ריאיון עם ויקטוריה חנה / מעין ראפא

"הקול הוא החומר והקנבס הוא החלל האינסופי״

 

אנחנו נפגשות בגן סן סימון. אני מגיעה לפניה, היא מבקשת שאבחר מקום ומאחלת שאיהנה מהשמש. דשא או ספסל? אני שואלת. דשא.

אני מסתובבת במרכז הפארק הרחב, בין עצי זית מעוקלים, מפותלים, בין אורנים גבוהים, ברושים, אזדרכת ועוד עץ ערום ואפור שאיני מזהה. אני בוחרת בחלקה חמימה ומוארת בין הזיתים. העננים באים והולכים ואני לובשת ופושטת חליפות את המעיל.

מן האורן הגדול שמולי נשמעים קרקורים ארוכים, מוארכים, וגם מהאזדרכת שלימיני, שיחה ערה? שאלה ותשובה? ואז צווחות ממש, לרגע מחרישות אוזניים, ושוב – הפוגה. קרקור פה, צווחה שם. אני תוהה אם כדאי לעבור למקום אחר, האם הרעש יסיח את הדעת, יפגע בשיחה? או דווקא יוסיף לה? איזה פסקול יתאים יותר? האם זה משנה? אֵם צעירה למראה דוחפת עגלה בשביל שמולי. היא בנעלי ספורט, מותחת איברים לאט, בתנועות סיבוביות. שוב נשמעות צווחות, ואז – חמש, לא, שש. שש ציפורים ירוקות, זנבות ארוכים ומַקורים מעוקלים, דרָרות, עפות יחד מן האורן הגדול, כמה השם שלהן דומה לקול שהן מפיקות. וברקע אני שומעת, פתאום, למרות שהיה שם כנראה כבר הרבה קודם, קול מתכתי עמום, ממרחק. מעין תקתוק, כמו שלשלאות שנגררות על רצפה, בדפיקות מהירות, קצובות. או כלים כבדים שנעים על גלגלים או איזו קדיחה משונה – ואז גם קריאות עורבים חדות מופיעות, וברגע משתלטות לי לחלוטין על האוזניים ועל התודעה ומייד אני שומעת רשרוש של רוח עדינה, כמה מסובך לתפוס את הכול בה בעת ובעונה. האם אפשר להקשיב אחרת? איך עוד אפשר לשמוע את הצליל של העולם ואיך הקול שלנו נשמע בו?

ויקטוריה חנה מגיעה, צועדת על הדשא, לאט. על הראש מצל כובע, היא עטופה צעיף דק, חצאיתה ארוכה, השפתיים משוחות אדום. היא מחייכת. מתיישבת מולי. מסירה את הכובע. נשארת עטופה ומסבירה שהיא קצת מקוררת. היא חולצת נעליים אגב כך, עיניה עזות אך מבטה רך.

תוכלי להסביר לי מהי אומנות קול?

זו הגדרה שלא אני המצאתי. דוּדי מעיין, שהיה הבמאי שלי בהצגה בהבימה, אמר לי, את לא שחקנית. את לא צריכה לקרוא לעצמך שחקנית, גם לא זמרת. את לוקחת את הקול, את אומנית קול. ומאז חשבתי שאולי כך אני ארגיש יותר נוח. יש בעולם הזה הגדרה לכל דבר. ולפעמים אנחנו מצמצמים את עצמנו בגלל ההגדרה. ההגדרה מאפשרת לנו להיות בנוח. כאילו – אני שחקנית – אם שואלים אותי, מה את עושה? כשאת פוגשת בנאדם הוא ישר צריך להגיד לך מה הוא עושה. ואז את מתייגת אותו ואת שמה אותו בתוך קופסה. ואני מרגישה שאני לא המצאתי את מה שאני עושה, מבחינה קונספטואלית, זה לא שהלכתי ללמוד את זה. למדתי משחק, התעסקתי הרבה במוזיקה, אבל כל ההתעסקות הזאת, היא לא מתוכננת. אם אני מנסה להסתכל מבחוץ על ההגדרה שנתנו לי, אז אני אומרת לעצמי שקול זה סוג של חומר, בשבילי. אני לא לוקחת אותו כמובן מאליו. אני מסתכלת על הטקסטורות של הקול גם.

