יש דברים שאתה לא מגיע אליהם. פשוט אין זמן. למשל צביעת חדר ילדים. אתה דוחה כל הזמן המון דברים ופתאום כבר עבר שבוע. שבועיים. אני מתכוון עכשיו לכתיבת הסיפור הזה. לא שהתכוונתי לצבוע את החדר מלכתחילה אלא שלפני כמה חודשים הזמנתי איש אלומיניום שיחליף בחדר את שני חלונות העץ הישנים ואת תריסי הפלסטיק השבורים, שעליהם התלוננה אשתי כבר זמן רב, בשני חלונות אלומיניום חדישים ובתריסי פי־וי־סי. את הזגוגיות הדקיקות החליפו טריפלקס שהבטיחו להשאיר מחוץ לבית טמפרטורות ורעשים שמקומם מחוץ לבית. איש האלומיניום היה רווק נצחי בשנות החמישים לחייו, איש שכונת התקווה ומתאגרף מושבע, זרועותיו מקועקעות ולראשו קרחת בשלושה גוונים. שנים רבות חי מהיד אל הפה, עד לפני חמש שנים בערך, בלי חשבון בנק, רק מזומן. זה כמו לשרוף את הגופה שלך, הוא אמר לי, להמשיך הלאה בלי להשאיר אף עקבה – ככה אבל כל יום מחדש. זאת הייתה אחת מעבודות האלומיניום האחרונות שלקח על עצמו. הוא התעייף מההתרוצצויות וביקש לשכור לעצמו חנות קטנה, שבה יוכל למכור כל מה שצריך לשיפוצים בבית, ומשם גם יוכל לצאת לעבודות מכניסות בסביבה, או לא לצאת כלל. הוא עבד לבד, בלי פועל – אני עזרתי לו פה ושם להרים או להחזיק – והזיע מאוד. הצעת המחיר שנתן לי הייתה חצי מהאחרות. הוא אמר לי: אני אעשה חלק, אתה תעשה חלק. אני לא טיפוס של פינישים, הוא אמר ונתן לי סטירת חיבה אבהית. גם אבא שלי היה נותן לי כאלה פה ושם.
אנחנו גרים בבית זקן שאולי היה ראוי כבר להרוס אותו, אבל כל הדיירים הקודמים דחו את הקץ ורק הוסיפו טלאים משל עצמם. כשאתה מדביק פלסטר על פלסטר, אי־אפשר אחר כך להוריד שכבה בלי לתלוש משהו מהאחרות. חתיכות מהקירות הישנים נעקרו יחד עם מסגרות העץ, טמפרטורות ורעשים מכל הסוגים חדרו פנימה, אשתי התרגזה, והחלק שלי היה ליצוק בטון סביב מסגרות האלומיניום החדשות ולמרוח טיח מבפנים ומבחוץ. הקדשתי למלאכה את השבת שהגיעה מייד אחר כך, או לכל היותר גם את זאת שלאחריה, אך נדמה שכל מקום שתיקנתי הצמיח שני מקומות חדשים שביקשו גם הם להיתקן, ואז הזזתי את המיטה ומאחוריה נחשפו חלקים רופפים נוספים, ואז גם מאחורי הארון, ובקיעים נפערו כשהשפכטל רק התקרב, וכשעליתי על סולם ראיתי מקרוב את העובש שניקד את התקרה, והבאתי גם סמרטוט ואקונומיקה, וכשהטיח התייבש והתכווץ וכבר לקחתי את נייר הזכוכית כדי להחליק לפני הצביעה, ראיתי שיש צורך בעוד שכבה, ועוד שכבה, וכך התארכה המלאכה עד שיצאה השבת ופניתי לעבודות החול. מאז אותו יום דחיתי את ההמשך משבת לשבת, ובמשך השבוע הייתי עסוק. את מכל הטיח האקרילי הגדול, בקבוק האקונומיקה והסמרטוט, קופסת הצבע, המברשות, השפכטלים, נייר הזכוכית ויריעות הניילון – את כל אלה השארתי שם בחדר הילדים, דבר שהוסיף לחוסר שביעות רצונה של אשתי, אך עזר לי לא לשכוח את חובותיי והמשיך להטריד אותי משבת לשבת, וגם בימי חול, עד שאבדה הספירה.
