכל דבר שלושה. אני מבין, אמר טאטן. לפני שניגש למלאכה עליי להבהיר מספר דברים: ראשית, הארוחה מורכבת משלוש מנות. עליכם לדעת שאין אפשרות לשנות אף רכיב במנות, גם לא מבחינת התיבול. במיוחד לא מבחינת התיבול. כדי שהדבר יקרה (עדיין לא ידענו מה הוא הדבר, ובלבד שהוא אמור לקרות בזמן אכילת הקינוח) כל המרכיבים חייבים להתקיים בכל המנות. הדבר יקרה בשעה שתאכלו את הקינוח, אבל כדי שהוא יקרה, עליכם לאכול את שתי המנות הקודמות לו במלואן בלי להותיר אף פירור. תהיה לכם אפשרות לבחור את סוג הרוטב שתרצו על הפנקוטה. תוכלו לבחור בין רוטב חרובים, פירות יער וחוטי זנב אריה או רוטב קרמל מלוח עם הבזקי מלח גס אטלנטי ושערות בואש משוחות בדונג צבי. אלו לא היו אפשרויות הבחירה שדינה ב' ציינה בפנינו וגם לא אלו שהיו רשומות באתר, אבל בשלב הזה לא יכולנו לבזבז עוד זמן על שאלות. השף דילג בקפיצה קלילה אל מעבר לבר והחל לאסוף את הכלים על מנת לבשל. הבטתי בדינה. ידיה רעדו, משהו בגוון הקול שלה השתנה. היא זרקה מבט לאחור, אל עבר ערמת הגופות, ואמרה: תראה איזה הר יפה. בני האדם כל כך יפים בשנתם. דינה, מרנג שלי… אמרתי. היא הדביקה את שפתיה לצווארי וטרפה אותו כמו ערפדית. חשבתי לעצמי שלא היינו יכולים להיות רחוקים יותר מאשר באותו הרגע.

שף טאטן עמד בגבו אלינו, חתך, קיצץ, פילט. הוא נראה חד ומרוכז כל כולו בבישול. אחרי כרבע שעה הוא החל להגיש את המנות. למנה ראשונה אכלנו – איך לא – טארט טאטן עגבניות מאגי ותמר על בסיס בצק שקדים, מתובל בזעפרן ומיני עשבים שלא הכרתי או הבנתי את טעמם. למנה השנייה אכלנו עוף עטוף ביין אדום ובחלב אם, לצידו מחית תפוחי אדמה ואפונה ננסית טבולה בריבת בצלי שאלוט וזיעת אנקות. על אף אווירת המחטף, השיגעון של דינה וערימת הגופות, נשאבתי אל הארוחה. העגבניות הנימוחות עטפו את חלל הפה שלי בחום מהביל. הזעפרן עקצץ את גרוני (התחלתי לצחקק מתוך הנאה מוזרה) וריבת בצלי השאלוט הייתה כה מתוקה עד שיכולתי לחוש את בית החזה שלי נפתח. מגוון הטעמים שלה (משהו בין חריף לימוני למתיקות דבש) זלג בין צלעותיי בתנועת פיתול נחשית. רציתי לצרוח מרוב אושר. ללא ספק, אלו היו המנות הטובות ביותר שאכלתי מימיי. ובכן, טאטן מיהר, החלטתם באיזה רוטב תרצו את הפנקוטה שלכם? בלעתי את שארית רוטב חלב האם והרוק שהצטברו לי בפה, הבטתי בדינה שליטפה את בטנה בתנועות שבלול. היא נעצה בי עיניים מצומצמות, כמעט עצומות, עד שלבסוף אמרה – מה שאתה תחליט. טאטן התערב ואמר – במנה הזו הדיון ביניכם חשוב. למעשה, הוא קריטי לטיפול. עליכם להעלות טענות לכאן ולכאן לגבי טעמכם וחשקיכם, ורק לאחר מכן להגיע להחלטה פה אחד. אז מה את אומרת? שאלתי את דינה. היא פיהקה. אני אומרת שעשיתי מספיק להיום. אני עייפה. את לא יכולה להיות עייפה עכשיו, אנחנו חייבים להחליט. נו?, אז תחליט! אבל שמעת אותו – אנחנו צריכים להחליט ביחד. אני חושבת שהחלטתי מספיק להיום, דינה אמרה. היא שילבה ידיים ונשענה על גב הכיסא בתנועה חדה כהתרסה. ריח הצחנה הלך וגבר. סימנתי לשף טאטן בידי. הוא התקרב. הודעתי לו שניקח את המנה עם רוטב הבואש. אתם בטוחים? הוא שאל כאילו השבתי לו את התשובה הלא נכונה. כן, כן אנחנו בטוחים. דינה החלה לעצום ולפקוח עיניים באיטיות, נדמה היה שהיא עומדת להירדם על השולחן. בסדר גמור, אמר טאטן, כמה דקות והדבר יתחיל. דינה הרימה את ראשה אל עבר התקרה ואמרה, משהו קורה לי. אני חושבת ש… היא ניסתה להישיר אליי מבט, לרגע הצליחה למקד אותו בי, אבל אז החלו עיניה להתגלגל בתוך הארובות כמו דמות בסרט מצויר. שף טאטן! צעקתי, מה קורה לה? לא קורה לה כלום, אמר טאטן ברוגע. הוא חזר עם הקינוח, הניח אותו במרכז השולחן, והוסיף – בינתיים. מיד לאחר שהוא הניח את הקינוח (קווצות שיער בואש שרופות התפוררו סביב הצלחת) צנח ראשה של דינה היישר אל ליבת הפנקוטה. הקינוח השפריץ לכל עבר. הבטתי בטאטן בשאלה. היא כבר שם, אמר. הדבר התחיל לקרות. היא נראית מסוממת, אמרתי בקול רועד. זה נכון, הוא אמר, היא באמת מסוממת. כנראה בגלל חלב האם. גם לאוקסיטוצין יש תפקיד לא מבוטל. אבל מה קורה לה? שאלתי. הרגישות שלה הובילה אתכם אל המחילה, השיב טאטן. איזו מחילה? המחילה – אמר בפשטות. היא כבר שם. היא עשתה את הצעד. הבטתי בקינוח. אז בעצם…בדיוק! הכריז טאטן בגאווה, אתם נכנסים אל תוך הקינוח. אתה אפילו לא צריך לתת ביס שלם. מספיקה טיפה מן הפנקוטה ומן הרוטב. הנה, נפלה לך חתיכה על בית החזה –  הוא משך באצבעו טיפה מן הקינוח הלבן שראשה של דינה השפריץ עליי, הגיש לי אותה ואמר – לקק לי את האצבע. לקק, ורגע אחר כך גם אתה שם. הבטתי באצבעו המושטת בהיסוס. אין זמן, קרא טאטן. היא כבר שם. היא לא תמשיך להיות שם עוד הרבה זמן אם לא תיכנס גם אתה. חשבתי על הפקטינה הקטנה שלי. לקק, הוא אמר, כמעט באהבה שאינה תלויה בדבר. ליקקתי לו את אצבע והוא הרשה לעצמו להכניס אותה לגרוני. קצה הציפורן שלו נגע בענבל. חשתי דגדוג מבעבע ורגע לאחר מכן נעצמו עיניי ונשאבתי את תוך הצלחת.