כלומר, אם אני עושה – אָאאההההההההההההההה, אני רק מקשיבה לזה (קולה עמוק ונמוך, רוטט באוזניים), זה קודם כול לא לקחת את הקול כמובן מאליו ואז להתייחס אליו מבחינה חומרית. הכלי שהוא מהדהד בו הוא הגוף. והשער שהוא יוצא ממנו, המשפך שהוא יוצא ממנו הוא הפה. והקנבס שהוא פועל בתוכו, שכולנו פועלים בתוכו, לא רק עם הקול, הוא החלל האינסופי. מתוך המקום הזה, כשאתה מדבר מתוך הסטייט־אוף־מיינד הזה, או שר מתוכו, או רק מוציא קולות, או מפרק ומרכיב, אז בעצם זה משהו אחר. אתה כבר לא שר כמו שאתה חושב שאתה שר. אתה פועל בחלל. כמו שהצייר מצייר לתוך הקנבס הריק, ככה אני בתור בנאדם פועלת בחלל ובזמן ויוצקת לתוכו קולות, או הגאים או הברות.

הסקרנות הזו ביחס למחקר של הקול, איך היא התפתחה אצלך?

בתור ילדה הייתי מגמגמת. הייתה לי בעיית דיבור מאוד רצינית. כל הזמן זה היה שם. הרצון הזה להתבטא, והמעצור. זה מאוד הדגיש את זה: מה קורה לכל עיצור לפני שהוא בוקע? כי הוא היה תקוע לי בפה. אז הרגשתי אותו. חזק. זה פשוט קרה כי הייתי שם. לא כי חשבתי על זה.

אפשר לנסות להילחם בזה, איך זה היה בשבילך?

תמיד הסתכלתי במילים, גם בתור ילדה. הייתי אומרת אותן מלא־מלא פעמים, ואז פתאום הן נראו לי ממש אחרות. מה? זה מה שאני אומרת? כאילו, זה השם? מה זה הדבר הזה? לגרום לסוג של הזרה. הדבר נראה לך זר ואז אתה פתאום רואה אותו, אחרת. גם כשהייתי עם בנות דודות שלי, עם אחות שלי, כשהיינו במיטה, למשל, קמות משינה או משחקות לפעמים, מישהי הייתה שוכבת ככה, והייתי מסתכלת עליה הפוך בזמן שהיא מדברת, ואז הפה שלה נראה לי אחר. נראה היה לי כאילו הפה שלה מתחיל מפה ונגמר פה. (מסמנת על הפנים ומחייכת) וזה היה לי נורא מעניין. להפוך את הדברים לפעמים ואז משהו נפתח.

 

לאנשים שאוהבים מילים זה יכול לקרות הרבה עם מילים. אבל כשעושים את זה עם קול אז הכול בעצם חומר.

ממש. הציפורים (הדררות, ששוב מתרגשות מאחורינו), הכול. אנחנו חיים בתוך סביבה רדיופונית. אם אתה ער לזה, אז כל מילה שאתה אומר מוסיפה. הכול זה מוזיקה וכל מה שאתה אומר מצטרף לזה. זה לא רק להקשיב, זה גם להיות מוזן על ידי צלילים. צלילים מזינים אותנו. סאונדים מזינים אותנו. פעם רֵעַ מוכיח אמר לי שהוא שוכב בחדר שלו, רק מקשיב שעות לסאונד של המקרר והוא ממש נכנס להיי מזה. אם אתה מתייחס לסאונד כאל משהו שיכול להזין אותך, אז זה יכול לקרות. הם נכנסים לך לגוף, אתה יכול להתמכר אליהם. לסאונדים שהם לא מובנים מאליהם. הם נוגעים בך בסוג אחר של מגע.

ויקטוריה חנה בניסוי שירה לגרגירי חול על גבי משטח (באמצעות הגברה חשמלית)

 

כשמתעסקים במילים יש משהו שיכול לפעמים להיות מנותק מהגשמי. הדברים שאת אומרת מעבירים תחושה של החזרת המילה לגוף.

