"342 גשרים יש בפטרבורג," הוא לוחש בחיוך נוגה, מעביר את אצבעותיו בשערה הכסוף ומספר שפטרבורג צריכה את כל הגשרים, "כי לפני שנהר הנייבה מאבד את עצמו לדעת בים הוא מאט את הזרימה. מנסה לעצור אבל לא יכול. ואז, רגע לפני הסוף הבלתי נמנע, נשמתו קורסת פנימה, נשברת לרסיסים, הוא הופך מנהר לדלתא ומתפצל להמון יובלים קטנים".
על היובלים האלו בנויה פטרבורג, ולכן לאנשים החיים בה אין ברירה אלא לבנות ולחצות גשרים. בכל המרחב בין האוקיינוס השקט למפרץ הפיני אין לגשרים עוד עיר כמו פטרבורג. 342 גשרים על 1,439 קילומטר רבועים, 342 גשרים ואף אחד מהם לא שלו.
אבל הוא מכיר אותם, את כולם, אפילו את החדש ברחוב פרוטון. כבר ארבעה עשורים הוא מסביר לכל אחד שמוכן להקשיב שלגשרים, ממש כמו לאנשים, יש אופי. לעין בלתי מזוינת הם נראים כמו דרך תלויה, לא יותר מחיבור פונקציונלי בין גדה אחת לשנייה. אבל בפנים, בין יסודות המתכת והאבנים שוכנת לה נשמה. כשהיה צעיר, תובנה זו הייתה מקנה לו חן ילדותי, ואילו עכשיו, לטעמו לפחות, הרעיון הופך אותו ללא יותר מטרחן זקן. בבוקר מול המראה כבר לא מחכה לו הבטחה, רק נזקי שחיקה שמציצים מכל פינה, הפנים שלו הבינו מזמן שהעתיד לא בדיוק צופן להן הרפתקאות מסמרות שיער בשמי קזחסטן. אבל אז, כשעוד היה נער חום רעמה, והעור נמתח שזוף ובוהק על עצמות הלחיים שלו, הכול היה אחרת. כל אדם היה יכול להפוך לכל דבר. היו אלו ימים שהחזון בער בעצמותיה של המולדת והיא שמה לה למטרה לחלק לעם את מה שהיה בעבר נחלתם של מעטים. במסגרת החזון הזה הוא צריך היה להפוך למומחה.
שלוש שנים אחרי שהגיע לגיל מצווה, באותו השבוע שבו העביר לראשונה תער מעל שפתו העליונה, ידו השמאלית הצליחה בעזרת כמה סרטוטים של סרגל ומחוגה לשבות את ליבה של המורה לגאומטריה. תוך שנה וחצי המנהל האזרחי דאג לו לכרטיס במחלקה האחרונה ברכבת הכי מהירה מאולקסנדריה למוסקבה.
בשישה עשר ביוני נפרסו מעל תחנת הרכבת שמי קיץ זכים, רכים כמו קטיפה. הוא והוריו עמדו על הרציף מול הקרון הלבן. אימו חיבקה חזק. אביו, מאופק כתמיד, טפח על שכמו ורק קולו נסדק מעט בברכת הפרידה. הנער נשבע להם בפנים סמוקות לכתוב בכל שבוע. עד יום מותו תלווה אותו הגאווה אשר נשקפה מעיניהם, כשהרכבת התרחקה והוא בתוכה.
צליל גלגלי המתכת השוחקים במסילה מילא את הקרון שלושה ימים ושלושה לילות. בתוך אישוניו הצעירים עברו מרבדי החיטה של רוסיה כולה. כפרים קטנים, ערים, יערות ונהרות, כולם טבולים בצהוב האין־סופי, מקצה פס הרכבת עד היכן שהעיקול מרשה לעין להביט באדמה. על השולחן מולו, בעמוד הראשון של הפראבדה, ולנטינה ריחפה בחלל, ובחלון שדותיה של רוסיה נמתחו משקיעה עד זריחה. ולנטינה טרשקובה, בתו של נהג טרקטור שטה בין הכוכבים, והוא, נכדו של האדמו"ר מוולינוב היה בדרך למוסקבה.
