אם אתה לא זוכר, זה כנראה לא היה חשוב | רון לביא

מצא את ההבדלים. מצא את ההבדלים בין הרכב הזה לבין שאר הרכבים בחניון. זה לא מסוג המשחקים שאתה מפסיד בהם אם אתה לא מצליח לסיים בזמן, אבל מישהו אחר כן. לבסוף, דינג דינג דינג. עובר אורח מוצא את ההבדלים. הוא מרים אבן גדולה ובעדינות מנפץ לאלפי רסיסים את החלון של המושב האחורי, מהצד שרחוק מהתינוק.

הוא מתחיל בניסיונות השכנוע. "זאת לא אשמתך. זאת לא אשמתך!", הוא צועק לעבר התינוק. סקרנים עוזבים את שקיות הקניות שלהם כדי לרוץ מהר יותר לזירת האירוע. "אתה אהוב!", צועקת מישהי בזמן שהיא מאיצה לעבר הרכב, והיא מושכת את השורוק של האהוּב כאילו היא מנסה לשלוח עם השפתיים שלה את כל הנשיקות פנימה.

במהרה הרכב מוקף בהם. מארב של חמלה. זאת מכירה פומבית, כולם מציעים את הנוסחה שלהם, כולם מתחרים מי יכול לחקות אהבה יפה יותר, יפה מספיק כדי למשוך זמן, כדי שפתולוג הילדים יספיק לאסוף את הקטנה מחוג קדרות. אקפלה של "כל דבר קורה מסיבה" ו-"את האור שלך אי-אפשר לכבות". מהצד, מישהי מחזיקה את הילדים שהיא מסרבת לחסן ומצקצקת, "איך עושים כבשים ששטפו להם את המוח, ילדים?"

דרושות הרבה הודעות שרשרת בוואטספ כדי להמשיך להכחיש את מודל השבר הקרדיאלי. גם שלושים שנים אחרי פרסום התגלית עדיין תוכלו למצוא אותם. הם יגידו לכם שהמחקרים האלה מדויקים למציאות לא יותר מספרי הארי פוטר או מהדורת החדשות המרכזית. מה שהוא אומר, המודל עם השם הכבד, זה שהסיבה האמיתית שתינוקות מתים כשהם נשכחים ברכב היא לא מהתחממות או ממחסור בחמצן. מה שהוא אומר, וזה לקוח היישר מספרי הלימוד של הפקולטות לרפואה, זה שסיבת המוות היא לב שבור.

התינוק, בהיעדר יכולת להסביר את תחושותיו במילים, נאלץ לבטא את הצרכים הגופניים והרגשיים שלו באותה צורה – בכי – ואלה נתפסים מבחוץ כזהים וכשווים בחשיבותם. אבל בעוד שהוא יכול לשרוד זמן רב יותר ללא מזון משנהגו לחשוב פעם, השלב הראשוני בהתפתחות האישיות שבו הוא נמצא לא מאפשר לו לשרוד הרבה זמן ללא הכרה וחום הורי. לכן, כשתינוק נשכח ברכב ולא זוכה למענה שוטף של הצרכים הרגשיים, מערכת העצבים שלו מזהה מצב סכנה ומופעלת יתר-על-המידה, מה שגורם לדופק מואץ. אבי העורקים, שטרם התגמש דיו בפרק הזמן הקצר מחוץ לרחם, נשבר תחת הלחץ. ותודה לעכברים שהושארו בסדאן תחת עדשת המיקרוסקופ כדי שנהיה בטוחים. מאז שהדבר התגלה, או הומצא, תלוי כמה אנטנות חוסמות G5 יש לכם על גג הבית, תקנות מיוחדות נכנסו לתוקף.