מעניין לחשוב על זה ככה. אני, עם עצמי, מרגישה כזה נתק מהגוף, אני די מרחפת. באמצעות הקול אני מתחברת אל הגוף. אני מהדהדת את הקול בתוכי. ממש מהדהדת, כמו כלי. אפילו בדברים קטנים, נגיד מֵמממממממממממממממממממאאאאאאאא – רק ליצוק את זה לגוף ולהרגיש איפה זה נוגע. כי גם אם אנחנו רק נושמים וחושבים על הגוף, משהו קורה. ואם אתה מוסיף לזה גם תדר של קול, זה עוד יותר חזק. דיבור הוא דבר מרפא. הביטוי עצמו מרפא. אנחנו הרבה פעמים לא נותנים לעצמנו להתבטא. יש קשרים בין הריפוי והקול, בין הוויזואלי לקול, זה לא מנותק. לפני שבוע נפתחה תערוכה במוזאון היהודי בפרנקפורט – הם ביקשו ממני להלחין קמע מן האוסף שלהם. הלחנתי את הקמע ליצירה של שמונה דקות, הוא מושמע באוזניות בשלוש מאות שישים מעלות. בכל פעם שאני שרה איזשהו צליל מן הקמע או אות – הוא מופיע לפני הצופה עד שהקמע כולו מורכב לפניו. זו חוויה אודיו־ויזואלית. בקיץ תהיה תערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אני אביא את הסאונד ואת אומנות הקול לתוך מוזאון. זה נכנס גם למוזאונים, גם לעולם הריפוי, גם למוזיקה, אנחנו חיים בתקופה שבה המון דברים מתחברים. זה כבר לא דבר אחד. ידע ומוזיקה ואומנות וריפוי, הכול נושק אחד לשני, יש קשרים.

 

דיבור בסוף הוא לרוב פרקטי מאוד. העברת מידע, תקשורת, לדבר בתור בבנק, למשל, יש מקומות שבהם זה מתנגש לך, מתערבב?

בטח, אני כל כך אשמח להביא את התדר הזה לחיים עצמם, אבל זה מצריך הרבה עבודה. הרבה מודעות. ללכת לפקידת בנק ולהתחיל לחשוב איך המילים שלי יוצאות מהפה ואם נעים לי בגוף, זה בעיקר להיות מחובר לתדרים גם. כי הדיבור הוא תדר, בעצם. אנחנו יכולים להגיד את אותו משפט בכל כך הרבה דרכים, ועדיין אמרנו את אותו דבר אבל זה משהו לגמרי אחר. אז זה התדר שיוצא מאיתנו. אל מישהו אחר, אל עצמנו. הכוונה הפנימית. ואם אנחנו יותר מודעים לכוונות או לתדרים, את מבינה? כל השאלות שאת שואלת אותי עכשיו – יכלה גם להיות מישהי אחרת, עם תדר לגמרי אחר, ולשאול אותי את אותן שאלות, והייתי עונה אחרת. זה לא רק המילים. המילים הן הדבר האחרון, הן התדר – שיוצא ממך. אלה דברים שאת חשה אותם. הכוונה היא להתחבר לתדר שלך, להיות אותנטי איתו. והדיבור שלך, הביטוי שלך יגיע ממקום, מאוד מאוד מסונכרן עם הדבר שאתה קורא לו: אני עכשיו.

שזה דבר שהוא נזיל ומשתנה.

כן. הוא חי. הוא דבר חי, בכל פעם יישמע אחרת.

 

מעניין לחשוב על האני כעל תהליך. וגם החשיבה על עצמך כעל מי שכל הזמן ניזון מהסביבה ומזין אותה, יש בזה משהו מאוד –

אחדותי. החלל הוא חלל אינסופי. ממש. למעלה יש אינסוף. בצדדים יש אינסוף. אפילו למטה הוא נראה מאוד מרוכז, אבל תכלס – אם אנחנו קודחים למטה, נגיע לשמיים. אז אנחנו נמצאים בתוך אינסוף. ולאינסוף הזה יש מרכז. יש משפט ביהדות שאומר, חייב כל אדם להגיד לעצמו, בשבילי נברא עולם. מה זה בעצם אומר? שבחוויה שלי המרכז הוא הלב שלי. ומהלב שלי הכול נפתח לאינסוף. אין מרכז אבסולוטי אחד. אולי יש – כי בסופו של דבר המרכז הפנימי־הפנימי של כל אחד ואחד מחובר לאיזשהו מקור אחד אולי. על זה אפשר גם לדבר. בעצם הסיפור שכל אחד מספר לעצמו לא דומה לסיפור של מישהו אחר, ואז כל מה שאתה קולט זה מה שאתה קולט מתוך המרכז שלך. למשל עכשיו – שני מרכזים מייצרים סוג של דיאלוג. זה לא מובן מאליו. אבל עדיין החוויה שלי היא אחרת מהחוויה שלך. וזה לא דבר קטן, זה דבר מדהים.