ובכן, אני מאריך איפה שראוי לקצר ולא מגיע לעניין. גדעון נפטר. הסרטן התגלה מאוחר, הגוף כבר היה עייף, כמה חודשים קצרים של פרידה וסבל, ונגמר. בן שבעים ושתיים. מבוגר ממני בשלושים שנה. את ההודעה קיבלתי ביום חמישי שעבר. כלומר לפני שבועיים. זה היה יום חופש שכפו עליי בעבודה. אתה עובד אמא'לה ואבא'לה, אמרה לי המנהלת שלי, לך תעשה משהו נעים, ספא או משהו, אל תדווח על יום חופש – זה און דה האוס. רבעוש. הדיבור שלה, שיודע מתי להדגיש אותיות בג"ד כפ"ת ומתי לא ואיך לשלב את זה בסלנג עדכני, משאיר אותי מאחור הלום רגשי נחיתות ושוקל את מניין שנותיי כדייג שסירתו טובעת והוא נאלץ לבחור אילו מחפציו יזרוק לים כדי להרוויח זמן לפני שישקע. האם כך הרגיש גדעון בימיו האחרונים?
אני מעדיף שלא להפקיר את גופי בידיים שרק מחפשות השלמת הכנסה. אשתי דווקא אוהבת ולכן אנחנו הולכים מדי פעם לספא, כי היכולת שלי לשמח את אשתי היא מוגבלת, יש להודות, ואני בחוב תמידי כלפיה. אנחנו מכירים מהתיכון. היא למדה בשכבה שמעליי, אבל היינו יחד בנבחרת השחייה הבית ספרית, ואחר כך העירונית, ובעוד היא המשיכה כספורטאית מצטיינת וכתפיה התרחבו עד שהביאו אותה בשיאה אפילו לאולימפיאדה אחת – שהיא לא התחרתה בה בסופו של דבר בגלל פציעה – אני נשלחתי לגולני, כתפיי הלכו ושחו, הלכתי לאיבוד, ואם היא לא הייתה מוצאת אותי בחשכה שנפלה עליי כשאבי נהרג – הוא טס במטוס שהתנגש בהר והתפוצץ – ומתחתנת איתי, כמעט בכפייה, לא בטוח שהייתי נמצא פה היום לספר. הוא היה בגילי, אבא שלי, כשנהרג. אפשר להגיד עליי גם דברים רעים, אבל את חובותיי כגבר אינני נוהג להזניח. גם לאלה שאני מעדיף לשכוח אינני מתכחש, ולכן כשהחליטה אשתי שאינה יכולה להיעדר מהעבודה באותו יום – היא פסיכולוגית – ידעתי מייד שיום החופש נגזר כדי להשלים בו את מלאכת תיקון החדר.
שוב הזזתי את המיטה ופיניתי את החדר ולבשתי בגדי עבודה וחזרתי לקירות ואז התברר שנדרשת הכנה נוספת לפני הצביעה, ורק למוחרת ניתן יהיה לצבוע ממש, והשעות נקפו בעבודה מאומצת שנקטעה רק בצוהריים, שכן בני הצעיר התקשר מבית הספר, הוא שכח את מקלות התיפוף שלו שהוא צריך בשביל חזרת התזמורת, והזדרזתי לקחת אותם ולהביא לו לשער בית הספר, שם פגשתי את בני הבכור שחזר איתי ובאמתחתו שלושה חברים. שכחתי להזכיר שבאותו יום חמישי חגג הבכור תריסר חורפים וקבענו שאקח אותו ואת כמה מחבריו לבילוי אחרי הצוהריים, כך או כך הפסקתי לאותו יום את העבודה ופניתי להכין לכולם ארוחה – שתי חבילות פסטה ורוטב עגבניות מצנצנת – וכשנפניתי להציץ בנייד, ראיתי הודעה שגדעון נפטר.
לא כאן המקום להספיד את המנוח, שוודאי ראוי הוא וראויים מעשיו לבמה משל עצמם, סיפורים משל עצמם, ורק אציין שגופו המוצק, מחוות גופו הנוקשות, שפתותיו הקפוצות ושחור עיניו היוקד, הסתירו לב רך וחומל שהביא אותי לבקר לעיתים מזדמנות בביתו, וזיכה אותי בכמה רגעים שראוי לנוצרם. אני מקווה שבקרוב אעלה אותם על הכתב. כך או כך ההלוויה נקבעה ליום המוחרת – יום שישי באחת ורבע. לא ידעתי אם אלך להלוויה. נכון שגדעון היה חביב עליי, וגם יש לנו חוג מכרים משותף, אך הוא יהיה נוכח שם בגופו בלבד, או לא נוכח כלל, ואת משפחתו לא הכרתי. כמובן, העדפתי ללכת לכל מקום בעולם על פני צביעת החדר, גם רציתי לספוג משהו משאריות נוכחותו של גדעון עלי אדמות, ולשמוע את ההספדים שוודאי יחשפו בפניי צדדים שלו שלא הכרתי, וגם כמובן לחלוק לו כבוד. כבוד אינו דבר של מה בכך, וסבור אני שהיה יותר ממנו בדור הקודם, זה של גדעון, ויאה יהיה לו ולזכרו אם אתרום במשהו ואמשוך עוד קצת את הכבוד הזה אל ימינו והלאה. אלא שיום שישי בצוהריים הוא מועד שטומן בחובו קשיים, נוסף על עניין צביעת החדר. במיוחד הקשה הדבר על אשתי ועל בני הבכור שהמכונית היחידה שלנו משמשת בדרך כלל לענייניהם בשעה זאת של השבוע, זאת לקניות של שבת וזה להסעה לחוג.