אם נולד לכם תינוק, יגידו לכם "מזל טוב", יגידו לכם "שלוש קילו מאתיים", ואז יגידו לכם "להוריד שעונים, תכשיטים וחגורות". יגידו לכם גם "לא לזוז במשך חצי דקה". 220 לייזרים שעשו הסבת מקצוע מלשגע חתולים יסרקו את הגוף שלכם מכל הכיוונים. אתם תשבו בחדר ההמתנה, מול טלוויזיה שמריצה בלוּפּים סרט הסברה על כל התינוקות הסטטיסטיים שניצלים בכל יום, עם הלחיים הסטטיסטיות שלהם והאף הסטטיסטי הפחוס הזה שלהם. אחרי כשעה, הנציג יתקין עבורכם את המערכת ברכב, כרית אוויר שמוכנה להיפתח להעתק מושלם שלכם, לרמת נקודת החן הזאת שאתם צריכים לבדוק, למקרה שתשכחו את הדבר הכי טוב שקרה לכם כשאתם חוזרים מהסופרמרקט.

בפעם הבאה שאתם סוגרים את דלת התנור על עוגת מייפל בננה, תחשבו על זה שעד שהסוכרת שלכם תקבל את הגוון הזהוב שאומר שהיא מוכנה, שנים-עשר יצורים קטנים וחסרי-אונים ישמעו את דלתות הרכב ננעלות מבפנים. הסיבה היחידה שמישהו מהם יזכה אי-פעם לראות את השם שלו מתנוסס על פנקס צ'קים, היא כפיל-חירום בדמות מי שבחר את השם הזה. חיקוי נפוח שאולי ממצמץ פחות מהמקור אבל מספיק דומה כדי שהתינוק לא יחשוב ששכחו אותו, לא ישים לב שמשהו לא בסדר. מספיק קרוב כדי שהלב שלו ישאר בחתיכה אחת עד שמישהו או מישהי ירגישו שטיפה שקט מדי בסלון.

ולא, זה לא תחליף לבייביסיטר, אי-אפשר לטרוק את הדלת ולצאת לשבוע באחד מהאיים האלה בתאילנד שיש בהם שימפנזה בחליפת שלושה חלקים שמגישה משקאות עם מטריה קטנה ולא עושה פרצוף כשמשאירים לה טיפ אנורקטי, אבל זה קונה זמן. ואתם תגידו לנציג "תודה, למרות שלי זה לא יקרה", ולא יהיה לו אכפת.

בחניון, התינוק לומד שהוא מושלם בדיוק כמו שהוא. הוא עדיין תינוק מדי מכדי להבין את זה, אבל להיות מושלם זה לא מובן מאליו. ואף-אחד פה לא מנסה לחלק ציונים, אבל אבא שלו, למשל, לא מושלם, לפחות לא בכל מה שקשור להוצאת צאצאים מהרכב. ואם הוא ישרוד את חוסר-הנוחות הזמני הזה, כנראה שיום אחד גם התינוק לא יהיה מושלם, כי אין אדם מושלם. בשביל זה יצרנו את המכונות, כדי שיהיו מושלמות במקומנו.

זה כנראה כתוב באותיות הקטנות, אבל סטיית התקן של כרית האוויר הזאת היא אחד למאה אלף, מה שאומר שהרבה מאוד תינוקות יגדלו להיות מבוגרים שמנסים לפענח עם הפסיכולוג את מקור חרדת הנטישה שלהם, כדי שזוג הורים אחד יגיע לפסיכולוג מסיבות אחרות, אחרות אבל לא לגמרי אחרות. המכונות שבראנו כדי שיהיו מושלמות, הן אולי היו יכולות להיות מושלמות אם מי שמייצר אותם לא היה מאותו זן שנוטה לנשוך את הלשון של עצמו. עכשיו מיכל הגז הכמעט-מושלם לא מנפח את הכרית כי למי שהרכיב אותו יש שם ומספר תעודת זהות ושאיפות.

"אם תאמין בעצמך השמים הם הגבול!"

