ראיון – שאנן סטריט | מעין ראפא

"אז ישבנו וכתבנו לביט" – ראיון עם שאנן סטריט

אני פוגשת את שאנן סטריט בבניין רשות השידור הישן, שם נמצא משרדו. שאנן הוא מחלוצי ההיפ־הופ בארץ. במשך עשרים וחמש השנים האחרונות הוא יוצר ראפ עם להקת "הדג נחש" ובאלבומי הסולו שלו שהאחרון בהם, "אידיאלים", יצא השנה. אנו נפגשים באחת הכניסות שבאגף האחורי של הבניין ושאנן מושיט יד קדימה להשקת אגרופים חיננית. הוא חבוש כובע שחור בעל מצחייה רחבה, פאות מאפירות ועבותות מעטרות את פניו. על שולחן המוצב בין הספות במרכז הסלון מונחת קופסת קרטון צבעונית. שאנן מסיר את המכסה שלה ומתוכה מבהיקות העטיפות האדומות והכתומות של פסק זמן וכיף־כף. יש בשאנן, בהופעתו וגם בהתנהגותו, מעין צניעות ופשטות. מבטו נודד לצדדים כשהוא מדבר והוא מרבה לצחוק תוך כדי דבריו. עיניו מחייכות ומשדרות משהו קליל וצעיר לצד מבט מפוכח על העולם.

אנו יושבים במבנה גדול ומרשים בן מעל למאה שנים, בעל תקרות גבוהות וחלונות המוקפים קשתות אבן מעוטרות. אור בהיר של תחילת מרץ מאיר סביב. אקליפטוסים ודולבים עתיקים נטועים בגינה המקיפה את הבניין והמתחם כולו מוקף חומה. למרות הקרבה הרבה לשוק מחנה יהודה ולרחוב אגריפס ההומים אפשר לשמוע כאן ציוצי ציפורים. הבניין ממוקם בדיוק בגבול שעובר בין השוק ושכונת נחלאות לשכונות החרדיות רוממה, מקור ברוך ומאה שערים.

לאחר שחניתי ידי הונחה מעצמה על העורף שהתקשח מעט בעת הנסיעה. בדרך לכאן פניתי בטעות לרחוב ללא מוצא במקור ברוך. ברחוב הצר שממנו ניסיתי לצאת מרווח הטעות היה כמעט אפסי, עשרות בודדות של סנטימטרים הפרידו בין הרכב שלי למכוניות החונות. שלושה ילדים לבושים בבגדים זהים – סריגים אפורים בדוגמת מעוינים ומכנסיים ארוכים שחורים שההבדל היחיד ביניהם היה גודלם – חצו את הכביש ולטשו בי עיניים. נדמה היה שטרטורי הרכב הישן שלי שהדהדו בין הבתים הבהילו אותם. היה משהו מבלבל מעט במראה שלהם, כאילו הופיעה מולי אותה דמות שלוש פעמים בשינוי קנה המידה. הייתי דרוכה כולי, כפות הידיים מהודקות על ההגה והראש מופנה לאחור עד למקסימום יכולת הסיבוב של הצוואר. גלשתי אחורה לאט, מנסה לקלוט כל דמות שחורה שצצה בכביש ומייד נעלמת.

במעבר באזורים האלו בעיר שמעוררים תחושת זרוּת שָׁבָה וצפה התחושה האמביוולנטית; הנטייה של העיר לשבות את לב יושביה ומבקריה ולהתיש אותם בה בעת. חשבתי על משפט מתוך שירו של שאנן, "חלקה טובה" – "ברור שמעתי על הזהב והנחושת והאור וזה, אבל לא הם אלה שמחברים אותי חזק לחור הזה." בשיר הזה עוסק שאנן בקשר שלו לירושלים, על הזיכרונות שלו שכרוכים בעיר ללא הפרד ועל המורכבות שבחיים בעיר טעונת קונפליקטים וטירוף שהקשר הרגשי אליה הוא חזק, כמעט חלק מהזהות האישית. שאנן כותב על הקשר שלו לירושלים ברבים משיריו ומשירי הדג נחש. הקשר של הלהקה לעיר מתבטא גם בִּצליל שיש לו מעין גוון ירושלמי, לצד ההשפעות העיקריות של הלהקה – ההיפ־הופ והפאנק.

שאנן עוסק בשיריו לא רק בירושלים אלא בסביבתו בכלל – בין שאלו רחובות העיר שלו ובין שמדובר במציאות הפוליטית והחברתית שסביבו. לאורך שנות פעילותו הוא דבק באמירה החברתית והפוליטית שלו ולא מוותר עליה ביצירתו. הדבר אופייני להיפ־הופ כז'אנר מוזיקלי. הראפר עוסק בסביבתו בשיריו ומחובר אליה. בביקורת החברתית המתמשכת יש בעצם גם תקווה מובלעת, שמי שלא מאמין שיכול גם להיות אחרת לא טורח לבקר, להישאר קשור לסביבה ולנקוט עמדה ברורה לגביה. וגם אם החוץ הולם, מכעיס ומתיש – הראפר לא מסתגר ולא מאבד עניין בסביבתו על אף שהמבט הממושך על העוולות עשוי להוביל פעמים רבות לייאוש ולהרמת ידיים. על הבחירה הזו בעמדה של מאבק, בין שמדובר בקונפליקטים אישיים ובין שמדובר בנושאים חברתיים, כותב שאנן בשירו "סנוקרת": "תמיד העדפתי לקלל ולא לדמוע מנוטרל." הקשר בין כעס ומאבק לתקווה הוא אחד מהמאפיינים המרתקים של ההיפ־הופ, זאת לצד המשחקיות המובנית במוזיקת ראפ והיחסים שלה עם המילים והשפה.