אף גשר לא ידע אז כי העלם ההמום בקרון האחרון עתיד להיות מומחה לו ולכל בני דמותו. לאורך הנסיעה מחשבות רצו בראשו, מבולבלות, חסרות סדר, אין אחת מסתיימת והינה כבר באה השנייה להחליפה. אבל שם במוסקבה יסדרו הכול, תחילה במכות פטיש ואז במברג שענים. הם יבנו להם מומחה לגשרים, שיזרע צאצאי בטון מזוין, מנובוסיבירסק ועד קאזאן.
מיום שדרכה כף רגלו מחוץ לשערי האוניברסיטה הוא בנה גשרים. אבל לא בפטרבורג. שם לא נתנו. הגשרים שלו הם גשרים של פריפריה, כך רשום בדיפלומה. והמולדת, המולדת התברכה במספיק פריפריה כדי לספק עבודה לעוד אלפיים שנה.
את פטרבורג, מלכת הגשרים של רוסיה, שמרו לו לפנסיה, עם משרה קטנה באוניברסיטה הממלכתית. שם הוא עומד פעמיים בשבוע מול שנים-עשר בני עשרים וקצת, מפרט על חלוקת עומסים ומציג בפניהם את ה"מבוא לתורת החומרים".
מלבד זאת, כשמשפצים גשרים ישנים בדרך כלל מתייעצים איתו, ומדי פעם מופיע אצלו איזה מהנדס צעיר שמבקש את דעתו על בניית גשר חדש. אבל לבנות כבר מזמן לא נותנים לו. "אתה מדור אחר" הם אומרים, היום יש שיטות חדישות, כלים עם שמות אמריקאים והדמיות בתלת ממד, אפילו הבטון והפלדה הם כבר לא מה שהיו.
אז בשני ורביעי הוא מלמד, בשלישי יושב ללא מטרה ברורה במשרד המשותף לו ולפרופסור קופטב, וביתר הימים הוא משוטט לבד ברחובות פטרבורג, מביט על גשרים.
לאנשים כמוהו העיר מציעה את הקשת כולה; גשרים נפתחים, גשרים נסגרים, גשרים רק למכוניות, גשרים רק לאנשים, אין-ספור שילובים. יש בה גשרים מאבן ופלדה, יש עם קשת אחת וכאלו המתחזקים יותר מעשר קשתות. הוא, הוא מומחה לגדולים, ענקיים אפילו, אלו הנמתחים מעל נהרות אדירים ורגלי אדם דורכות בהם רק לצורך תיקונים. להם יש מבנה שלד חסון, המספק מענה לגלגלי קטרים וצמיגי רכבים. גשרים כאלו הוא מכיר אולי יותר טוב מכל איש במדינה, מהקורות העליונות ועד היסודות הנכנסים עמוק לאדמה. שנים הם סיפקו לו כבוד ופרנסה, הביאו אותו לקצות האימפריה, נשאו אותו מעל נהרות שוצפים בנופים עוצרי נשימה.
אך למרות הכול ליבו תמיד נמשך אחרי אחרים, דקים וצרים, עם אבנים משתלבות ומעקות מתכת מפורזלים, נעימים לעין ולרגליים. גשרים יפים, גשרים לאנשים. גם מהם בחר בשקטים, לא באלו המעבירים מאות ואלפים לאורך היממה, אותם אף פעם לא הבין. אבל הקטנים, כל אחד מהם עולם שלם. כמו ההוא ברחוב בוראן, שמכייסים בו את כל העוברים, או זה בזייצבה, שאי אפשר לעבור עליו בלי לקבל הצעה מגונה.
באלו מעניין להסתכל, אפילו לפלרטט מדי פעם בחצייה, אבל להתאהב ממש אי אפשר. כי לאנשים כמוהו, מומחים לגשרים, אין כמו גשר המחבר בין שתי גדותיה של שכונה שקטה. כזה שבבוקר, כשכולם עובדים, עוברים עליו רק מדי פעם. לפעמים ילדים בתלבושת אחידה, לפעמים מובטל חסר מעש, או עקרת בית במעיל פרווה.
זה כבר שלושה חודשים שהוא מסתכל על הגשר ברחוב ווסטוק, כל חמישי ושישי בין שבע לעשר. בדרך כלל הוא עומד בפינה של בניין שש, מביט, בוחן, לפעמים חוצה. היום הטמפרטורות דיללו את אוכלוסיית הצועדים, וממש דקה לפני תשע ושלושים אין איש בסביבה. כמוצא שלל רב הוא עושה דרכו בזריזות, ישר למרכז הקשת הגבוהה.