מסביב לתקלה, הזרים ממשיכים להרעיף אהבה כדי למשוך מספיק זמן עד שהורה יגיע. לפי הגודל והצורה של שקע הישבן במושב הנהג, זה אמור להיות האבא. אם כרית האוויר לא נפתחה עד עכשיו היא כבר לא תיפתח, ומכאן זאת רק החבורה הזאת של אנשים, שכל אחד מהם מתישהו הפך את החדר בחיפוש אחר הפלאפון שהיה לו בכיס. הם הדבר היחיד שנשען עם משקל הגוף על הנִצרה הפתוחה. ההחייאה הרגשית שהם מנסים לעשות, היא רחוקה מלהיות העתק מושלם של אהבה הורית. את זה אולי כל תינוק יודע, אבל, בתקווה, יש גם תינוקות שלא יודעים.

אם הם יצליחו לשמור את הלב שלו מלהישבר מספיק זמן, ובכן, זה מסוג הדברים שיסדרו לך הופעה בתוכנית הבוקר השלישית הכי נצפית בישראל. מתחת ללחץ חברתי עצום, העפעפיים שלו נעשים כבדים יותר. מישהי שמאמינה לזה רק כשזה נוח מכריזה ש"כל אתגר הוא הזדמנות לצמיחה!", ושמה ביד שלו חתיכה מצעצוע של צב שהיה ברכב שכל מה שנשאר ממנו זה השריון, כי הוא עדיין צעיר מדי מכדי להעריך אייפון פרו מקס. עד שאבא יגיע, מישהו מודיע לתינוק שהוא "מלא באור! מלא! באור! מלא!", וככל שהם צועקים חזק יותר ככה התינוק עדיין לא יודע עברית בדיוק באותה מידה.

ממעמקי ההמולה שני מרפקים מפלסים את דרכם לעבר הרכב. בלוליינות של חתול קומנדו אחד מהנוכחים משתחל לתוך הרכב דרך החלון השבור, נזהר שלא לפגוע עוד יותר בתינוק, ומתיישב מול ההגה. הוא צופר שלוש פעמים, כמות הצפירות המומלצת להשקטת אספסוף במצבים שכאלה. "אין לנו זמן לבזבז", הוא אומר. לפי כל המומחים, לכל תינוק יש שעון חול של חוסן רגשי, והשעון של התינוק הזה כבר התהפך. הבחור שעכשיו ברכב שולף כבל אוזניות ומלפף אותו סביב בסיס ההגה. לפי הדופק שבו הוא מתפעל את האירוע זה מרגיש כאילו זה התינוק החמישי השבוע שהוא מציל מההורים העסוקים שלו.

הוא אומר, "אני צריך שרוכים של נעליים, כבלים של מטענים, כל מה שחוט", ומוסיף, "מעניין", כשהוא מוצא ערימה של כרטיסי ביקור עם תמונה של איש בחליפה במחזיק הכוסות. מישהי שכל בחירה אופנתית שלה צועקת ותק של שלושה עשורים מאחורי שולחן בביטוח לאומי נבחרת למשימה ומחייגת למספר שעל הכרטיס.

עכשיו, שרוכים של נעליים, כבלים של מטענים ועוד דברים שהם חוט מחוברים אחד לשני בשרשרת שמשתרכת כמה מטרים מהגה הרכב העולמה. לאחר תחרות עיקשת של משיכה בחבל בין הקבוצה המקומית לעובדי פס ההרכבה של מאזדה, ההגה ניתק מהמקום. מפקד המבצע מקלף בזהירות שכבה של אלקטרוניקה מאכזבת, והנה היא. אריזת ניילון קשיח שהתרשלה במילוי תפקידה. מרוּקנת, כרית האוויר לא נראית כמו משהו מיוחד, בטח לא כמו משהו מציל חיים, רק תבנית אדישה של חיסרון. באותו זמן, בטלפון, מישהי מוודאת ש"זה זמן טוב לדבר? פשוט מצאנו את התינוק שלך נטוש במושב האחורי של האוטו שלך".

מהצד השני, מישהו עונה אוטומטית "מה?"

"זה שייך לך, נכון? קטן, שיער חום דליל, אוזניים קטנות כאלה, ריר? "

"אני לא מאמין. איפה זה? מה המיקום?"

ואחרי שהיא מסבירה לו הוא אומר "תישארו שם, אני בדרך!" והשיחה מתנתקת.