בבוקרו של יום שישי אכן הזדרזתי להתחיל בצביעה. מלכתחילה ראיתי שהיא תארך זמן רב וידעתי שגם כאשר תסתיים, אמצא את עצמי עייף ומלוכלך, הצבע ידבק לשערות ראשי וזרועותיי, ואין זה יאה להגיע כך להלוויה. אמרתי לעצמי, תיקח המלאכה כמה שתיקח, אם אסיים בזמן, אלך להלוויה, ואם לאו, לאו. ראיתי שאבריי מתרפים ותנועותיי מתעצלות והזמן נמתח. ואולי היה זה רצון להרחיק מעצמי את המוות שיש לו מין תכונה כזאת להפתיע אותי מדי פעם כשאני לא מוכן, ולקטוף לעצמו מי מבין מוקיריי או יקיריי. לא חשבתי שאכפת למוות אם אלך או אישאר, ובכל זאת נעמה לי ההרגשה שיש לי את הכוח להתחמק ממנו לעת עתה. כך או כך לקראת השעה אחת הבנתי שאני מוסיף שכבות צבע שאין בהן צורך של ממש, מלבד זה של בזבוז הזמן, וחשבתי שיש בזה הכול אולי, אבל כבוד אין בזה כלל, ולכן סיימתי מייד ונכנסתי להתקלח. כל כתמי הצבע נכנעו ללא קושי, כמעט בדרך פלא מחשידה, ובאחת ועשרה כבר הייתי מוכן ומזומן.
אשתי סיימה את ענייניה בבוקר, לבקשתי, ואת בני הסעתי מוקדם, אבל ממילא הוא רק שיחק בנייד שלו ואת זה אפשר לעשות גם בספסל שמחוץ לאולם האימונים. בשעה אחת עשרים ושלוש הורדתי אותו, ויכולתי לצאת לדרך. בית העלמין הוא קצת מרוחק, אך ידעתי שהלוויות דינן להתחיל אחרי המועד שנקבע להן, במיוחד כאלה של שישי בצוהריים. הטקס עצמו לא יתחיל לפני אחת וחצי, ניחשתי, וממילא לא אכפת היה לי להפסיד חלק ממנו, אין בכך פחיתות כבוד, ומהיכרותי עם המנוח, הייתי סמוך ובטוח שגם לו לא יהיה אכפת. אלא שדרכו של עולם היא שונה בימי שישי בצוהריים מכל שאר שעות השבוע, ודרך שאורכת בדרך כלל פחות מעשרים דקות מתמתחת פתאום לקראת השבת, ותוכנת הניווט לא הצליחה למצוא דרך קצרה מכזאת שתסתיים רק לאחר עשרים ותשע דקות. לרגע חשבתי בכל זאת לוותר, אך מייד גירשתי את המחשבה הסוררת ויצאתי לדרכי.
הדרך לבית העלמין כוללת נסיעה עירונית קצרה, ירידה לכביש המהיר למקטע בודד ואחר כך נסיעה בין־עירונית עד הכניסה ליישוב של גדעון. אלא שכשירדתי לכביש המהיר, מתוך הרגל, הבנתי שלא לכך התכוונה תוכנת הניווט. היא ביקשה שאמשיך ישר בכביש צר שמעולם לא נסעתי בו קודם, ושכל ייעודו הוא להתחמק מפקקים, בדיוק כמו זה שנחשף בפניי מייד. אומנם אפשר היה להתקדם לאט אל הכביש המהיר, אך בעלייה של היציאה הקרובה התנועה עמדה מלכת והתוכנה כבר עדכנה את משך הנסיעה לשלושים ושמונה דקות, ואת זמן ההגעה לשתיים ותשע דקות. זה כבר נראה לי כמו איחור מוגזם, שהוא גם לא מכובד, וגם יגרום לי לפספס את רובו של הטקס, אם לא את כולו. נוותר, אמרתי לעצמי בגחמה רגעית, חציתי את אזור ההפרדה בניגוד לחוק, ונמלטתי מהפקק. כיוונתי את התוכנה לכתובת של ביתי, והיא הורתה לי לעשות פרסה ביציאה הבאה ולחזור הביתה בתוך אחת־עשרה דקות, כאילו לא אירע דבר. ובכל זאת, נפל דבר, כי גדעון נפטר. דמיינתי בעיני רוחי את פניו, ואף על פי שהיה איש סרקסטי וחסר אמונה, ראיתי את חוסר שביעות הרצון שלא הצליח להסתיר. לא בכל יום מתים, רמז לי שחור עיניו, ויתרת עליי מהר מדי. טוב, נמלכתי בדעתי בזמן שחיכיתי ברמזור לעשות פרסה: אסע הביתה, אבל אכוון את התוכנה שוב לבית העלמין, ואם תימצא דרך שבה אגיע לפני השעה שתיים, אסע בה, ואם לא, אחזור הביתה. ברגע שהסתובבתי נמצא נתיב, זמן ההגעה התעדכן לאחת חמישים ותשע, וגדעון חייך. לא ידעתי אם הייתה זאת יד האלוהים או ידו של גדעון שאולי כבר יכול למשוך שם בחוטים. אחר כך התעדכן זמן ההגעה לשתיים ושלוש דקות, אבל כבר הייתי בפקקים שלא אפשרו לי שוב להתחרט.