עיניו בודקות את הצדדים, פניו פונות קודם לשמאל ואז לימין. הזמן חרץ בהן קווים והוסיף צלקת ארוכה תחת השפה התחתונה, אך עיניו עודן חלקות, בוהקות מתשוקה. אותן העיניים שאיתן הגיע למוסקבה. ממרומי הקשת הוא מודד את המרחק מהקרח בעזרת האגודל, חמישה מטר יש לו פה, פחות או יותר, בטח אם מחשיבים את המעקה. אתמול האגודל מדד את המרחק מהמים בלבד, אבל בלילה נולד קרח חדש. קרח של מכת קור אחת ויחידה, צעיר, עדין, שקוף כמו אקווה מרין, ותחתיו עוד קורצת זרימתו של הנייבה.
לטפס הוא יודע. מהנדס שאינו יודע לטפס אינו מהנדס. הוא נעזר בעמוד התאורה כדי לעלות לראש המעקה, ועכשיו לתמונת הנהר מכוסה הקרח מתווספות נעלי רוקפורט שחורות, משתעשעות עם הסף. מבטו ננעל מטה, נשימתו עולה.
בקצה הרחוק של הגשר, בצד הנושק לרחוב קוסמוס, הלנה אנדריאנובה מעבירה רגליים עצורות בגרביונים מן המדרכה לאבנים השחוקות הראשונות. שוקיה הדקות מציצות תחת אדרת פרוות מינק שחורה, השומרת על עורה הלבן מקורו של הסתיו.
ידו של המומחה מרפה בזהירות מעמוד התאורה, והוא נזכר איך בבית הספר היסודי המורה להתעמלות היה מכה ברגליו כשהיה מחליק מהקורה. ובאותם ערבים אחרונים באולקסנדריה, כשהוא ולאוניד פופוב היו נכנסים לאולם ההתעמלות דרך חלון השירותים להרים משקולות ולטפס בחבל, אז הוא עוד נשבע לאותו פופוב שאף אחד לא ישנה אותו במוסקבה. מהנדס לא יצא להם ממנו, כי יבוא היום והוא יהיה קוסמונאוט, ממש כמו גגארין; ירחף מעל הארץ כולה ויחזור בכדור של אש לאדמה.
הלנה עוצרת בבהלה. עיניה נפקחות לרווחה. מעליה על המעקה, סמוך לעמוד התאורה, עומד גבר זקוף במעיל עור טלה. שערו הלבן מסורק אחורה ופניו נסתרים ממנה. היא מסתכלת לצדדים, היא לבדה, אין ברירה… ידה נשלפת מכיס הפרווה ותופסת בכנף מעילו של האיש על הסף. לא חזק מדי, גם לא חלש. תחילה אין מילים בפיה כדי להעמיד התנגדות נאותה להחלטה. עד שלבסוף היא מצליחה לגלגל על לשונה "מה אתה עושה?" בטון חריף של נזיפה. האיש מעביר את מבטו מהקרח לפניה, תווים דרומיים יש לו לאדון ומעיניו החומות עולים טעמים של אדמה פורייה. הוא לא אומר דבר, אך מבטו מספר לה הכול. משפחה אין לו, לא ילדים, לא אישה, גם לא אחות קרובה. היא מנסה בשנית לדבר. הפעם קולה אומר כל כולו תחינה. מבלי שהתכוונה לכך, הצלילים על לשונה נשמעים כתפילה.
עיניו של המומחה נחות על הצלב הקטן בין שדיה. מה היו חושבים המלאכים שלה אם היו שומעים באילו מילים הגברת פונה לאפיקורס זקן, שאמונה בשבילו אינה רק תפלה אלא שקר מסוכן, הנותן מוצא לרוע באדם.
"בבקשה אדון," היא אומרת, "אסור לך," ושפתיה מסבירות לו איך לכל דבר יש סיבה. הגורל הוא שהביא אותה לחצות את הגשר בדיוק כשהוא עלה. טיפות מלח נקוות בשולי ריסיה כשהיא מדברת על יופיו של האביב ושקיעות החמה. היא אומרת כי הייאוש הוא קצר ימים, וכי גם אם לפעמים נדמה כי לא נותר איש או דבר לראות בשבילו את המחר, יש אדמה מוצקה גם בסופו של הגשר הכי הצר.