האופן שבו כלבים מתנהגים עם הגורים שלהם, לא צריך להסביר להם איזה טון של נהמה אומר "אל תעשה את זה יותר". יש דברים שמקודדים בדנ"א. כנראה שאיזה מנגנון ביטחון קדום חרוט לנו בגנים, כי כולנו משחקים "קוקו" עם התינוקות שלנו, לא משנה באיזו שפה אנחנו מקללים בכביש. מכינים אותם דרך טיפול בחשיפה לאפשרות שאמא ואבא יעלמו. וזה לוקח כמה שנים וכמה ליטרים של הורמונים כדי שהם יתחננו להיעלמות הזאת בעצמם, אבל התינוק הזה, הוא עדיין היה שמח לראות שתי כפות ידיים זזות ומגלות את הפרצוף שלפני רגע עוד היה שם. זה, וצעצוע חדש, כי הוא לועס את חתיכת שריון הפלסטיק הזאת כבר יותר מדי זמן.

בשורת החניות ממול, ג'יפ שבשגרה ממיס קרחונים כבר מותנע ומוכן לפעולה.  באישונים הולכים ומתכווצים התינוק צופה בדמויות מחברות את כרית האוויר לאגזוז של הג'יפ. טפיחה קטנה על הדוושה ובוכנות המנוע מתחילות לרקוד, יונקות פנימה קוקטייל של אוויר ובנזין בציר 95, מזינות את כרית האוויר במיטב גזי הפליטה שיש למנועי בעירה פנימית להציע.

לקול מחיאות הכפיים, הג'יפ פוצח בהקפות מסביב למגרש החנייה בניסיון להפיח חיים בשק שמזדנב ממנו. אף-אחד לא התרגש כל-כך מאז הפעם הראשונה שהוא ראה קוסם מכין ג'ירפה מבלון. המחוג לא עוקף את ה-40, כי יותר משאין זמן לבזבז אין כריות אוויר לבזבז. אם זה יצליח, ובזמן, הנהג עוד יכול לצאת מפה עם החזר על הדלק, וחשוב יותר, קמפיין לחברת ליסינג. הקפה אחרי הקפה וכבר אפשר לראות דמות מתגבשת. בהקפה החמישית הפרצוף מתחיל להתפתח ואפשר לזהות כפלים בפלג הגוף העליון שמהם יצאו הידיים והרגליים. כמו שעון, אחת לדקה הג'יפ עובר ליד דבוקת הקהל ובתמורה לעוד הצצה מקרוב הוא זוכה לאוסף של טפיחות על הפנס האחורי. בהקפה התשיעית הגפיים מפותחות לגמרי והאצבעות מתחילות להיפרשֹ. הראש מזדקף. כל מפרק נוסף שבוקע הוא גול.

גושי כתפיים נדחקים אחד אל השני בקהל, משאירים מספיק טווח תנועה למחוות עידוד אפילפטיות. צעקות של הברות כלליות כמו "ווּוּוּ!" ו-"יֵהה!" מתפשטות כמו שפעת עם יחסי ציבור. זה מה שלוח שידורים של תראו-אותם-רבים-בבית ושבעה-עשר פורמטים שונים של תחרויות שירה עושים לך, אנשים כבר שכחו איך נראה בידור אמיתי: ג'יפ שמקיף מגרש חנייה עם כרית אוויר קלוקלת בצורת אדם מחוברת לו לאגזוז. כמו בימים הטובים.

מישהי אומרת לחבר שלה בקול רם מספיק כדי שאנשים מסביבם ישמעו, "זאת אולי לא הדרך הכי יפה לנפח כרית אוויר… אבל זאת הדרך שלנו". הנהג של הג'יפ, הפעם האחרונה שכל-כך הרבה אנשים הריעו לו הייתה אתמול בלילה, כשהוא הטיח את היריב שלו למזרן בקרב על הזהב האולימפי. עכשיו הוא תופס את ההגה חזק במיוחד ודופק חרקות עם הרכב כי זה מי שהוא, הוא יודע מה הקהל רוצה. אם היה עוד מישהו איתו ברכב הוא לא היה עושה את זה. הוא לא חיה. כשהוא עושה סיבוב של 180 מעלות ומיד מתחיל בהקפות לכיוון הנגדי, אנשים מתחילים לחשוב על תירוצים למה הם יהיו צרודים מחר.