(קרקורים וצווחות ממלאים את הגן.)

אורייתא

 

בסדנאות שלך את מפרקת מילים – חוקרת אותן מבחינה צלילית, מבפנים. תרצי להדגים משהו מהפרקטיקה הזאת, אם הצינון לא יקשה עלייך?

(צליל של ניידת במרחק. נקישות. אולי נקר?)

בשמחה, איזו מילה?

איזו שתרצי

(עוצרת לחשוב.)

אולי ניקח את המילה "מילה". מֵ"ם. אם אני רק לוקחת את הסאונד של המ"ם. מֵםםםםםםםםםםםםםםם (מושכת את המ"ם הסופית) – כבר אני מקבלת משהו, יש לי אינפורמציה. מםםםםםםםםםםםםם – זו מהות מאוד מסוימת (עוצמת עיניים), מםםםםםםםםםםם – קודם כול זה משהו סגור. השפתיים שלי סגורות סביבה, זה חתום. מםםםםםםםםםםםםםם (הקול שלה יורד מעט, מעמיק) זה כאילו אני הופכת להיות מ"ם. אני הופכת למ"ם, כאילו שטח הפנים שלי סגור והכול מהדהד בפנים – בדיוק כמו שהמ"ם הסופית נראית. בואי ננסה לעשות את זה, תחשבי על המ"ם הסופית ואז תראי אותה, אבל אל תראי אותה בדו־ממד, תראי אותה בתלת־ממד. ותראי את הפנימיות שלה בתוכך –

מםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם… כאילו הגוף הוא כמו מְכל (קולה נעשה עז יותר) מםםםםםםםםםםםםםםםם

מםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם (גם אני בעיניים עצומות, האצבעות נשלחות אל הבטן, אני מתרכזת – יש מין רעד, רטט קבוע שמתפשט בחלל הפה, גם בגרון, גם בבטן? אולי זה רק האוויר שיוצא והסרעפת שמתכווצת – אולי לא? אולי אפילו עד לרגליים, לכפות, אולי אפילו לדשא – כמו באס – אולי באמת עכשיו כולי מלאה מֵ"ם?)

למרות שהצליל סגור, יש בו גם משהו שמתפשט.

נכון, זה כמו אדמה בפנים. המ"ם היא מקבילה לאדמה בספר יצירה. ולבטן. באמת המ"ם הרגילה, כלומר, שהיא לא סופית, יש לה פתח למטה. אפשר אפילו לגעת באדמה. תנסי רגע, תגעי –

(שתינו מניחות את כפות הידיים על הדשא)

מםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם – את מרגישה?

את רואה איך עם הסאונד הזה מרגישים את האדמה?

כן, כאילו הצליל מוריד אותך קצת למטה.

נכון, זה מאוד מקרקע. יש בזה משהו קדמוני, אימהי. קצת כמו רחם. התחלנו עם המ"ם. נסתכל לרגע על הפועל – ואז אני לוקחת את הלמ"ד. כשהסאונד של הלמ"ד זה בעצם – לְל (משהה מעט את הלמ"ד). לוקחת את הלשון ומעלה אותה למעלה. ללל (משהה עוד קצת). תנסי גם את: לל (הלשון נוגעת בקצה החך, רגע לפני המפגש עם השיניים). לל, נכון? יש כאן פעולה שהיא כלפי מעלה. בפועל מָל: למול זה לקחת משהו מאוד מופנם, סגור, מאוד פנימי ואדמתי, מאוד מכונס, ולהקפיץ אותו. להעלות אותו למעלה. כשאני חושבת למשל על ברית מילה. זה לקחת דבר פיזי ולתת לו משמעות אחרת. כשאני אומרת את המילה מ-י-ל-ה, מילה. מילה. אם אני חושבת על המילה בתור פועל, אז בעצם המילה כשם עצם מסבירה לנו את הפועל. מה קורה כשאני מוציאה מילה מהפה? מה קורה פה – אני מוציאה סאונדים, רצף של סאונדים, שפתאום יוצרים איזושהי משמעות סגורה. ברגע שהמשמעות נאמרה היא נחתמה. העולם שלנו הוא מאוד כאוטי. יש בו המון צלילים, המון אפשרויות. המון מילים, הכול נמצא שם. בחלל. כשדיברתי עשיתי פתאום מן ספציפיקציה. מילה. מילה. בואי נראה מה הקשר בין הפועל הזה לשם העצם. בעצם, כשאני מָלָה משהו, אני יוצרת איזו ברית, או קשר. בין משהו פיזי למשמעות אחרת גבוהה. המילה עצמה גם עושה את זה. היא לוקחת צלילים וקושרת אותם למשמעות. גם שם העצם וגם הפועל מסבירים מה זאת מִילָה. הם ממחישים את זה. בעצם אני מלה סאונדים כשאני מוציאה מילה. מלה אותם לכדי משמעות.

