נוסקה יז'ומבק הוא ציוני. את הנחמה שלו הוא מוצא בארץ ישראל ואין מכאוב אחד, של גלות או לא של גלות, שאותה ארץ רחוקה אינה מרפאה לו. הוא יושב על הכיסא הרעוע בעל שלוש הרגליים שבקלוּבּ הציוני של פוז'אן שעל נהר נארב, ורואה את עצמו בעיני רוחו מוציא לחם מן הארץ מתוך עמל ויגיעה, ממלא את כרסו בחרובים ובתאנים ובתמרים. ממש באותה דבקות רוחנית שבה תכנן את עלייתו לארץ ישראל, כך דבק מעשית בישיבה על הכיסא שבקלוב. לפעמים אומר נוסקה מעט ועושה הרבה, לפעמים אומר מעט ועושה מעט. על כל פנים הוא לא אדם של דיבורים. נוסקה קם מהכיסא וממרק את הקנקן הסיני שעל המדף. אחר כך מותח את המפה היפה שעל השולחן, מפה בצבעים של תכלת ולבן, עד שקפלי עונג מתפרצים לה על הגב. אחר כך הוא הולך לאורכו ולרוחבו של השטיח שמונח על הרצפה וסופר את צעדיו.
גברת בלום והעז שלה אוהבות להיכנס לקלוב הציוני, שם תמיד תמצא תה ועיתון. אם ייתקלו באיזו פנינה מן הציונות, אין בכך רע, אבל גברת בלום מעדיפה תה והעז מעדיפה עיתון. נכנסות השתיים לקלוב, גברת בלום בראש והעז נשרכת אחריה. ניגשות לנוסקה, הוא תולה בהן עיניים, תוהה מי מביניהן תפתח בדברים.
צריך להיפטר מהעז, אומרת גברת בלום, גרונה חנוק. מאז ומתמיד היא עוללה צרות וחוללה מהומות, אבל כזה דבר?! אני כל כך מצטערת על האח שלך. מוטל היה לי כמו בן. עז טיפשה! גם בעלי עליו השלום תמיד אמר, העז הזאת היא אסון! היא עוד תהרוג איזה יהודי מסכן, והינה… קולה חורק ונסדק.
העז פוזלת לעבר גיליון של הפועל הצעיר.
צריך להיפטר, מסכים נוסקה ושולח ידו לאסוף את הגיליון.
היא גם זקנה, אומרת גברת בלום. העז מותחת את צווארה ומגמישה את ברכיה.
זקנה, אומר נוסקה ומקמט את גבותיו.
חולה, אומרת גברת בלום. העז נוגחת את השולחן ומזעזעת את כפות ידיו של נוסקה שנחו עליו.
חבל, אומר נוסקה ונעמד. מייד כשנעמד, מבקש לחזור ולשבת, אך מוטב לדבוק רגע בתנוחה אחת ולא להחליפה כל הזמן. קחי אותה לשוק, יועץ לה נוסקה. אבל לא לשוק של פוז'אן, כאן כולם כבר מכירים את העז הזאת. קחי אותה לשוק של וינסק.
לא צריך להכיר את העז כדי לדעת לא לקנות אותה, נאנחת גברת בלום. תסתכל: כולה עור ועצמות, שיניה חסרות, היא משתעלת ומפיחה. והיא פגע רע! מי יקנה כזה תכשיט?
גברת בלום, מרצין נוסקה יז'ומבק, לא כך מתנהג מי שרוצה להיפטר מסחורה. וינסק היא במרחק שלוש שעות הליכה, די והותר זמן כדי למצוא כל תכונה טובה של העז, כל מעלה וחצי מעלה. את כל המגרעות והתחלואים שלה תשאירי מאחור, ובשוק של וינסק כבר תוכלי להציג אותה לקונים במלוא הדרה, בהמה בריאה וכשרה. זאת היא אָמנות המכירה. כשאדם מאמין במשהו בכל לבבו, גם אחרים משתכנעים.
העז פועה והשתיים מזדרזות לצאת משם.
חוזר נוסקה לשבת אבל משהו בו לא מתיישב. נוסקה מבקש להיות סופר, אלא שלא חסר לישראל מי שיכתוב על הגולה, ועל בניין הארץ חסר גם חסר. ואיך יכתוב על בניין הארץ כשהוא בפוז'אן? אם כך נותן לעת עתה מנוחה לידיו. הוא נשען על הקיר ומגרד בו את פדחתו. מה צריך אדם, אומר נוסקה יז'ומבק, כיסא לשבת ושולחן להניח עליו את הידיים ואנשים שיתבלו שיחה נאה על השולחן. פה בקלוב יש כל מה שאדם מבקש, כיסא ושולחן ושיחת רעים ומנוחה.