***

משהו עקץ אותי, אולי שרט לי את הגב. צללתי במורד תלול ושחור עד שנפלטתי אל חלל בוהק, לבן, רך וקרמי מאין כמוהו. החלל היה דחוס לעילא ובו בזמן, באופן מוזר, אוורירי מאוד. צפתי בחלל. שזיפים, תפוחים ותפוזים שטו לעברי. ניסיתי להסיט אותם מדרכי, החתלתי לחתור בידיי, מנסה למצוא נקודה שאוכל להיאחז בה, אבל הפירות הוסיפו להתרבות בקצב מהיר, מקיפים אותי מכל עבר ומונעים אותי מלהתקדם. ניסיתי להדוף אותם אבל ללא הצלחה. הם המשיכו להופיע בהמוניהם, כמו מגיחים משומקום. ברגע מסוים הבחנתי בדינה. היא עמדה מולי, צפה אף היא כמו תפוז, עירומה, חיוך ענק מעטר את פניה ומפיה ניגר עסיס תפוזים. הוא נטף לה בין השדיים ושט במורד הבטן. צפנו זה מול זו בחלל המסמא. לאיפה הגענו? שאלתי אותה. דינה לא דיברה. היא חגה בחלל וסימנה לי באצבעה לבוא אחריה. עקבתי אחריה עד שלבסוף הגענו ליער לבן.  ראיתי עצים לבנים. ענפיהם הלבנים היו מכוסים פירות שהזכירו את אותם תפוזים ושזיפים שנתקלתי בהם קודם, אבל לא נראה היה שאלו התפוזים שאני מכיר. צורתם הייתה מעט שונה, וכן גם צבעם, אף שבניגוד לשאר חלקי העץ והיער כולו הם לא היו לבנים. גזעי העצים היו שקופים לגמרי. ניתן היה לראות דרכם את השורשים. עליך לקטוף מספר פירות ולחצות אותם לשניים, שמעתי את קולו של טאטן, מרחף ליד אשכול שזיפים לפני שהתמוסס ונבלע לתוכם. דינה בצעה כמה פירות באמצעות אצבעותיה שהפכו לסכינים. אתה הוא הסכין, שמעתי שוב את הקול. אתה גם קרש החיתוך, הוסיפה דינה כמעט בלחישה. ראשה התפצל לשלושה חלקים. זה בשביל ההורים שלי, היא אמרה. אני זה לא ההורים שלך, אמרתי, זה אמור להיות המסע שלנו. המשפט הזה שאמרתי, הופיע מולה מילה אחר מילה. דינה פערה את פיה ובלעה את המילים בזו אחר זו. לאחר שבלעה את סימני הפיסוק ואת הרוק הכריזה ברוך, בוא אליי. צפתי לכיוונה. התחבקנו. היא שפכה עליי עסיס תפוזים. השורשים החלו לבקוע מן הגזע דרך חרך בלתי נראה ונעו בסחרור אטי סביבו, מלפפים את הגזע בנשיקה ארוכה ומתמסרת. דינה שלחה שתי ידיים קדימה לכיוון העץ, ונדמה היה שהמחווה הזו נענתה מצד השורשים, שכעת התקדמו לכיווננו בתנועות איטיות ומסתלסלות, כמו מתוך ריקוד, מבקשים לפתות אותנו בתנועתיהם. או-אז החלו לעטוף את גופנו, מפשיטים אותי תוך כדי ריקוד. הם פתחו את רוכסן מכנסי הג'ינס שלי, הזדחלו לאורך המפשעה ודגדגו את עורי, ואז משכו ממני את המכנסיים בפראות. אחד השורשים הסיר ממני (הפעם בעדינות וברוך מופלא) את תחתוניי. איברי התקשה באחת ועמד ניצב לגופי המרחף. דינה ליקקה את שפתיה אך לא התקרבה אליי עדיין. נראה היה שהיא נהנית מן המחזה. בינתיים לפתו השורשים את צווארון חולצתי וקרעו אותה לשניים. בזמן שעמלו להסיר ממני את כל בגדיי יכולתי להבחין מקרוב שאלו אינם ממש שורשים, אלא יותר מעין סלילים, סלילי די.אנ.