אולי גם במובן של תקשורת, של הפיכת תוכן פנימי למשהו שיוכל להיות מובן על ידי האחר, זה גם זה. כי כשאני לוקחת את האִאאאאאאי (מושכת את תנועת ה־אִי), אני מסתכלת גם על שאר האותיות בַּמילה "מילה". על התנועות. האִי, החיריק, אִאאאאאאי – הוא מאוד פנימי. הוא גם נמצא מאחור – אִאאאאאאי, נכון? באחורי הפה. והאָאאאאאאה – הוא מאוד פתוח. אָאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההה, הכול פתוח. הפה נפתח –אאאאאאאאאהההההההההה. אז בעצם אני לוקחת את המ"ם הזאת שנמצאת בפנים ואני נכנסת פנימה, מִמממממממייייייייי.

ואז אני לוקחת את הלמ"ד ופותחת – לָּללה. זה בדיוק זה: תקשורת מן הפנים לחוץ.

הצליל ממחיש את המעשה.

נכון, וזאת המילה "מילה". וזה מעניין גם לראות את ההפך. אני לפעמים גם הופכת. לָמָּה.

למה.

ה"למה" זה כאילו מלמעלה למטה. למה. למה. נורא מעניין לראות את זה, לא כדבר מובן מאליו. למה.

"למה" זה רצון למצוא סיבה למשהו. אז את מתחילה מלמעלה, מהמקום שבו הכול נראה אחד – לָ, ואז את מגיעה למטה. למָּממה. ואת מנסה פה למטה לקבל תשובה. למממה. המילה היא כאילו ההפך מה"למה". כאילו היא מגדירה. אם את לוקחת את המילה הזאת מלא־מלא פעמים ואומרת "למה, למה" – למהלמלמה – פתאום היא תיראה לך מוזרה. מה זה הסאונד הזה? פתאום את שומעת אותה כמו סאונד. כי המוח שלנו מתרגל למשמעויות של המילים, אבל פתאום את פותחת את זה וחוזרת וחוזרת וחוזרת – ואז את שומעת את המהות של הצליל.

למה. למה. למה. הרבה פעמים כשיש מילים שאני כבר מחוברת אליהן, שעשיתי איתן את העבודה, אני מרגישה את הסאונד שלהן בתוך המשמעות.

 

אולי זה קצת כמו ללמוד שפה חדשה, או להיות תייר שלא מבין את השפה, לחזור למקום של התינוק שלומד לדבר, שבלי משמעות שומע את השפה כצלילים.

כאדם שסקרן ביחס לשפה ולסאונד, איך את מרגישה כשאת מגיעה למקום שאת לא מבינה את השפה בו?

אני מרותקת. אני מקשיבה לשפה ואני מתייחסת לזה כמו אל מוזיקה. יש כל מיני שפות שאת שומעת אותן ומרגישה את הוויברציה שלהן. יש שפות רכות, יש שפות נוקשות, יש שפות חותכות, יש שפות זורמות – פורטוגזית, למשל. כשהייתי בברזיל ישבנו באיזה בית קפה ואמרו לי, סליחה שאנחנו לא מתרגמים לך. אמרתי, לא, לא, רק תמשיכו לדבר. הייתי מהופנטת מהשפה שלהם. מונגולית, למשל, כשהייתי במונגוליה, הכול אצלם זה בִּשְׁוואים כאלה, ואז אמרתי לעצמי, הם בקושי פותחים את הפה, אולי כי קר להם שם. אולי. זה הכול ספקולציות שלי, אבל פשוט מעניין לראות איזו תחושה אתה מקבל כשאתה שומע את השפה. האיטלקית גם מאוד זורמת, וגם הם כאלה, אימפולסיביים, באיזשהו אופן. הספרדים גם כן, נורא זריזים, השפה שלהם זריזה וגם יש את הררררר' המתגלגלת – ואת קולטת את האנרגיה של המקום. הערבית, למשל, כל האותיות הגרוניות האלה, היא נורא יפה, זה חיבור עמוק לאדמה, ולגוף. בגלל זה אני משתמשת הרבה בחי"ת ועי"ן באומנות שלי. זה מהותי, אני לא מוותרת על החי"ת והעי"ן – תראי איזה הבדל בין המילה חְחחחַיִּים לבין המילה חְ'הַההאיִּים.