המומחה רואה את שערה הכסוף נפרע ברוח, ואיך האף הכפתורי נע מעצמו בזמן שהרגש סודק משפטים מנחמים מלשונה. היא נשבעת לו כי אם יטיל עצמו למים לא תוכל לסלוח לעצמה, עצב נורא ימלא את שארית חייה.
המומחה אף פעם לא היה טיפוס דרמטי, ובטח שאין לו כוונה לפגוע באיכות החיים של הגברת הנאה. זרועו נעזרת שנית בעמוד, הפעם בדרך חזרה למדרכה. ליבה של הלנה עוד מפרפר בתוך חזה. הקרח מצפה את הנהר אך לחייה סומקות מצבע הוורד, ומתחת למעיל הפרווה הבגדים התחתונים נדבקים לעורה. האיש מסתכל ישר אל תוך עיניה ונושף מעט אוויר קר מתוכו החוצה.
"אני צריכה, אני הולכת… אתה אל תעשה את זה עוד פעם." היא אומרת אבל האיש לא פוצה שפתיו לתשובה, רק מנסה להחדיר מעט מחום עיניו אל שלה.
"אני מתקשרת למשטרה," הלנה מכריזה, שולפת את הטלפון מכיסה ומקישה את הקוד, אבל האיש תופס בלפיתה אחת את המכשיר ואת היד הקטנה, "לא גברת," גרונו מצווה בקול עבה.
"אז אני נשארת, אין לי שום דבר חשוב לעשות, אנחנו יכולים לעמוד פה עד מחר. עוד מעט יעבור מישהו. אני אגיד לו הכול, אנחנו נתקשר למשטרה, יבואו לעזור לך".
חיוך לא רצוני, כמעט שובבי, חושף מעט משיניו הישרות של המומחה. "342 גשרים יש בפטרבורג," הוא מסביר לה בלי לפרט. רגע קצר של חשיבה מספיק להלנה על מנת לשלב את זרועה בשלו, "אתה בא איתי!" היא צועקת בלי כוונה ואז מכסה בידה על פיה, כאילו פלטה קללה גסה.
וכך יחדיו הם עוזבים את הקשת העליונה, והיא לוקחת אותו איתה הרחק מרחוב ווסטוק, אל תוך עורקיה החיים של העיר הקפואה. הם יורדים למטרו, עולים לחשמלית בבייקונור ויושבים שלובי זרוע, אחד ליד השנייה. הלנה מובילה לספסל שלה באילגין, מתחת לעצי הצפצפה, המקום היפה בעיר לדעתה. ההתרגשות עוד אוחזת לה בבטן, במהלך הנסיעה היא מנסה לדובב את בן לווייתה. הוא עונה תשובות קצרות ונעימות. אין לו ילדים והוא מעולם לא נישא. היה לו פעם אח בשם יורי, שנפטר בגיל 32 ממחלת הנפילה. הוא פרופסור, מתברר, מומחה לגשרים, קצת מוזר, חושב שיש להם נשמה, ממש כמו לאנשים. המומחה מספר בדיחה נחמדה על חשבונה של גברת קצרת שיער מהשורה הראשונה. הלנה צוחקת ואומרת לו שככה לא יפה. אז הוא משתף, שעם החיוך על השפתיים היא מזכירה לו אוֹסֶטית אחת, שחזתה לו את מותו וסירבה לקחת את ידו, אי שם לפני שנים רבות בוולדיקווקז. מייד אחרי הדברים הוא משתתק, בולע קצת רוק ומעביר את מבטו מהלנה אל רחובותיה של העיר הנעים מבעד לחלון בדממה.