איי, שקופים-ורודים. בתוך כל אחד מהסלילים רצו סדרות תמונות מחיינו. כמה מהסלילים, דביקים, עשויים עסיס כתום בוהק, התקבצו יחדיו, התקרשו לסליל עבה אחד שחדר אל איבר המין של דינה. סליל עבה נוסף חדר לגופה דרך פיה. לגופי הם חדרו דרך פי-הטבעת והנחיריים. כעת היינו מחוברים, אני ודינה, דרך הסלילים שלפפו וכרכו אותנו יחד. הם הלכו ונמסו סביבנו, נמסכים אל הגופים העירומים ונספגים בהם דרך העור, עד שגופינו הלכו והפכו שקופים, ריקים מכלי דם, מעורקים ומנימים. נותרנו מעטפת בלבד. הגעת לרגע השיא, קולו של טאטן הגיח שוב לרגע, מרחף תחת רגלינו כמו ענן עצל. מעטפת גופה של דינה ניתקה מזו שלי בתנועה חדה וחותכת. השורשים שטרם נמסו אל תוך גופינו החלו עתה דווקא להתרחק מאיתנו, תחילה נסוגו אט-אט מרגעי העבר שלנו אל זמן סתום, קפוא, שאולי התרחש בראשית הזמן ואולי יתרחש בקץ כל הדברים, ואז האצו את מהירותם ונסו כעכברים מפוחדים חזרה אל תוך הגזע דרך החרך. דינה  נכרכה בכמה מהם ושטה עימם חזרה אל תוך אחד מגזעי העצים. הם היו נטולי פרי. מצמצתי בעיניי כמה פעמים ופקחתי אותן לרווחה. כעת ראיתי מולי את דינה האמיתית, בעלת הבשר והעור והשיגעון היתומי; דינה של מחוץ לפנקוטה, דינה שחשבתי שהכרתי. היא צפה מולי בשתיקה עמוקה. שתקתי גם אני. ללא כל סימן מבשר-מראש נפער בית החזה שלה לשניים. שלושה לבבות נגלו בפניי, פועמים בסחרור מהיר. הזמן, החיים כולם, התכווצו ונדחסו כולם אל תוך רגע אחד, נטול זמן וסדר כרונולוגי, שהכיל בתוכו את סך הרגעים כולם: המילים והמשפטים שהחלפנו, הריבים שלנו, הדירה שגרנו בה, רגעי האהבה שחלפו בינינו, שעות הטיפול, הפגישה הראשונה, הפגישה האחרונה, התכניות שתכננו, החלומות שרקמנו, שני הוריה המתים של דינה, הזמן שהעברנו כל אחד ביחד ולחוד – כל מקבצי החיים הללו הופיעו סביב דינה ונכנסו אחד אחר השני אל תוך גופה. פניה של דינה היו רכות ועדינות. היא כלי הקיבול, הסביר קולו של טאטן ברוך. בדיוק אז צצו עשרות גופות, אורחיה המתים של המסעדה שזמן מה העלו צחנה מחוץ לפנקוטה, ופלשו דרך כל פתח אפשרי לתוך גופה של דינה. אחוז בשערות הבואש, ציווה עליי טאטן. שיערות בואש ארוכות במיוחד זרמו היישר אל עבר ידיי והתרכבו לידי חבל. ל… לטפס? שאלתי. שיערות הבואש היו חסרות ריח, עבות וקשיחות מכפי שתיארתי לעצמי. דינה הלכה והתנפחה מכל מה שנשאב לתוכה. אט-אט התרחקה ממני כבלון שנשלח אל השמיים. טיפות עסיס פירות עקבו אחריה, מותירות שובל חללי מדמם עד שנעלמו גם הן. שיערות הבואש משכו אותי כלפי מעלה. הנשימה שלי נעתקה לרגע ארוך לפני שנפלטתי חזרה אל שולחן המסעדה. הדפתי ריח הדרים. לבשתי חליפה בשלושה חלקים. שערי היה משוח בחומר סמיך שלא זיהיתי את טיבו. טאטן עמד בסמוך לגופה של דינה, ראשה עדיין תחוב בצלחת. הפנקוטה, הרוטב, העסיס – כולם נעלמו. הצלחת נסדקה ואז התנפצה. רציתי לצרוח, אבל קולי נדם. לא יכולתי להוציא הגה. היא שום דבר עכשיו, אמר טאטן, היא גוש בשר מרקיב, היא אוויר. ואז, איבר אחר איבר, הלכה דינה ונעלמה לנגד עיניי. קודם הראש, אחר כך הצוואר, החזה, הבטן, האגן, הרגליים עד כפות הרגליים, עד שהיא התנדפה כליל; נמגזת אל האוויר והופכת חלק ממנו. הבטתי בטאטן. טאטן הביט בי. הבטתי אל עבר קוביית ההמתנה. שום גופה לא הייתה שם. טאטן דילג אל מעבר לבר והחל לבשל דבר מה בניחותא, כאילו דבר מכל זה לא התרחש. המארחת הנאה עמדה מחוצה לקובייה, תפריט בידיה. היא הפנתה את מבטה אליי, משכה בפס החוטיני שעלה אל מעבר למכנסי הטייץ הוורודים שלה ואחר כך סימנה לי באצבע המורה לבוא אליה. הצליל העמום של החבטה הזעירה בפלחי עכוזה. כל פיסה מעורה הייתה חלבית, חלקה ומתוחה כהלכה.