הגעתי בסופו של דבר בדקה לשתיים, ולקח לי עשר דקות נוספות להחנות וללכת ולהגיע בתחילתו של ההספד האחרון – הספד יפהפה ומפואר של ידיד משותף, וכבר שמחתי שהגעתי ולא ויתרתי. כל מה שאירע במסע ההלוויה, היו שם אנשים שלא ציפיתי לפגוש, הוא סיפור בפני עצמו. אני מקווה שעוד אכתוב אותו, אבל עכשיו נחזור לענייננו. מעניין לעניין כבר קשה לזכור מהו ענייננו. כשחזרתי הביתה היה צריך להכין את אירוע יום ההולדת של בני הצעיר. שכחתי לספר. אומנם תאריך יום ההולדת שלו חל שבועיים מוקדם יותר, אבל היה לנו נוח מסיבות כאלה ואחרות להצמיד אותו לתאריך של הבכור. הוא ביקש שנעשה בחצר קמפינג לכמה חברים, ואני נפניתי להקים שלושה אוהלים, ולהזמין שתי פיצות. הילדים צפו בסרט, אחר כך הבערנו מדורה גדולה, צלינו מרשמלו והתארגנו לשינה: שלושה או ארבעה ילדים בכל אוהל, ואשתי ואני באוהל נפרד, נשארנו כדי להשגיח. ואכן היה צורך בהשגחה שכן התברר שהילדים חשבו שמדובר בלילה לבן, ולא הניחו לאש לגווע, והמשיכו לצעוק, מה שלא תאם את ציפיות השכנים, ולא תאם את ציפיותיי שלי. בסופו של דבר נכנסתי לאוהל ואשתי נשארה לקרוא בחוץ, מתחת לפנס, את הספר שכבר קראה עשרות פעמים. זה היה עותק ישן ונדיר של ספר פנטזיה מתורגם, על עולם של דרקונים יורי אש ועליהם רוכבים אנושיים, שנתן לה פעם מאמן השחייה הנערץ עליה, המאמן שהביא אותה אל האולימפיאדה שבה בסופו של דבר לא התחרתה. אותו מאמן נפטר כמה חודשים קודם לכן, מה שהעלה עוד את ערכו של הספר.
זעקות אימה העירו אותי לאחר שעה קלה. קפצתי מתוך האוהל ומצאתי את אשתי חצויה בין התקף זעם להתקף בכי, שגרם להם ילד אחד שניצל הליכה קצרה של אשתי לשירותים כדי לנסות להציל בכל זאת את המדורה בעזרת הספר שהניחה על הכיסא ליד. בידה הייתה שארית הספר שהצילה, כמה עשרות חצאי דפים שרופים שדבקו זה בזה.
למוחרת ראיתי אותו שוב, את מה שנשאר מהספר. הוא היה מנוילן מחוץ לדלת הכניסה, וידעתי למה גם בלי לפתוח את הניילון. את הריח של השריפה אתה חייב להשאיר מחוץ לבית. כל זה היה דומה מאוד, כמעט זהה, לשארית היומן של אבי שקיבלתי מהחברה שהמטוס שהתרסק היה שייך לה: לא היה אפשר לפתוח אותו ולקרוא בלי שהדפים יתפוררו, הריח היה בלתי נסבל והתפשט לכל עבר, ובסופו של דבר, לא זה הזיכרון שאתה רוצה לשמור איתך. זה לוקח חודש או חודשיים, אבל בסוף אתה זורק את זה לפח.