בבוקרו של יום השוק בווינסק קמה גברת בלום עוד לפני שהתרנגול קורא קריאה ורוחצת את העז. ממרקת את קרניה. סורקת את זקנה. נוסכת שמן על עטיניה. שוזרת פרחי לילך על אוזניה. מחליקה על ראשה. נזכרת וגונחת מליבה. תולה גברת בלום את צקלונה על קרן שמאל של העז, ובו צידה לדרך: עוגת תפוחים לגברת בלום, שחת וקש לעז של גברת בלום. העז רגילה ולא מתרעמת. גם ספר אחד של מוסר היא לוקחת, אולי בדרך תצליח ללמד משהו את העז הזקנה. לובשת גברת בלום את החולצה הרקומה, מניחה שטיחון אדום על גבה של העז, מפשילה את שמלתה ומתיישבת. יוצאות השתיים לדרך. מי שמתבונן יכול לחשוב שהיום הוא יום חג, אך מבפנים גברת בלום אבלה.
לפני המלחמה שלט הצאר וליהודים בפוז'אן אסור היה לטייל מעבר לגשר, האוֹלדר בריקל שמעל נחל פוז'אניצה הקטן. בשנים ההן שמחתי לא להתקרב לגשר הזה, חושבת גברת בלום. מתחתיו מתגוררים השדונים ושאר המזיקים. אם היו שוב אוסרים עליי לעבור את הנחל, לא הייתי מצטערת על כך כלל. דוקרת גברת בלום עם עקביה בצלעות העז כדי שזו תזרז את צעדיה. העז, במפתיע, לא מוחה.
כשיוצאות השתיים את פוז'אן שעל הנארב, כאילו גם מותו של מוטל מיטשטש והעז כבר אינה קשורה לעניין. יכולה עז ליפול מגג בית המדרש כמו שיכולים הרבה דברים אחרים ליפול מגג בית המדרש. יכול מוטל לעמוד שם כמו שיכולים הרבה אנשים אחרים לעמוד שם. צירופי מקרים יכולים להצטרף להם ואין על כך שליטה, לא לאדם, קל וחומר לא לבהמה. בשביל מה יש בורא עולם אם לא כדי לפטור אותנו משאלות כאלה של גורל או של אשמה. טופחת גברת בלום על אפה של העז, בכעס אבל גם בשמץ של חיבה. העז ממצמצת ומנערת את ראשה, בחיבה אבל גם בשמץ של כעס.
באמצע הדרך גולשת גברת בלום מגב העז כדי לחלץ את עצמותיה. היא מנסה להיזכר בפעם הראשונה שנפגשו. העז הייתה אז גדיה צעירה, ודאי, אבל יותר מזה קשה לזכור. החיים זורמים כמו הנארב ולנסות לזכור משהו זה כמו לחפש בו טיפה. אם כל הדברים שאני זוכרת לא היו, חושבת גברת בלום, עדיין הייתה לי העז הזאת. היא מסתכלת על העז מלחכת עשב ומנערת בזנבה, מדי פעם נופל שם עיגול כהה. לבסוף מתנערת, חוזרת להתיישב על העז, והן ממשיכות בדרכן. יש דברים שאינם נתפסים על ידי אף אחד מחמשת החושים, רק הלב תופס אותם, וליבה של גברת בלום כבד. אולי לכן העז פתאום מתקשה. סוטה העז מן הדרך, נוזפת בה גברת בלום, שהיא מבקשת ללכת בדרך הישר והעז שלה תמיד מעקמת את העולם.
וינסק בחרה בצד הלא נכון של הנארב, לכן נאלצות השתיים לעבור גשר נוסף מעל הנהר. מגיעות לווינסק, עומדות ומסתכלות לכל הכיוונים. גברת בלום יודעת את הדרך לשוק, אלא שהרבה זמן לא ביקרה בווינסק, וטבעם של הדברים שהם משתנים. הינה, בפוז'אן הטובה פנסי רחוב מרובעים תלויים על עמודי עץ נמוכים ובתוכם מנורות נפט שמותחות צללים, ובווינסק מנורה גדולה ומוזרה שמחוברת לחשמל. בווינסק סיימו בחודש שעבר את בניית תחנת החשמל העירונית. פעם אמרו לגברת בלום שמהירות החשמל היא כמהירות כרכרה רתומה לאלף סוסים וגברת בלום גיחכה בחוסר אמונה. עכשיו כשהיא רואה את וינסק ומרגישה את המודרנה בעצמה, היא יודעת שווינסק הייתה פעם סמוכה לפוז'אן ועכשיו פתאום נפער מרחק רב. לא רק בדברים החיצוניים חלים שינויים, גם הדברים הפנימיים משתנים כל הזמן. ואם בווינסק חלים שינויים, קל וחומר אצל גברת בלום.