לפי כל המומחים, אם הנוכחות ההורית לא מוחזרת בזמן, התינוק נכנס לשלב הקריטי. המבוגר האחראי, הוא שואל, "מתי הוא אמר לך שהוא בדרך?", באותו קול שהשתמש בו קודם. אבל עכשיו הוא מפסיד בקרב הדציבלים. היא אומרת לו "מה??" בלי להוריד את העיניים שלה מהמופע המרכזי והוא חוזר על השאלה, עם יותר גרון, והיא שורקת כמו שרק מעט אנשים יודעים לשרוק כשהג'יפ עובר לידם, מוציאה את היד מהפה ואומרת, "אתה רוצה להתקשר אליו שוב?"

במבט מסביב, הוא האדם היחיד נכון לעכשיו שמוודא שגלגל ההצלה שלהם לא יתפוצץ מהתלהבות-יתר, עד שמישהי שיש לה ביטחון עצמי מהסוג שרק פנסיה תקציבית יכולה לקנות לך מתנדבת לעזור.

"שלום, מדברת מיטל, רק רציתי לוודא שאתה קרוב, הבן שלך פה – -"

"מה?"

היא אומרת יותר חזק, "הבן שלך", ואחרי כמה שניות, "אדוני?"

"אני לא מאמין. איפה זה? מה המיקום?"

ולפני שהיא מסיימת לתאר מה היא רואה מסביבה הוא עונה, "תישארו שם, אני בדרך!"

עכשיו, בחניון שמהירות הנסיעה הממוצעת בו היא 3 קמ"ש כי כולם משלמים את הכרטיס ביציאה ואף אחד לא עוצר קרוב מספיק למכונת התשלום על הניסיון הראשון, מתרחש מרוץ נגד השעון, ואף-אחד לא באמת יודע אם הקבוצה שלו מובילה או משתרכת מאחור.

עוד אנשים נוהרים לזירה. זה נשמע כאילו יש מכות. אפשר לדמיין את ההבעה על הפנים שלהם כשהם מגלים משהו קצת יותר טוב ממכות. בהקפה השבע-עשרה כבר ניתן להבחין בשיער צומח על הראש. ביציע, אנשים מתחבקים כמו שקרובי משפחה מתחבקים אחרי שהם לא רואים אחד את השני הרבה זמן, קרובי משפחה בסרטים, מהסוג שבאמת מתגעגע אחד לשני. כולם משפחה עכשיו. איפה שהוא מאחור, התינוק עושה את הפרצוף הזה שתינוקות עושים כשאחת מהכליות שלהם קורסת. הוא עדיין לועס את הכבר-לא-שריון פלסטיק, מחזיק אותו בשתי הידיים ומכרסם בקצב, כמו סנאי בצאת צום. קשה להאמין ששיני חלב הן אלו שהשחיזו את החתיכה לדרגה כזאת של שפיציות.

חזה זקוף, גב זקוף, הכל זקוף, הוא ניצב שם, מתוח, מרופד, מחייך כמו שאפשר לחייך רק ביום המאושר בחייך. שיניים מבריקות מוכתמות מבפנים בפיח שחור שנשקף מבעד לניילון. עור נקי מקמטים או דאגות מקושט עכשיו במסטיקים שגורדו מהאספלט. מעוטר בשריטות ובצלקות קרב, האוויר החם גורם לו להתנוסס כמו בלון הליום, כמעט כאילו גם הוא לא יכול שלא לנסות להיעלם. חבל הטבור שחיבר אותו לג'יפ מנותק עכשיו, ורק חגורת עור אוטמת אותו מלהתפוגג באנחה.