בשירת ראפינג השפה מתפרקת, מילים מחולקות ומילים מודבקות, ההגייה הנכונה היא לא ערך, להפך, לעיתים היא עלולה להפריע לקצב. כשהצליל של המילה מתערער גם המשמעות שלה עשויה להישמע למאזין מעט אחרת. כאילו לשִׁים את המילים מחדש, מערבבים סלנג עם מטבעות לשון, גבוה עם נמוך, מפרקים להברות או דוחסים כמה מילים יחד והכול כדי להפוך את המילים בעצמן לקצב, הכול כדי לחבר אותן לביט. יש בכך משהו שיכול להזכיר במידת מה את הכתיבה מתוך המגבלות של האוֹליפּוֹ, שיטת יצירה שבה הכותב מקבל על עצמו מראש צורה מסוימת ומחויב לה. דווקא הכתיבה בתוך הצורה המחייבת הזו יכולה לספק לכותב מעין חופש מפתיע. כך נוצר טקסט שהוא בעצמו מוזיקה.

"אז ישבנו וכתבנו לביט"

קורה שאתה מתחיל לכתוב מילים על מוזיקה קיימת?

הרבה פעמים. הרבה פעמים יש גרוב או ביט או משהו. אתמול עבדתי עם הדג נחש, ועבדנו ככה. היה איזה גרוב, היה איזה ביט שעבדנו עליו כבר לפני שנה או חצי שנה, אז שלפנו אותו מהמחשב ועבדנו עליו.

המילים מתחילות להסתדר על הקצב בראש?

לגמרי. למשל בסדנאות היפ־הופ שאני עושה עם נוער בספריות ברחבי הארץ, אני שם אינסטרומנטל של היפ־הופ ואומר להם תכתבו. החרוזים יושבים ככה יותר טייט. אם אתה יכול לדמיין את זה מבוצע או אם זה בא קליל, אם המילים באות בקלילות על הקצב, אז השיר הוא טוב. גם אם תפריד אותו מהמנגינה הזאת ותחבר אותו למנגינה אחרת או תשאיר אותו בספר, הוא טייט. אני אתן לך דוגמה, באלבום החדש שלי יש את "ואמרתי לעצב", שלא אני כתבתי, זו מרים ילן־שטקליס.

ליצירה שלה מוקדש המדור של צריף מארח השנה – יצירה בעקבות אומן נבחר.

איזה קטע. בגיליון הזה?

בגילון הזה ממש.

מָכּתוּב. הכירה לי אותו נועה גולדברג־רוזן, המומחית מספר אחת של מרים ילן־שטקליס, פריקית שלה. זה שיר שאני מניח שהיא לא כתבה אותו על אינסטרומנטל של היפ־הופ, כן? אבל – "ואמרתי לעצב: הנני. שב עימי ואמתיק לך סוד. והבטח לי שלא תעזבני – גם אני לא אבגוד בך עוד" [מדגיש מאוד את הקצב]. זו מלאכת כתיבה ממש מושלמת, איך שזה נוסע, כל הבהרה: פקה־טטה־קטטה־קטטה, פקטטה־קטטה־קטה, פקה־טטה־קטטה־קטטה, פקטטה־קטטה־קטה. אין פה איזה קיצור דרך, פה נוסיף הברה, שם נשנה כדי שזה יסתדר. לא. טקי־טקה. וככה כל השיר. אז עכשיו מה צריך? יש שם כבר את הפרייז. יש את הניגון של האותיות. עכשיו צריך איזה לחן שיעזור להזרים. אני חושב שמלאכת הכתיבה מושלמת כי היא כתבה בעיקר לילדים. איזה יופי זה שאתה יכול להביא רגש בוגר, ולא חשוב כמה הוא אפלולי, ואתה מסיע אותו בעזרת המיומנות שלה של כתיבה לילדים, של איפה להפיל את החרוז, כמה הברות, הכול מדויק.

אתה תמיד כותב על ביט?

לא, לא תמיד. את "לא נדבק" לא כתבתי על ביט. היה לי איזה ניגון בראש אבל במקרה הזה זה לא מה שיצא בסוף. הניגון שאני הבאתי מעצמי הוא בכלל לא הניגון שיצא בסוף. המפיק מביא איזה ביט ומעבדים את זה ביחד ומגיעים לאיזו צורת הגשה שהיא בדרך כלל אחרת. למשל ב"ואמרתי לעצב" אני הבאתי את הלחן של הבתים ודודוש מהדג נחש, שהפיק את השיר הזה, הביא את ה"שב, שב עימי" [קטע רך ומסתלסל], אז הוא בעצם הביא לנו את ההוּק.^[1]אני חושב שהוא בהתחלה ניגן את זה בכלל או השמיע את זה [שר ומדמה מעין סקראץ' – אפקט שנשמע כמו צרימת תקליט שמסובב אחורה], ואז הבאנו את ריף כהן. עובדים עם אנשים והם מרימים את הדבר.

^[1] הוּק (Hook), קונספט נושאי במוזיקה, מעין פזמון חוזר.