אנטק הפולני, עושה־המטאטאים מפוז'אן, מגיח מקרן הרחוב. בכל זרוע יש לו כוח של דוב קטן והוא צריך להדגימו, לפעמים בקטטות הגונות, לפעמים בקטטות בלתי הגונות. מבחוץ אולי קשה לראות את זה, כמה שאנטק חזק, אבל מבפנים הוא מרגיש את זה מצוין. בחיוך רחב הוא צועק, הינה גברת בלום, מפוז'אן! בצעדים רחבים הוא מתקרב ומרעים, את מוכרת את העז.
גברת בלום לא אוהבת לדבר בפולנית, אבל זה בטח עדיף מלא לענות בכלל ואז לסבול אחר כך מאנטק שכזה שנסחב אחרייך כל היום. אומרת גברת בלום, לא.
שואל, אז למה הגעת עד לווינסק?
עונה, לבקר את הסבתא הזקנה שלי.
אני אקנה את העז הלא מבושלת שלך.
לא!
העז מקרבת את עצמה מעט לכיוונו של אנטק. נעים לה לפגוש אנשים מוכּרים מפוז'אן, תהיה מה שתהיה דעתה של גברת בלום.
אנטק מושך באפו בקול תרועה. גברת בלום מעבירה משקל מרגל לרגל. לא שחשוב לה היכן יעמוד בדיוק המשקל, אבל חשובה לה התנועה. אנטק מבחין בדבר ומעביר את משקלו מהעקבים לקצות האצבעות ובחזרה. לא שחשובה לו התנועה, אבל חשובה לו התגובה. הוא תופס את ידה. את יודעת… הוא אומר ואז חוזר – את יודעת שפעם, לפני שהייתי עושה־מטאטאים, הייתי רועה עיזים? זה נמאס עליי די מהר, לאסוף כל הזמן יצורים שכל מה שיש להם בראש זה רק להתפזר. אבל את שלך אני מוכן לקנות.
לא! גברת בלום מביטה ביד הזאת שתופסת בזרועה וסומק עולה בלחיה. זה החספוס של אנטק, כמו ראשי המטאטאים שלו.
העז מסתכלת בעניין על אחד המטאטאים שבאמתחתו של אנטק. יש לו כאלה שטעמם, יחסית למטאטאים, משובח. אנטק מרים אצבע אחת אל מול השמיים, כרוצה לסמן דבר מה. האצבע נשארת מורמת זמן רב, אבל הוא לא אומר דבר.
כשמישהו בקלוב הציוני מצטחק, נוסקה מתכעס. הציונות היא עניין רציני שיש לדון בו בכובד ראש. בקלוב נואמים מה שנואמים, וכל אחד רשאי להקשיב או לא להקשיב. יש שם המולה שקטה כזאת, כמו שיושבים בקרחת יער ושומעים מרחוק את נהר הנארב שוצף ומסתכסך עם עצמו ולבסוף ממשיך הלאה. שותים תה או מי פירות, לפעמים יש יין לבן מהול במי סודה. אוכלים עוגיות ממולאות בגבינה ובצימוקים, לפעמים יש מאנדלברויט. לפעמים שרים. לפעמים רוקדים. העיקר זה החברותא. ברי לנוסקה שכל זמן שדר הוא בחוצה לארץ ישראל לא תהא לו מנוחה, אבל בכל פעם שהתחיל לארוז את חפציו לעלות לארץ ישראל תשש כוחו ונפל למשכב, עד שהפסיק לארוז ונשאר בבריאותו ורק לפעמים, בהיחבא, היה דוחף לתרמיל איזה פוזמק או כפפה.
ליבה של גברת בלום היה כבד בדרך לווינסק, ועכשיו בדרך חזרה הוקל לה. פעם גברת בלום מובילה את העז ופעם העז מובילה את גברת בלום. היא חושבת, אם היה בכיכר של פוז'אן סוס נחושת צוהל כמו זה שבכיכרה של וינסק, אז כבר היה מתגנב הכבוד לליבם של הפוז'אנרים. היא חושבת, אם פוז'אן הטובה עדיין לא הוציאה שם בעולם אין זאת אלא שתושביה ענווים. ואם וינסק הטיפשית הוציאה שם בעולם אין זאת אלא שמסלול הרכבת העדיף את המישור השטוח שמאחוריה על פני הרי פוז'אן. ובכל זאת, היא חושבת, פוז'אן לא זכתה לתהילה אפילו על ידי רבה הגדול הר"ם מווינסק, שהגיע מווינסק לפוז'אן. זוכרים אדם לפי המקום שנולד ולא לפי המקום שנקבר. יוצא מזה שלאן שלא תלך בחייך, במותך כאילו מעולם לא יצאת מפתח ביתך. יכול נוסקה יז'ומבק לנסוע עד לארץ ישראל, היא חושבת, אבל לא חבל על כל הטרחה?