ככל שהוא מתקרב לתינוק, האוויר נהיה קר יותר. מתוך הדממה גם בשורות האחרונות אפשר לשמוע את נקישות האבזם כשאבא-ניילון מתנדנד ברוח. מרחק יריקה בין השניים, העיניים הלא-ממצמצות של הכרית מביטות עכשיו בעיניים הכמעט-עצומות של התינוק. הרגע המושלם להפסקת פרסומות. קברניט האירוע מביט בשעון ואז לעבר הכניסה לחניה, ושוב בשעון, ושוב אל הכניסה כמו נחום-תקום נוירוטי. מישהו אחר סורק את כרית האוויר כדי למצוא את הזווית הטובה ביותר לסלפי כשהכל יגמר.

ולמרות שהגב שלו כבר כואב, מנהל המשמרת שואל "מה הוא אמר לכן בטלפון?", באותו קול צלול כמו מקודם, והוא לא נושם מהפה כשהוא מקבל את התשובות, רק נושף בעוצמה מהאף, ומסתכל על כרטיס הביקור דרך הגבות כשהוא מחייג בעצמו. הוא אומר, "שלום"

"מה?"

הוא סופר עד חמש איפה שסופרים ככה שאף אחד לא שומע.

"אני לא מאמין. איפה זה? מה המיקום?"

והוא מסתכל על התינוק ועל כרית-האוויר, ואומר, "נישאר פה, אתה בדרך"

"תישארו שם, אני בדרך!", וגם בפעם השלישית הוא לא היחיד שהקול שלו נשאר אותו הדבר.

עכשיו במרחק סטירה בלבד, העיניים של התינוק משתנות.

שתי הידיים הקטנות מנסות להגיע אל הבלון, והאור מהפנסים של מצלמות הטלפונים חושף השתקפות הולכת וגדלה באישונים של התינוק.

"איזה חמוד", מישהי אומרת, "יש לו את החיוך של אבא שלו".

מה שמתחיל במשהו שבין שיהוק לשיעול, הופך לפעימות של צחוק קטן, פעימות שמתחברות לצחוק מסתלסל של תינוק שמדליק צחוק של מבוגרים, גל של צחוק ששוטף את כל מי שמסביב, נשפך על כמויות לא חוקיות של הקלה שהשתחררו בבת-אחת, מבול של אוויר שמתפרץ באופן בלתי נשלט מריאות, כל כך חזק שהלחיים כואבות, כל כך חזק שרק כשהתינוק מחבק את הבלון, רק כשהוא מלפף את הידיים שלו סביב כרית האוויר, הצעצוע המשויף עדיין בין האצבעות, הקצה החד שלו חודר אל השקע בין עצם הזנב לשסתום, רק אז אפשר לשמוע משהו שהוא לא צחוק.

המשהו הזה ששומעים כואב באוזניים ומזיז את כל מי שמסביב צעד אחורה.

העשן השחור שמילא את הבובה, כשהוא מתפזר הוא הופך את הנשימה לקשה יותר ואת הרדיוס של מעגל האנשים לגדול עוד יותר עד שכבר אין מעגל בכלל. רק הדים מפוזרים של אנשים משתעלים ורובוטיות שמודיעות מהפלאפון שהכל מוכן, בוא נצא לדרך. צ'יף השבט מכסה את האף עם הקצה של צווארון החולצה ושולף את התינוק.

לפי כל המומחים, התינוק כבר היה אמור להירדם בפעם האחרונה. להחזיר את נשמתו לאלוהי הסטטיסטיקה. וזאת לא יכולה להיות התאורה שמחמיאה לו כי כבר אין תאורה וכי קודקוד נראה כאילו דרס אותו טרקטור, אבל התינוק נראה הכי בריא שהוא נראה כל היום. עם שאריות אוזניים ואצבעות מקולפות ממנו, הוא נראה כאילו הוא לקוח מפרסומת לתחליף חלב. הלחיים שלו מתמלאות בגוון ריבתי. הצעצוע ביד שלו מקבל נשיכה אחת אחרונה, כאות תודה, ואז נזרק. פעימות של צחוק קטן הופכות לצחוק גדול.