או ההבדל בין המילה עמוק לבין המילה עָעעעאמוֹקְקק. זו מהות, אי אפשר למחוק אותה. אני רוצה להרגיש אותה. (הדררה שבענפי צמרת האורן לידנו מתפרצת בצרחות) חְ'הַההההאיִּים… אני רוצה לא לקחת את המילים כמובנות מאליהן. המילים הן לא אקסיומות (קול נהימת מנוע של אוטובוס מתפשט באחת העליות הסמוכות לגן), הן ניסיונות. ניסיונות אנושיים למלל דברים שאי אפשר למלל אותם.

לחשוב על השפה כעל תהליך.

כעל משהו חי. כעל ישות חיה. הכול חי. שרק נזכה להיות בזה לא רק בשיחות כאלה אלא גם – בחיים עצמם. כי אנחנו חווים כל כך הרבה התנגשויות ודברים שלא קל להתמודד איתם, שנדע לנשום ולבחור, להיות בחיים.

היושבת בגנים

מעבר למילים גם יש את הניגון שבו יש פשוט צלילים. בלי רצון להגיד משהו. אני פשוט נושמת, מוציאה צלילים, ויוצא ניגון אָאאאאאִי-אאאאאוּווווווווווווווווווו… גם בזה יש מסתורין, יש קסם. אלה לא רק המילים, אלה גם הצלילים לבדם, הם כשלעצמם מין ישות. אז צריך לא להפסיק להוציא צלילים, לא רק לדבר, זה אפילו לא לשיר, זה להדהד צלילים. לתת למנגינות לצאת מתוכך. ולא להרגיש שאתה – שר, או שאתה אחראי על זה, לפתוח את השער ולתת לדברים לצאת החוצה. זה ביטוי פנימי לא מודע, פשוט לאפשר לו לצאת החוצה. לא לקחת אחריות יתר. לא לחשוב איך זה נשמע, שטויות. כי זו סוג של מתנה, שיש לנו לתת לעולם ולעצמנו. זה מהאני הפנימי, שאתה לא מכיר ולא בקשר איתו.

וגם לא תכיר אם לא תיתן לו להוציא קולות.

בדיוק (היא מחייכת).

*

אני נשארת לשבת בדשא לאחר שאנו נפרדות. אני כותבת והיא מתרחקת. הכובע שוב על ראשה, היא עטופה בצעיף אך כפות רגליה עדיין יחפות. הנעליים אחוזות בידה, היא מתרחקת לאט. צעד־צעד, אצבעות, עקב, פסיעותיה גם הן סקרניות, קשובות, משתהות.

עיניי נופלות על הדשא, אשר ספג את המֵ"ם שהפקנו. אולי הוא עצמו מעביר אל הגוף צלילים נמוכים, עמוקים. אני חושבת על פעָמות הבאסים הזורמות אל האצבעות והבטן ברחבות ריקודים. אולי בגלל שאנחנו קודם כול רואים ורק אחר כך שומעים, עלינו להתרכז יותר כדי לשמוע לעומק, להיכנס יותר פנימה כדי לשמוע ולהבין את החוץ, ומה בין צליל למילה, בין מוזיקה לדיבור, ואיך השאלות רק מתרבות לי בראש כעת, וכמה נכון וכמה יפה היה לחקור את המ"ם – להפיק אותה ולהקשיב לה בכל הגוף.

ואולי בעצם ניסיון ההקשבה הקשובה כל כך לצליל ובעצם הפקתו טמונה מעין תשובה.

^[1] ההערות הנתונות בסוגריים בתוך דבריה של ויקטוריה חנה הן של המראיינת.