ערב נאה יורד והעז, שד משחת, משתעלת ומפיחה כדי שידעו כולם כמה טוב לחזור לפוז'אן שעל הנארב. קושרת אותה גברת בלום לחבית של עץ מול הקלוב, רק שלא תטפס שוב על אחד הגגות.
מבעד לחלון רואה נוסקה את גברת בלום והעז, נעמד ולוקח לידיו את אחד מפמוטי הכסף שמונחים על האצטבה. ישנה בראשו איזו מחשבה שהוא מבקש להשמיע, אלא שהיא גדולה מכדי להלבישה במילים. הוא מניח את האחד ומתחיל למרק את הפמוט השני עד שנכנסות השתיים לקלוב. אולי לא היו קונים בשוק, אומר נוסקה, אולי הבחינו בפגמי העז.
לא אחד ולא שניים רצו את העז, מגביהה גברת בלום את קולה וקומתה, אף העלו את מחירה ככל שהפלגתי עוד ועוד בשבחה: עז זו נבונה כל כך, דדיה מלאים, נותנת לוג חלב בכל יום, בעין יפה ובנפש חפצה. ועוד איזה חלב! חלב שטעמו כדבש, חלב שמרפא גם את הגרועים שבפצעים – פצעים שאפילו טובי הרופאים משכו מהם את ידם, היא אוהבת את המילה הכתובה, אוכלת כל מה שנותנים – לא איזו פיינשמקר, טבעה עדין והיא נאמנה. עז זו – לא אפטר ממנה לעולם!
אומר נוסקה יז'ומבק לגברת בלום, מי שאין לו דאגות, תוליד לו אותן העז הזאת.
אומרת גברת בלום, הלב שלי לא רצה למכור את העז.
אומר לה נוסקה, את הלב צריך ללמד מה לרצות.
אומרת גברת בלום, בזה צדקת.
חושב לעצמו נוסקה, אם בזה היא אומרת שצדקתי, במה היא חושבת שלא צדקתי?
באותו ערב בקלוב סיפרו סיפור אחד שאין לו דבר עם הציונות, ונוסקה יז'ומבק נזף במספר בחומרה. ובכל זאת, כיוון שאינו ארוך נביא אותו כאן בשלמותו:
מעשה בר' שלמה, תפארת תורה, שמששת ימי בראשית ועד עתה לא דרך על אדמה שאינה אדמת פוז'אן שעל הנארב. נמאסה עליו פוז'אן ונמאסו עליו תושביה ונמאס עליו נהר הנארב שאדיו פוגעים בריאותיו ומכחכחים בגרונו ומרגיזים את קיבתו. דומה הדבר ללווייתן שנלכד בשלולית של מים רדודים. אמר לעצמו, צר לי המקום בעיירה, משנה מקום משנה מזל, ומי שרוצה מזל גדול יעשה שינוי גדול. ובכן החליט שייסע לארץ סין. ארז את טליתו ואת תפיליו, אבל מה יעשה אדם מישראל כדי שיגיע לסין? שאל בפוז'אן היכן הדרך לסין, ואף אחד לא ידע. יש מי שלא ידע מה זה סין, יש מי שלא ידע את הדרך לשם. לא היה מתיירא ולא נפל רוחו, הלך ושאל את ר' אינדיאני, שהוא יודע נתיבות הרבה וליבו נוטה למרחבי ארץ. אמר האינדיאני לר' שלמה, תפארת תורה, סע לעיר הגדולה, לביאליסטוק, ושאל שם. ארז מה שארז ונסע לעיר הגדולה ביאליסטוק ושאל שם היכן הדרך לסין. הרימו אנשים גבותיהם, אמרו לו מפה אין דרך לארץ סין. סע למוסקווה, ושאל שם. טלטל עצמו ר' שלמה, תפארת תורה, למוסקווה ושאל שם היכן הדרך לארץ סין. הראו לו כך והראו לו אחרת סופו של עניין שלקח רכבת והגיע לארץ סין, שם היה ליבו מתפעל ומשתומם מאוד מאוד. ר' שלמה, תפארת תורה, שהה בסין שנה, שהה שנתיים, נכסף ליבו לחזור הביתה לפוז'אן. מה יעשה אדם בסין כדי שיגיע לפוז'אן? הלך ושאל סיני אחד ברחוב היכן הדרך לפוז'אן, אמר לו הסיני, איזו פוז'אן? פוז'אן שעל הנארב או פוז'אן שעל הסונה?
אומנם זהו רק סיפור צדדי, אבל כדאי לכם לזכור אותו למקרה שפעם תשמעו מישהו שמפקפק בכבודה של פוז'אן.