אך הלנה לא מפסיקה להביט בעיניו הנוגות של המומחה, במבע פניו, בשרירי זרועו הזוכרים לו חסד נעוריו. היא מחליקה את ידה השלובה ומצמידה את כף ידו לשלה. עיני המומחה עוברות מהרחובות חזרה לפניה. שתי נקודות חן יש לה בלחי העליונה, בקמטים הדקים על שול שפתה מציצה רעידה קלה. המומחה מתקרב, רק עוד קצת, כדי לבחון את התווים ועיניה של הלנה נעצמות כמו מעצמן. שם מתחת לריסים היא בת שש-עשרה על הספסל בגורקי. כל החבורה הלכה הביתה, אבל היא ואלכסיי ליאונוב נשארו לשבת תחת הפנס הכי אדום במוסקבה, ליבה פועם בחוזקה כשאצבעותיו מחפשות את הכפתורים במעיל שלה והיא נזכרת שמאוחר. כשנכנסה הביתה על קצות אצבעותיה אימא חיכתה בסלון על הספה, קיבלה את פניה בפרצוף של חוקר ק־ג־ב ואמרה שכמעט התקשרה למשטרה, אך מהר מאוד לחייה הסמוקות של בכורתה ריככו את ליבה.
היום כמו אז היא עוצרת אותו לפני שהכפתורים נפתחים. אי אפשר, היא אומרת לעצמה, לא כאן, עוד עלול לעלות מישהו שהיא מכירה. המומחה, הוא לא מתעקש. כשהיא דוחפת את סנטרו ממנה הוא מפסיק מייד, אך ממשיך לעסות באצבעותיו את העור השקוף של כף ידה.
היא לא תיקח אותו לאילגין, גם ככה העלים שם כבר מזמן על האדמה והברווזים עפו דרומה. אבל אצלה בבית יש רצפה מחוממת, וילונות קטיפה ועוגת מדוביק שהעוזרת הכינה.
במדרגות רגליה מקפצות. המומחה דולק בעקבותיה כמו שועל אחרי ארנבת קטנה. על סף הדלת לפני הכניסה הוא חובק את מותניה ולוחש אל תוך אוזנה לחישה מפתה על העתיד הקרוב שלו ושלה. הלנה מחייכת חזרה ונושכת שפה. הדלת נטרקת מאחוריהם, הוא מצמיד את גבה לקיר ומנשק ממש כמו בסרטים. בקושי היא מצליחה לגרור אותו למיטה ולדחוף את גופו מטה. היא מטפסת מעליו ועוזרת לו לפתוח את הכפתורים במעיל לפני שהוא יקרע אותו. בין הסדינים הלנה נעה, רוקדת, בוערת מבפנים, מרגישה תחושות שכבר חשבה שנעלמו לעולמים. אל תוך חלל החדר המואר היא צועקת, כמו מתוך זיכרון מתוק של חלום נעורים.
אחרי שלוש פעמים היא נותנת לראשה לנוח על החזה השעיר ומספרת לו, לאט, בגאווה גלויה, איך אמה, ולנטינה טרשקובה, הייתה האישה הראשונה שטסה לחלל. המומחה מחייך לעצמו ומעביר את מבטו מהאישה שלצידו אל החלון, שפתיו נפרדות והוא לוחש אל תוך השקט, "342 גשרים יש בפטרבורג", ואצבעותיו נעות לא נעות בשערה של הלנה. הוא מסביר לה, כמו לסטודנטית בשנה הראשונה, שפטרבורג צריכה את כל הגשרים, "כי לפני שהנייבה מאבד את עצמו לדעת בים הוא מאט את הזרימה, מנסה לעצור אבל לא יכול. ואז, רגע לפני הסוף הבלתי נמנע, נשמתו קורסת פנימה, נשברת לרסיסים".
יש שיגידו שזה סוף ראוי לו, לנייבה. כי מרבית הנהרות אוספים את מימיהם בקפידה. אט אט בעבודת נמלים הם מקבצים להם פלגים ונחלים מקצות הארץ ומפסגות ההרים. אך לא הנייבה, הוא מעולם לא שש לעבודה קשה. ואת רוב 2,000 המטרים המעוקבים שהוא שופך לים הבלטי הוא גונב ללדוגה, ים תמים ומתוק, אשר לא חושד בדבר.
עכשיו המומחה צריך ללכת, בעלה חוזר בחמש.
מחר יתחיל בהתבוננות זהירה על גשר השנים־עשר באפריל, בפינת הרחובות סטרהנוב ולסיצה. בימי רביעי בסביבות שמונה וחמישה עוברת שם ילנה יוריוונה, בתו של יורי אלכסייביץ' גגארין, האיש והאגדה.